עשרים ישראלים, יהודים וערבים, ועשרים גרמנים, ביקרו בגרמניה לשבועיים, ובישראל לשבועיים נוספים. הם שוחחו על המתחים הטעונים ההיסטוריים בין שתי המדינות, וגם על המתחים בין יהודים וערבים בישראל. אבל רוב הזמן, הם בנו דברים מעץ.

"היינו צריכים להבין איך אנחנו בונים, בלי יותר מדי מילים", מספר פז בן יוסף בן ניסן (29) מרמות מאיר, סטודנט באוניברסיטה העברית ונגר חובב שהשתתף בפרויקט, "לכולנו היה ברור איך לעבוד, מה לעשות, ואיך לפעול יחד. ולמרות שכל אחד בא עם הרקע שלו והשפה שלו, הצלחנו גם למצוא דברים לחדש אחד לשני. זה היה מגניב ומיוחד. זו לא בדיוק שפה שלישית, אבל שפה משותפת".

תוכנית 'בניית גשרים לעתיד' היא פרויקט חילופי עובדים ועובדות בתחום הבנייה והמלאכה מגרמניה ומישראל, שהפגישה בעלי מלאכה ישראלים – יהודים וערבים – ובעלי מלאכה גרמנים, במטרה לחזק דו קיום בין יהודים לערבים, את הקשר בין ישראלים לגרמנים ואת היחסים בין שתי המדינות. הפרויקט נוסד ביוזמת קרן הפורום לעתיד גרמניה-ישראל והמכון ליהדות ליאו בק ירושלים, שמציין 70 שנה להיווסדו, בשיתוף עם התאחדות בעלי המלאכה המיומנים של גרמניה (ZDH), שאירחה את המשלחת הישראלית בגרמניה ובמימון משרד החוץ הגרמני.

בשל אירועי שבעה באוקטובר והמלחמה הפרויקט נדחה, ורק במאי האחרון, בשיתוף עם האגודה המרכזית לבעלי מלאכה בגרמניה ועם לשכות המלאכה בברלין, דרזדן וקלן, נפגשה קבוצה של 40 בעלי ובעלות מקצוע צעירים – 20 מגרמניה ו-20 מישראל – כדי לממש את החזון של בניית גשרים בין החברות השונות. במקרה שלהם, הבנייה הייתה פיזית. לא של גשרים אמנם, אבל של שולחנות, אדניות גדולות, מתקנים ויצירות שימושיות מעץ.

המשתתפים נסעו יחד לקלן, ברלין ודרזדן, ביקרו באתרים היסטוריים, החליפו ידע ורעיונות ולקחו חלק בסדנאות שונות: חלקן עסקו ביחסים שבין שתי המדינות וחלקן בהתנסות מעשית, כמו עבודה בעץ, עבודות חשמל ובנייה. בסדנאות אלו, שהועברו על ידי שלוש לשכות המלאכה, עבדו המשתתפים ביחד ולמדו אלה מאלה.

המשך הפרויקט היה בנסיעה משותפת לישראל החודש, במהלכה בעלי המקצוע השתתפו בסדנאות ובתוכניות לימוד נוספות.

"לשמוע את הנרטיב של האחר, גם אם לא מסכימים"

"אנחנו חוגגים השנה 70 שנה להיווסדו של מכון ליאו בק", מספרת ל'דבר' שרון לבנה, סמנכ"ל המכון, "התחברנו לקרן עתיד גרמניה ישראל, שחוגגת 18 שנה להיווסדה, ומהחיבור הזה נוצר הפרויקט".

"המשלחת הישראלית הייתה מאוד הטרוגנית", מספרת לבנה. "קודם כל היינו צריכים להסתדר רגע בעצמנו, להבין רגע מה קורה איתנו. זה היה מסע מעניין, שהקבוצה הישראלית עברה גם בתוך עצמה. בתוך הקבוצה הישראלית היו נרטיבים שונים, לפעמים מתנגשים, אבל זה חלק מהיופי וחלק מהשיעור של כולנו. היה לנו רגע להתמודד עם הנרטיבים השונים, ולשמוע לפחות את הנרטיב של האחר, גם אם לא להסכים עמו".

לבנה מזכירה את ההתלבטות שליוותה את סיור המשלחות בעיר העתיקה בירושלים. "היינו באיזה רובע בעיר העתיקה בירושלים. פתאום הגרמנים ראו כמויות אדירות של חיילים ושוטרים, אז צריך להסביר. בחלק אחר בסיור הגענו לעין כרם, ומישהו מהקבוצה סיפר על משפחתו בשכונה לפני 1948". לדבריה, בביקור במוזיאון 'יד ושם', אחד החברים במשלחת הגרמנית זיהה בתמונות את סבא של שכנו.

לבנה, היסטוריונית בהכשרתה, אומרת כי "אפשר להתבוסס בעבר, ואז כל השדים עולים. אבל אם עושים משהו בעבור אנושות טובה יותר, קל יותר לשים את השדים של העבר בצד".

לבנה מספרת גם על דיאלוג ייחודי שנרקם בין חברי המשלחות. "ראיתי את הצורך שלהם במגע גופני, היו כל הזמן חיבוקים, כל הזמן אנשים חיפשו את המגע הפיזי, להראות את החום שלהם.

"לא כל אנשי הקבוצה שלטו באנגלית. משהו בעבודה המשותפת, שמגשרת על שפה, והמחוות הגופניות שלהם הראו את הקרבה ביניהם, קרבה שהעמיקה במהלך עשרים ימים. לכל אחד יש נרטיב אחר, אז כולם יכולים לספר, לפעמים הם חופפים ולפעמים הם מתנגשים. כל אחד היה צריך רגע לצאת מאזור הנוחות, להקשיב רגע לאחר. אני חושבת שזה היה שיעור מאוד מעניין, ומאוד פותח גם לישראלים וגם לגרמנים".

"תנו לנו לעבוד ביחד"

אך מעבר לכל, הייתה זאת העבודה בעץ, העבודה עם הידיים, שחיברה את המשתתפים. "היה להם הרבה יותר קל לעבוד ביחד, והעבודה ביחד חיברה אותם הרבה יותר מלשבת ולדבר על מה שקרה בעבר, או על מה שקורה", אומרת לבנה. "החיבור המשותף נעשה דרך עבודת הכפיים, גם מבחינת הרצון להסתכל ולהכיר חברה אחרת. הם אמרו לנו, אנחנו רוצים לעבוד, תנו לנו לעבוד ביחד. זה מה שאנחנו יודעים לעשות, אנחנו לא רוצים לדבר, אנחנו רוצים לעשות".

זאק עדילה (30) מירושלים השתתף כבר בכמה חילופי משלחות ומפגשים משותפים. הוא מספר על המפגש עם המשלחת הגרמנית: "עבדנו ביחד על פרויקט קטן לילדים בקיבוץ מעיין ברוך בצפון. אני בן אדם שעובד הרבה עם הידיים, ובחיים שלי לא עבדתי עם עץ ברמה הזאת. הם עושים את הדברים בדרך אחרת, בגרמניה לא משתמשים בעץ כמו שאנחנו משתמשים".

לדבריו, "לדבר ביחד בתוך העבודה, זה יותר טוב מסתם ככה לשבת לדבר במעגל. זה טוב ללמוד אחד על השני, על התרבות ועל הדברים האלה, אבל כשנותנים לנו פרויקט לעבוד עליו ביחד, זה קורה באופן ספונטני. זה נותן לנו את האפשרות לשאול, לשתף, לעבוד, הכול ביחד באותו זמן".

בן יוסף מספר על רגע של קושי שהעבודה יחדיו פתרה. "בדרך כלל, יש כלים ייעודיים על מנת ליצור שקע בעץ בלי לסדוק אותו", הוא אומר. "באחת הסדנאות שהיינו, לא היה להם את המקדחים הייעודיים. אחד הגרמנים אמר, 'לא, אנחנו חייבים את המקדח'. אז עשינו איזה אלתור כדי לעשות את השקע".

"ישבנו במסעדה בגרמניה לארוחת צוהריים, ודיברנו על איך חיברו את הפלטה של השולחן וממה היא עשויה, ואיך חיברו אותה לרגליים. לא הסכמנו וכולנו, חמישה-שישה אנשים, התכופפנו מתחת לשולחן, כדי לראות את החיבורים בין הפלטות".

קשיי התקשורת, בסופו של דבר, הובילו לתוצאות מפתיעות, גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אישית. "נשארו איתי הקשרים האנושיים, יש לא מעט חבר'ה שאני גם מקווה לשמור איתם על קשר", אומר בן יוסף. "פגשתי אנשים שיש לי איתם שפה משותפת. יש לי איתם שפה אחרת, לא רק של אנשים צעירים שנהנים לעשות דברים, אלא גם שפה מקצועית ייחודית".