פרשת 'וישב' נפתחת בסיפור ילדי יעקב. יוסף הוא בן הזקונים של יעקב ובבת עינו. הוא מכין עבור אביו כותונות פסים, אך גם מביא אליו את דיבת אֶחָיו. האחים, מצידם, שונאים אותו. הם שונאים אותו על ההעדפה שאביו מעניק לו, ועל ההלשנות הקטנות. הם שונאים אותו אף יותר כשהוא מתחיל לספר להם על חלומות שחלם; בחלומו, הם משתחווים לו.

כפי בפרשות קודמות בספר בראשית, גם הפעם אחוות האחים בסכנה. אחים הורגים זה את זה, יוצאים למלחמות אחד נגד השני, מגרשים ומגלים, זועמים, רודפים. בפרשת 'וישב' רגשות האיבה מודגשים במיוחד: בפרק ל"ז מופיעה המילה 'שנאה' על הטיותיה השונות שלוש פעמים, כמתארת את יחסם של האחים ליוסף.

בהמשך הסיפור יעקב שולח את יוסף בן ה-17 למצוא את אחיו הגדולים שרועים את הצאן, באזור שכם. יוסף הולך לאיבוד, אבל עם קצת עזרה מוצא אותם לבסוף באזור דותן. כשהוא מתקרב מסופר שהם מתכננם להרוג אותו. "הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא", אומרים האחים, "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (בראשית ל"ז יט-כ).

לאחר מכן, ראובן משכנע את יתר האחים לא להרוג אותו אלא רק להשליכו לבור, במחשבה שיציל אותו לאחר מכן. האחים משתכנעים, אך משהם פוגשים סוחרים ישמעאלים שמגיעים למקום, מסית יהודה את האחרים למכור את יוסף לעבדות.

מכירה לעבדות היא לא המעשה הנורא ביותר שעשה אח לאחיו בתורה. אפילו תכנוני הרצח אינם עולים בחומרתם על מעשה קין והבל. אך פרשנים עדיין דנו בשאלה כיצד האחים, שיהפכו לאבות שבטי ישראל, הידרדרו עד כדי מכירת יוסף כאילו היה שק חיטה.

לא זרות אלא הזרה

הרב צבי דוד (רד"צ) הופמן, ממנהיגי יהדות גרמניה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הציג רמז לתשובה אפשרית. הוא פירש את הכינוי "בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה" כך: "הלזה – רומז לחפץ מרוחק. כפי שכבר דרש הרשב״ם: 'כל הלזה כשרואים אותו מרחוק…, אבל הזה… כשהוא בקרוב'".

המילה "הלזה" מופיעה רק פעם אחת נוספת במקרא, כשרבקה מגיעה מארם נהריים לארץ כנען ורואה לראשונה את יצחק. בשני המקרים ניכר המרחק הפיזי, שכן הן רבקה והן האחים רואים את יצחק ויוסף ממרחק. אך במקרה של רבקה, המרחק המנטלי מובן יותר. היא לא מכירה את האדם שהיא עתידה להינשא לו. יש ריחוק של חוסר היכרות, זרות.

במקרה של האחים ויוסף, אין זרות במובנה הפשוט. הם גדלו יחדיו והם מכירים את אחיהם הקטן מאז היוולדו. מפרשנותו של רד"צ הופמן אפשר להבין כי הם בחרו להתייחס ליוסף כ"חפץ מרוחק". חפץ אפשר להשליך לבור, וגם אפשר למכור. לא זרות הייתה ביניהם, אלא פעולה של הזרה, של התנכרות, של החפצה.

הפילוסוף והמחנך מרדכי מרטין בובר מתאר בספרו 'אני ואתה' (1923) שני סוגים של יחסים בין אדם לאדם, ובמובנים רבים בין אדם לעולם. היחס הראשון מבטא זיקה בין-אישית עמוקה, ולו קרא יחס 'אני-אתה'. היחס השני נקרא בשפת המקור הגרמנית 'Ich-Es'. בתרגום ישיר לעברית היה ניתן לתרגמו ל'אני-זה', אך כשבובר ליווה את תרגומו של הספר לעברית בידי צבי וויסלבסקי, לא נחה דעתו מתרגום זה. יחד בחרו השניים במונח 'אני-לז'.

מרטין בובר. מי שפונה אל האחר כ"לז", מתייחס כך גם לעצמו (צילום: Boris Carmi /Meitar Collection / National Library of Israel / The Pritzker Family National Photography Collection / CC BY 4.0)

בובר, שתרגם את התנ"ך לגרמנית יחד עם פרנץ רוזנצווייג, היה ער מאוד לניואנסים הלשוניים של המקרא. ניתן להניח שלא במקרה בחר בביטוי שמקפל בתוכו לא רק ריחוק אלא החפצה והתנכרות, שמובילות לאפשרות של אלימות.

משיעבוד אדם לשיעבוד העם

יוסף נמכר, מובל למצרים, משועבד, נכלא, אך בהמשך יטפס לעמדת השפעה בבית פרעה. ברור כיצד המקרה שינה את חייו, אך האם מכירת יוסף לעבדות השפיעה גם על עתידם של האחים?

בפתיחת 'אני ואתה', כותב בובר כי "אין לך אני לפי עצמו". היחס של אדם לסביבתו קובע גם את עצם ישותו של האדם. מי שפונה אל האחר כ"אתה" מתייחס גם לעצמו בכל רבדיו וגווניו, בכל תנועת צמיחתו וכושר השתנותו. בהתאם מי שפונה אל האחר כ"לז", מקפל בפנייתו יחס זהה גם לעצמו: יחס חלקי, מכשירני, מחפיץ, זר ומנוכר.

האחים חוזרים אל אביהם עם כעשרים מטבעות כסף בכיסם, לאחר שמכרו לעבדות את אחיהם. הם משקרים לאביהם וזוכים מההפקר. זה קורה בפרק שנושא, באופן סמלי כל כך, את צירוף האותיות ל"ז. אך המביט קדימה, אל המשך הסיפור, יודע שכל בני ישראל ישתעבדו לעבדות במצרים. במכירת יוסף "הלזה", נפתחה אפשרות של שעבוד, שתתגלגל לפתחו של העם כולו.