שנים רבות לא מצאתי עניין בסיפורים אישיים מהשואה. את הסיפורים המשפחתיים ההורים שלי הכירו והזכירו רק מעט, וסיפורים אישיים של אחרים נראו לי חשובים פחות מתחקירים היסטוריים, סיפורי קרבות, מחתרות, תהליכי השמדה, נתונים ומספרים. ידעתי שאני נכד לניצולים מכל הצדדים, עוד כמה פרטים, אבל בזה זה נגמר. ביום השואה הייתי מעדיף להישאר בבית ולראות בפעם האלף את דמוקרטיות ודיקטטורות במאה ה-20 או את הנחשול, ורק לא לראות את הריקוד בבגד הגוף השחור ושישה נרות נשמה על בריסטול עם ציורי תיל מפותל.
ואז יום אחד, בלי הכנה מראש וכמעט 40 שנים אחרי מותו, סבא שלי התחיל לספר.
במשך שנים שכבה אצלנו בבית כתבה מצהיבה משנות השישים ובה כתוב שסבא שלי עליו השלום מתעתד לצאת לגרמניה להעיד במשפט של פושע נאצי אחד אותו פגש אי שם במלחמה. סבא וסבתא שלי היו ניצולי שואה רגילים. כאלה שראיתי הרבה בילדותי. שניהם איבדו את כל עולמם במלחמה ואחריה התחילו בחיים חדשים. שניהם לא דיברו ולא סיפרו כמעט כלום. למרות שנהוג לספר שאחרי משפט אייכמן אנשים התחילו לדבר, מרבית הניצולים שאני זוכר לא דיברו. זאת אומרת דיברו, חלק אפילו בעברית, והיו שם בשבילנו הנכדים עם פינוקים ויחס אוהב ודרישות עקשניות לגמור הכל מהצלחת, אבל לא על המלחמה. בעניין הזה הם שתקו.
וככה היה שנים. גם אחרי שהלכו לעולמם. תמיד ידעתי שהיו לי סבא וסבתא משני הצדדים שהיו ניצולי שואה רגילים. כמו כל הניצולים. אימא ידעה לספר שאבא שלה ברח למזרח והשאיר אישה ושתי בנות שמתו, ואימא שלה, סבתא שלי, טענה שהיא היחידה שנשארה מכל המשפחה. אבא ידע לספר שאבא שלו התחבא המון זמן בעלית גג של רפת בכפר וכך ניצל וסבתא שרדה את אושוויץ ואפילו הצילה את אחותה, זאת שכל חייה חיה לבד בשבדיה ומדי פעם היתה שולחת לגו ושוקולד קצת מריר. אבא ידע לספר שסבא היה שולח ארגז תפוזים לפולני שהציל אותו כל שנה בחורף ושפעם פעם סבא גם נסע לגרמניה להעיד במשפט של נאצים גרמנים. וזהו. ככה גדלנו עם סבא וסבתא ניצולי שואה רגילים. ועם הכתבה המצהיבה ההיא שסיפרה על סבא שיוצא להעיד במשפט של פושע נאצי שפגש במלחמה.
הכל היה נשאר אותו הדבר אם לא הייתי מגלה יוזמה לחיפוש שורשים ולא הייתי שולח בקשה לתביעה המשפטית בעיר בה התקיים המשפט ההוא מהעיתון הישן. ביקשתי לקבל כל חומר שנשאר מסבא. כתבתי להם שסבא שלי לא דיבר בבית, אבל דיבר במשפטים בגרמניה, ואין לי מושג מה סיפר שם אצלם בבית המשפט. חשוב לציין שזה לא שסבא שלי לא דיבר איתי. להיפך. סבא שלי נהג להגיע אלינו הביתה עם מתנה מיום הולדתי ועד שנפטר. כך כך שמח שזכה לראות נכד. ומן הסתם דיבר איתי לא מעט. אבל זה נגמר עוד כשהייתי בן שנתיים ולא הספקנו לחלוק מידע משמעותי מהמלחמה.
אומרים שיש גרמניה אחרת אבל גרמניה זה גרמניה וככה חודש אחרי ששלחתי את הבקשה כבר שכבו אצלי בתיבת הדואר עשרות עמודי עדות עם השם של סבא שלי חתום על כולם, ואלפי מילים בגרמנית התחילו לספר את הסיפור היותר מלא של סבא שלי בזמן המלחמה.
מלאכת התרגום מגרמנית בוצעה רק כעבור זמן. גם כי הייתי דלפון ולא דובר גרמנית, וגם מסיבות אחרות. אבל כשנמצא הזמן וסבא שלי עבר מגרמנית לעברית והתחיל לספר לנו מה קרה, השיחה קלחה וגלשה הרבה מעבר לדפים. ולא רק זה, פתאום התחילו לצאת עדויות נוספות, ואפילו תמונות, ותעודות, ואנשים שהכירו אותו שם, וטלפונים מפולין הרחוקה ואפילו מקנדה, שנדחפה פתאום לסיפור.
ככה פתאום איך שסבא שלי התחיל לדבר גרמנית התברר שחוקר פולני-קנדי חפר בין מסמכים במכון היהודי בוורשה ומצא עדות מפורטת של אחד ישראל איזק, סבא שלי, נהג כרכרה מקהילת טרנוב הקדושה, שלצערו הרב החזיק בכרכרה היפה בעיירה ולכן נבחר להסיע הלוך ושוב אנשי גסטפו בשעה שהם שותים, אוכלים ורוצחים יהודים. בשעות הפנאי שלו הספיק סבא שלי להעביר מידע לאנשים, להתייעץ עם בני משפחה מה עושים, להציל אנשים, לעזור למסתתרים מאקציות ומגירושים וגם לראות את בני משפחתו נרצחים ברחובות, מוצאים ממרתפים, ונשלחים לבלזץ ולאושוויץ עם עוד אלפי יהודים.
העדות הזו, שניתנה אחרי חודשים רבים בהם כנראה שינן את המאורעות בעלית גג דחוסה, לא היתה מספיק מפורטת עבורי כבן משפחה. היא נגדעה בדיוק במקום שבו החוקרים הפולנים בשנת 1946 קיבלו את מה שרצו – מידע שיאפשר לתלות כמה קציני גסטפו שסבא שלי יכל לספר על מעלליהם. וככה קיבלתי סיפור שנקטע אחרי האקציה השניה בדיוק כשסבא שלי סיפר שמצא מסתור עם אשתו ועם בתו בת ה-8 ועם אנשים נוספים. סבא שלי לא שכח לספר שגם הכלב שלהם הצליח לברוח מהגטו בזמן החיסול ולהגיע עד אליהם לצד השני, לדירת המסתור. וזהו. שם נגמר הסיפור. הכותבת הפולניה הוסיפה "עוד נמשיך", ולא המשיכה. וככה מצאתי פירוט מדוייק של אקציות ואנשי גסטפו אבל בלי מידע מדוייק מפי סבא שלי על איך שבהמשך העלילה נרצחו כולם, כולל אשתו והילדה, וסבא שלי ברח וחי כשנה בעלית גג אצל איכר, זה שסבא שלי שלח אליו מדי חורף ארגז תפוזים גם אחרי המון שנים.
וכשכבר חשבתי שהסיפור של סבא שלי נגמר הגיעה איזו הודעה ממורה מטרנוב שהחליט לעבוד עם תלמידים על מורשת רדיפת היהודים של הסבים והסבתות שלהם. הסתבר שגם הוא, כמו החוקר הפולני-קנדי הכיר את העדות ההיא של סבא שלי. ולאור העובדה שסבא שלי היה מאלה ששרדו לא רק את הגטו והאקציות אלא גם את צייד היהודים, ביקש המורה אם אפשר איזו תמונה או שתיים ואיזה סיפור, כי גם שם אצלו הילדים לא יודעים שום דבר. וככה סבא שלי התחיל לספר לא רק לי, אלא גם לילדים בסביבה בה נולד וחי והתחבא ושרד. לפי החוקר הפולני-קנדי, שרדו את הצייד ההוא אחד עד שניים יהודים מתוך מאה. ונראה שלא סתם הגיע עד אלינו המורה, כדי שהניצול הנדיר, גם אם זה כמעט 40 שנים אחרי מותו, יתחיל לספר.
וכך קרה שסבא שלי לא רק התחיל לספר, הוא גם מופיע על קיר בית הכנסת שהפך לאולם ההתכנסות של הקהילה שאז בעיקר צדה יהודים. ויום אחד הגיע אלי סרט, בו סבא שלי מספר איך היה ומה קרה, כשאת המילים שלו מקריאים תלמידים פולנים, רובם מן הסתם נכדים לרודפי יהודים, מאותה העיירה. לא רחוק מטרנוב הקדושה. וזה סבא שלי מספר והם אלה שמקריאים.
***
באחד מעמודי העדות מגרמניה סבא שלי מספר שפעם אחת אמר לו קצין גרמני אל תדאג, אתה גם תמות, אבל אתה תמות האחרון. למזלי הרב ממה שסבא שלי ממשיך לספר לנו בתמונות שממשיכות לצוץ – הוא לא היה האחרון. הוא חזר לטרנוב שהיתה כמעט ריקה מיהדותה ופתח חנות, והתחתן עם סבתא שלי שבדרכה השתוקה אפילו יותר שרדה את פלאשוב ואושוויץ, ואבא שלי נולד. ולא סתם נולד. באופן מסתורי ולא ניתן להסבר אבא שלי נולד בבית שהיום שוכן בו בנק. וממה שהתמונות מספרות עוד אפשר להבין שסבא וסבתא שלי ואבא שלי לא רק גרו ברחוב וולובה היפה הם גם יכלו לצעוד ברחוב ולהצטלם כאילו לא היתה מלחמה. זה לפחות מה שסבא שלי מספר. כי מה שחסר לי עדיין זה הפרק שהוא מספר מאיפה היו לו הקשרים והכח ואיך זה שהוא צועד במצעד האחד במאי באותם רחובות ממש. ועוד חסר לי למה ואיך איפשהו הכל נגמר ומה הביא לתמונה בה סבא ושני אחים ששרדו עומדים בבית הקברות ליד מצבה ישנה מצטלמים ונפרדים מטרנוב ועולים לישראל בשנת 1950 ושם מפסיקים לספר.
וככה תוך כדי שסבא שלי מספר במילים ובתמונות שנים אחרי מותו את קורותיו במלחמה ההיא, התחלתי לחשוב על זה שבכלל לא בטוח שסבא השותק של אז היה שמח עם סבא המספר של היום. מכל מיני סיבות: גם כי היה חלק מאירועים רצחניים ואכזריים אותם שרד להבדיל מאחרים, גם כי נכשל בנסיון להציל את אשתו ובתו ואת אחיו ואחייניו שהובלו אל מותם. גם כי חזר וניסה לשקם את הריסות חייו באותו מקום ממש, וכשל. גם כי עלה לארץ ולבנו יחידו, אבא שלי, עמדה הזכות לדעת שהחיים מלפני הם כבר לא העניין והעיקר. וגם כי עבורו ועבור סבתא שלי הסיפור חי ובעט וצעק בכל רגע עמוק בפנים, והסחות הדעת היו עניין רצוי ונבחר. ואולי סבא שלי שלא היה האחרון שנשאר רצה בכלל להיות האחרון שזכר. ולכן שתק. ולכן לא כתב ולא שמר.
והיתה פעם אחת שכמעט והבנתי אותו בזה שרצה להיות האחרון לזכור. זה קרה לפני כמה זמן כחזרתי אל המשפט ההוא בגרמניה וצללתי קצת לפרטים. ובכן: הפושע הנאצי ההוא שבשבילו הסבא השותק שלי נסע לספר נמצא אשם ברצח 30 יהודים. ולכן נשפט לשש שנות מאסר. שלמות. וזה קצת טלטל אותי, עד כדי כך ששאלתי את עצמי מה הטעם בזה שסבא שלי התחיל לספר. כי מה הטעם בעניין האישי הזה, ואולי עדיף לחזור לתהליכים ולמלחמות ולחזית המזרחית ולעלילות עלית הנאצים לשלטון.
ובכל זאת, אם אני מרשה לעצמי להקל ראש בפרטים לא חשובים, שני דברים אני מרגיש שסבא שלי חוזר ומסביר בין דפים תמונות ורמזים: האחד הוא לבחור בחיים. בכל מצב. והשני – גם אם זה נראה תלוש ותלוי על חוט השערה והכל על סף השיגעון, אף אחד אף פעם הוא לא האחרון.
