מה עושים בערב יום השואה של שנת 2017? מבט חטוף על אתרי התרבות והמופעים מגלה מגוון רחב של אירועים – החל בהצגות שונות, ערב בנושא השואה בראי הקומיקס, טקסים עירוניים וממלכתיים, סרטים תיעודיים בטלוויזיה לצד מאות אירועי "זיכרון בסלון" בהם יספרו ניצולי שואה ובני הדור השני את סיפורם. לפני שלושים שנה, מגוון כזה נראה כמו חזון דמיוני, ויום השואה התמצה בטקסים הממלכתיים ושידורי הערוץ הראשון בטלוויזיה.

ייתכן שמדובר בתופעה מבורכת, המעידה על רצון להתחבר לתכני השואה בדרכים מגוונות. אך מעל לריבוי הזה מרחפת גם שאלה נוקבת: האם החברה הישראלית מסוגלת להסכים על ליבה של ערכים ותכנים דרכם זוכרים ומתמודדים עם השואה, או שמדובר במשאלה שלא תוכל להתקיים בתקופתנו?

"אין דרך אחת נכונה לזכור"

"העובדה שלא מגבילים אותך לזיכרון אחד, לטקס אחד, מאפשרת את ההצלה של הזיכרון. אין דרך אחת נכונה לזכור ואין דרך אחת נכונה להתרגש. לכל אדם יש את הדרך שלו להתחבר, להנציח, להבין, להרגיש", אמרה ל'דבר ראשון' ד"ר ליאת שטייר-לבני, חוקרת ייצוגי שואה בחברה הישראלית ומרצה בכירה במכללת ספיר ובאוניברסיטה הפתוחה. לדבריה, הגיוון באופני הזיכרון הוא בבחינת הצלה לזיכרון השואה בחברה הישראלית, ובלעדיו רבים מהישראלים לא היו מציינים את יום השואה כלל. כדי להבין זאת, שטייר לבני מחזירה אותנו לאופן האחדי והריכוזי בו התעצב זיכרון השואה בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. "כל מי שגדל במערכת החינוך יודע בדיוק על מה מדובר", היא מזכירה, "לזכור רק בצורה רצינית, רק את הלקחים הציוניים של השואה, ההתייחסות בלבדית לפנים היהודיות של השואה."

יש גם מי שמודאג מהתגוונות התכנים והאופנים של זיכרון השואה. דני גוטוויין, פרופסור בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה, רואה בגיוון שנוצר "הפרטה של זיכרון השואה", שמפרק את היכולת להבין אותה. "זיכרון השואה כמו שהוא היום הוא זיכרון נטול הקשר. אנחנו כמעט לא מדברים על מלחמת העולם, על עליית הפאשיזם. מה שלצערי קרה זה תהליך של ניתוק השואה מהקשרים כלכלים חברתיים. זיכרון של גורל העם היהודי בשואה צריך לכלול את הנסיבות שבהן זה קרה. זה לא צונאמי. החברה הישראלית באופן שיטתי מנתקת את השואה מהפאשיזם והנאציזם, וזה מקשה על התנגדות לצמיחה של תופעות כאלו היום". לפי גוטוויין, זכרון שואה שמתמקד אך ורק ברגש ורק בסיפורים האישיים, וללא התבוננות על השואה כתופעה חברתית, מפרק את היכולת שלנו כחברה להפיק ממנה לקח כלשהו. "המימד האישי של סיפורי השואה צריך להיות מחובר למימד הציבורי והפוליטי שלהם, לא לבוא במקומם", הוא מסביר.

לפי שטייר לבני, זיכרון השואה החל להתעצב אחרת בשנות השמונים. הגורמים לכך היו "התבגרות של ניצולי השואה, שהתחילו לכתוב יותר ובעצמם על התקופה, וכן הכניסה של בני הדור השני למעגל הזיכרון", היא מסבירה. זאת לצד תהליכים פוליטיים וחברתיים כגון המהפך הפוליטי ב-1977, ירידת מעמדה של תנועת העבודה, היחלשות הציונות בכללותה ואיתה אתוס 'היהודי החדש'. כל אלה הביאו לשינוי מגמה, "קמו ייצוגים חדשים כמו גבורה אחרת. גם מי ששרד הוא גיבור. מי שנתן חתיכה של לחם הוא גיבור. אלו סוגי גבורה שלא היו קיימים בשנות הארבעים והחמישים. המעבר שחל בישראל מהתפיסה הקולקטיבית לתפיסה האינדיבידואלית יצר את המשפט 'לכל איש יש שם'. כל מי שגדל בשנות השמונים גדל על התפיסה הזו, אבל לפני כן היא לא הייתה קיימת. גם העניין של השיפוט נעלם מהעולם, והוחלף בתפיסה של מי אנחנו שנשפוט גם קרבן וגם קדוש. אלה דברים שנוצרו במהלך שנות השמונים שלא היו קיימים קודם."

ליאת שטייר-לבני והספר "האם מותר לצחוק על זה" (תמונות באדיבות המרואיינת).

בשנות התשעים החל להיווצר השדה האלטרנטיבי לזיכרון השואה ונפרצו גבולות הזיכרון, שנשמרו עד אז לטקסים ולשידורי הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים. "הציבור לא היה תלוי יותר בשלושה עיתונים שיכתיבו לאנשים את עמדתם, או בערוץ אחד בטלוויזיה. ריבוי הערוצים והמהפכות הטכנולוגיות, לצד היווצרות תכני זיכרון חדשים של בני הדורות השני והשלישי, הביאו למעבר מזיכרון ממלכתי אחד לזיכרונות רבים", אומרת שטייר-לבני ומוסיפה, "הזיכרונות האלה לוקחים את השואה למקומות אחרים. אלו מקומות שלאנשים, הרבה פעמים, לא נוח איתם. הם מפחידים אותם, מגעילים אותם, זה נראה להם מסוכן או פסול. ההומור, למשל, הוא חלק אינטגרלי מהעניין הזה."

בקרוב יצא לאור בבריטניה ספרה של שטייר-לבני "האם זה בסדר לצחוק על זה?" בהוצאת ולנטיין מיטשל. בספר היא מביאה את נושא 'הומור השואה' כדוגמה לשדה זיכרון אלטרנטיבי שהתפתח. "המחקר האקדמי שלי את הומור השואה מראה כי הוא מתרחש כבר שלושה עשורים, ושאי אפשר להמשיך ולעסוק בזיכרון השואה ולהתעלם מזה." לדבריה, הומור השואה פתח אפשרות לעסוק בסוגיות, שונות ועכשוויות, העולות ביחס לזיכרון השואה כמו נושא העדתיות בחברה הישראלית. "כבר הרבה זמן שיש מערכונים אחרים וכתיבה בנושא שמתייחסת לסוגיה האם המזרחים הם חלק אינטגרלי מזיכרון השואה או שאולי נודו ממנו, מדוע הם נודו, ואם נודו מזיכרון השואה האם הם מנודים גם מהישראליות. אלו סוגיות שלא דנו בהם בעבר."

מהי לדעתך תמונת המצב של זיכרון השואה בישראל 2017?

"המצב כיום הוא האופטימלי ביותר, וכתוצאה מכך המורכב ביותר. אין זיכרון אחד שמאפיל על הזיכרון השני. בשדה זיכרון השואה בישראל יש מאבק בין קבוצות שונות, בין זיכרונות שונים, וזה מצוין שזה ככה – כי יש לך סל לבחור מתוכו. אתה רוצה לבחור טקס ממלכתי, יש לך עשרות כאלה. אתה רוצה זיכרון בסלון? קדימה. רוצה ללכת לתמונע? אתה גם יכול. אתה רוצה לקרוא טקסטים רציניים? יש לך. אתה מאלה שמתחברים לנושאים דרך הומור שחור? לך על זה. בא לך ללכת להופעה בבארבי של 'אל המשורר'? לך תראה. לראות עשרה סרטונים של 'היטלר מתעצבן' זה מה שגורם לך להתרגש ואת הפורקן של יום השואה, גם בסדר. העובדה שמה שקורה בשנת 2017 זה בעצם מגוון כ"כ גדול של זיכרונות, מאפשרת לך כצרכן להתחבר ליום הזה ולבחור בדרך שמתאימה לך. אני כולי תקווה שהמגוון, הסל של האפשרויות, יישאר גם בעתיד, כי אין דרך אחת נכונה לזכור ואין דרך אחת נכונה להתרגש. גם אם יהיו רק טקסים אלטרנטיביים, זה יהיה חבל מאוד. יש אנשים שכן צריכים תקנונים וכן צריכים זיכרון ממסדי. המגוון הזה הוא הדרך הטובה ביותר".   

בשנת 1999 הופק לראשונה הטקס האלטרנטיבי ליום השואה. במטרה "לעסוק בישראל של כאן ועכשיו ולא בברלין של שנת 1945", אמר ל'דבר ראשון' גיבסון בר-אל – המייסד, הבמאי והמנהל האמנותי של הטקס. "רצינו לתת ביטוי לדור השני והשלישי ולבדוק איך ההשפעה של השואה מלווה אותנו עד היום הזה. השואה, נמצאת בשיח שלנו כל הזמן", סיפר בר-אל.

גיבסון בר-אל מייסד, במאי ומנהל אמנותי – הטקס האלטרנטיבי ליום השואה (צילום: רונן פדידה).

מה ניסיתם ליצור?

"באותם ימים לא היה שום דבר חוץ מאשר הטקס הממלכתי המוכר לנו ביד ושם. כשהתחלנו אפילו לא ידענו מה הצורך, זה פשוט התחיל לקרות כי חשנו שצריך אירוע שיהווה אלטרנטיבה אמיתית לטקסים הממלכתיים. לא להחליף אותם חס וחלילה. ניסינו לקרב את הנושא אלינו ולתקופתנו ולא לדבר על אז. לראות מה ההשפעות של השואה על החיים שלנו היום. לא ידענו שתהיה היענות. קיימנו את הטקס במועדון 'הלוגוס' בת"א שיש בו מקום למאתיים איש, וראינו שבחוץ יש עוד מאתיים שצובאים על הפתחים. בשנה השנייה הלכנו למקום גדול יותר, מועדון 'הברבי' וגם שם לא היה מספיק מקום. בשנה השלישית הגענו ל'תמונע' וקיימנו את הטקס בשלושת החללים של תמונע. גילינו שזה בעצם צורך חברתי שהוא לא בידיים שלנו".

מעבר להיענות הרחבה, בר-אל מתאר גם התנגדות לשבירה הפומבית של כללי המסורת, שהגדירו מה הוא התוכן 'הראוי' לטקס יום השואה וגם היכן 'ראוי' לקיים טקס מסוג זה. "בשלוש השנים הראשונות המשטרה באה וניסתה לסגור אותנו, מכיוון שיש איסור על פתיחת בתי עינוגים בערב יום השואה, ואנחנו במכוון קיימנו את הטקס במקומות שהם מועדוני רוק, עם אפיל של רוק ועם סט תופים על הבמה."

עד כמה השפעתם על זיכרון השואה בחברה הישראלית?

"זה דבר שהיה צריך לקרות, והוא באמת פתח צוהר לטקסים נוספים שקיימים בהמון מקומות. אני חושב שמבחינתי זו גאווה גדולה, כי זה דבר שעשה שינוי משמעותי במרחב. היום יש המון אירועים שקורים במקביל באותו היום, לא רק באזור המרכז, אלא בכל רחבי הארץ. גם השיח השתנה לגבי מתן ביטוי של הדור השלישי ביחס להשפעות ולמידה מהשואה. לא להשאר בקורבניות, אלא לנסות ולהתפתח בתוך זה. אני מקבל המון שיחות טלפון מאנשים שיוזמים טקסים ומתייעצים איך לבנות".

האזהרות של פרופ' גוטויין על ניתוק זיכרון השואה מהקשרו, לצד החשיבות שמציגה ד"ר שטייר-לבני לחשיבות מגוון הדרכים לזכור, מעלה את השאלה האם יש דרך ביניים – כזו שתאפשר דרכים שונות להתחבר לתכני השואה, ללא ויתור על מכנה משותף עמוק יותר. זהו הרציונל שעומד בבסיס "מרד של תקווה", יוזמה בת כ-5 שנים שהתחילה בתנועת "דרור ישראל" למפגשים, הדרכות ואירועים העוסקים בהנצחת השואה ונשענת על סיפורי ההתנגדות והמרד בשואה כמקורות השראה, ולא כמפתח דיכוטומי לחלוקה בין אנשים שעמדו במבחן לאלו שכשלו בו.

תערוכת מרד של תקווה (צילום: באדיבות דף הפייסבוק מרד של תקווה).

עמית יזרעאלי, חבר התנועה מעכו ואחד מרכזי הפרויקט, מסביר: "אין ספק שהיום זיכרון לשואה הוא בעת ובעונה אחת התוכן הכי משותף בחברה הישראלית, וגם זה שנמצא בהכי הרבה מחלוקות, כמעט על כל נושא – את מי זוכרים, איך זוכרים, מי מקבל במה. אני חושב שסיפורי ההתנגדות והמרד הם חשובים כי הם מייצגים ברירה ובחירה, וזה מה שחשוב לנו כאנשים בחברה דמוקרטית, שתהיה לנו יכולת לבחור. בשואה, בתור אירוע היסטורי, היו אין ספור מצבים של חוסר ברירה בצורות הכי קיצוניות שלו. אני חושב שהזיכרון לא צריך לקדש את העניין הזה, אלא לאתגר אותו. הדבר המדהים הוא, שמאחורי חלק גדול מתנועות המחתרת בשואה, לא עמד רק רצון לשרוד, אלא עולם שלם של מאבק ערכי שהוא גם נגד הנאצים, אבל גם נגד מה שהם ייצגו – נגד הגזענות, נגד האלימות והמלחמה המתמדת כדרך חיים. באירועים של "מרד של תקווה" אנחנו מדגישים את הדיאלוג ואת השיחה על הדברים, לתת מקום לדעה האישית ולהבעת הרגש ולא רק שכל אחד יזכור ביחד עם מי שחושב שכמוהו, אלא לנסות לגשר על ההבדלים בתוך שיח משותף ומכבד".

ליצור את "סדר הפסח" של זיכרון השואה

'זכרון בסלון' הוא פרויקט פופולרי שצמח בשנים האחרונות, המבוסס על צורה חדשה של מפגשים בנושא השואה, דיאלוגי גם הוא, ללא מיקוד בתוכן מסוים. בסקר שנערך ע"י מכון סמית עבור 'זיכרון בסלון' בקרב 500 נשים וגברים כמדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל, נמצא כי 45% מתכוונים לצפות בטלוויזיה בתוכניות וסרטים על יום השואה, 21% ישתתפו בטקסים בעיר מגוריהם, ו6% העידו כי אינם מתכננים לעשות כלום בערב יום הזיכרון. "יש צורך מאוד גדול במענה אחר ליום השואה", כך אומרת לדבר ראשון עדי אלטשולר, מייסדת פרוייקט 'זיכרון בסלון' על רקע ממצאי הסקר ומסבירה, "הנושא הזה קשה להרבה אנשים, כבד להם, רחוק להם והם לא כ"כ יודעים מה לעשות אתו. הטקסים הממלכתיים לאו דווקא נוגעים בהם, הצפייה המסורתית בטלוויזיה כבר מאוסה עליהם."

הפורמט של 'זיכרון בסלון' מאוד פשוט לביצוע, ומכיל על פי רוב עדות מפי ניצול שואה או דור שני, קטע אומנותי של שירה, נגינה או הקראה של טקסט, ולבסוף דיון פתוח וחופשי בין משתתפי המפגש. בשנה שעברה, עפ"י נתוני הרישום באתר 'זיכרון בסלון' השתתפו כחצי מליון ישראלים מרחבי הארץ בפרוייקט, והשנה צפויים להשתתף במספר דומה ואף יותר. "אנחנו מעוניינים להעביר את המסר שלהרים ערב כזה זה עניין פשוט. שכל מי שרוצה יידע שזה פשוט להעביר את הזיכרון מהמרחב הציבורי למרחב האישי הפרטי. זה עובד" אומרת אלטשולר, ומוסיפה כי ברצונה לחולל מסורת ישראלית חדשה, "אני מקווה וחושבת שזה יהיה אולי כמו סדר פסח, רק בלי הגדה ובלי אוכל ובלי השירים והשמחה, אלא במובן הזה שאנשים מתכנסים כמו בחג. זה הדיבור. שאנשים ישאלו זה את זה איפה אתה מארח או מתארח. מסורת חדשה בחיים שלנו.

יזרעאלי מסכים עם אלטשולר אך גם מוסיף:  "למסד מסורת חדשה זה חשוב, גם הפלטפורמה הפתוחה זה רעיון טוב, וחלק מהאירועים שאני מעורב בהם משתמשים בה". האתגר, הוא אומר, טמון ביכולת לשזור חוט משותף של תוכן בין כלל האירועים. "בין אם זה בטקס ציבורי, או בסלון, צריך תוכן משותף. לפסח, למשל, יש את ההגדה ויש את המסר הערכי של היציאה מעבדות לחירות".

שטייר-לבני מאמצת את הדימוי של 'זיכרון בסלון' כסדר פסח ברמת הצורה בלבד, שלא קשורה לתוכן מגובש, "העניין של סדר פסח באמת נכון. הם בנו את זה כמהפכה, פלטפורמה. אנחנו לא מכריחים שום דבר. אנחנו מציעים מבנה. רוצים? תקחו. רוצים חצי מזה? תקחו חצי מזה. רוצים עשירית? גם טוב. אם תרצה לדבר על פליטים או על מזרחיים בשואה, אז תדבר על זה. העניין של להציע מבנה מתאים לדורות הנוכחיים, שלא רוצים זיכרון מוכתב מלמעלה."

לשאלה האם "זיכרון בסלון" צריך להחליך את האירועים הממלכתיים, אלטשולר עונה בשלילה נחרצת. "ממש לא להחליף", היא אומרת, "זכות הקיום שלנו הוא לאור הטקסים הממלכתיים. הממלכתיות חשובה. צריך את הטקסים האלה וצריך את יד ושם. זה לא שכל עם ישראל מגיעים לטקס. לשבת כצופה פסיבית ולהקשיב זה פחות עובד עלי. אני צריכה להיות אקטיבית, ליצור בעצמי את החוויה, יש כאן עניין דורי. ככל שהגיל ירד אז הזיקה נחלשת. הצורך של אנשים להיות חלק הולך וגדל. אני חושבת שזה המפתח של הדבר הזה. "

שטייר-לבני מתארת את 'זיכרון בסלון' כ"דבר יותר חתרני ונועז ממה שנעשה לפניו" היא מציינת שיוצרי הפרוייקט הם אנשים צעירים החיים ברשתות חברתיות, ועבורם זה מובן מאליו שהם לא רק, כבעבר, צרכנים פסיביים של תוכן, אלא אנשים שמביעים את דעתם ומייצרים בעצמם את התוכן. "להערכתי, השינוי הזה רק ילך יותר ויותר בכיוון הזה" היא אומרת.

האם האירועים האלטרנטיביים, הלכה ולמעשה, מבטאים מגמה או מציאות בה לא ניתן יותר להסכים במשותף, בצורה קולקטיבית, כחברה, על עמוד שדרה או ליבה של ערכים, שהם זיכרון השואה שאותם אנו מעוניינים לקדם?

"כן ולא. הם משקפים מציאות בה היהודים ישראלים מסרבים 'להיכנע' לזיכרון אחד ממלכתי מוכתב מגבוה, ומחפשים קולות שונים ואת הדרך שלהם להשפיע על השיח של היזכרון ולהיות חלק ממנו. מצד שני, בערבים כאלו של זיכרון בסלון אתה מוצא חילונים לצד דתיים, ימין לצד שמאל, אשכנזים לצד מזרחיים שמנהלים ביחד שיח. לא חייבים להסכים והפרספקטיבות יכולות להיות שונות, אבל יש מאחד מאוד גדול: החשיבות של הזיכרון, ההשפעה של השואה על ההווה והתפיסה שלפחות יום אחד בשנה צריך לעצור ולזכור".

_____

גילוי נאות: הכותב הוא חבר בתנועת דרור ישראל המוזכרת בכתבה