הערב נדליק נר שני של חנוכה ונברך כהרגלנו: “שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה”. ברכה עתיקה, טקסט מוכר, אך נדמה שמעולם לא היה טעון כל כך במשמעות עכשווית.

אתמול בבוקר, בדרכי לעבודה, התרחשו כמעט במקביל שני אירועים בשני קצוות תבל:
באוסטרליה – פיגוע מזעזע נגד קהילה יהודית שביקשה לחגוג את חג החנוכה. הדיווחים מדברים על לפחות 15 נרצחים, רק משום שביקשו להדליק נרות ולהיות יהודים.
ובאותו זמן ממש – ניסיון פיגוע שסוכל על ידי לוחמי צנחנים בגזרת העיר חברון.

שני אירועים, שני עולמות – וסיפור אחד.

בימים ההם, יהודים היו מטרה לפגיעה, לרצח ולהשפלה רק בשל היותם יהודים. ובזמן הזה – לכאורה – משהו היה אמור להיות שונה.

יש לנו מדינה יהודית. יש לנו ריבונות. יש לנו צבא, כוחות ביטחון, שירותי מודיעין – שנועדו להגן לא רק על חיינו הפיזיים, אלא גם על עצם קיומו של הנס הגדול ביותר של העם היהודי בעת החדשה: מדינת ישראל.

אך דווקא מתוך העוצמה הזו עולה שאלה כואבת ומטרידה: האם מדינת ישראל ממלאת את ייעודה כלפי העם היהודי כולו – או שמא צמצמה אותו לגבולות הקו הירוק ולתעודת הזהות הכחולה?

תפקידה של ממשלת ישראל אינו רק להגן על אזרחיה. זהו תנאי בסיסי. אך מדינת הלאום של העם היהודי נושאת על כתפיה אחריות רחבה יותר: אחריות מוסרית, היסטורית ולאומית לביטחונם של יהודים באשר הם.

נכון, זו משימה מורכבת – משפטית, דיפלומטית וביטחונית. נכון, לא כל מדינה מוכנה או מסוגלת לקבל מעורבות ישראלית. אבל איש אינו יכול – ואינו רשאי – להתנער ממנה.

בשבוע שעבר ביקרתי בארצות הברית. פגשתי יותר מדי יהודים שמדברים בלחש, שמביטים סביב לפני שהם מזכירים שהם יהודים, שמורידים סמלים, שמסתירים זהות. רבים מהם אמרו לי משפט אחד שחזר על עצמו שוב ושוב: “התחושה בשנתיים האחרונות מזכירה לנו את שנות השלושים של המאה הקודמת”.

הבחירות באחרונה לראשות עיריית ניו יורק, השיח הציבורי, האוניברסיטאות, ההפגנות והאדישות של חלקים גדולים מהמערכת הפוליטית והתקשורתית – כל אלו יצרו אצל יהודים רבים תחושה קשה של הפקרות. לא ויכוח פוליטי. לא ביקורת על ישראל – אלא איום ממשי על עצם הלגיטימיות להיות יהודי במרחב הציבורי.

גם קרובי המשפחה שלי באנגליה מדווחים על תחושה של חוסר ביטחון קיצוני. לא אירוע בודד, לא כותרת רגעית – אלא מציאות יומיומית של פחד, של חשש, של שאלה בסיסית: האם העתיד שלנו כאן?

וכאן נכנס חג החנוכה – לא כחג נוסטלגי, אלא ככתב אזהרה. הנס של חנוכה לא היה רק בניצחון הצבאי, אלא בעצם הסירוב היהודי להיעלם, להיטמע, להתנצל על קיומו. בזמן הזה, תפקידה של מדינת ישראל הוא להיות לא רק מקלט – אלא גם מצפן. קול ברור, חד, בלתי מתנצל, שנלחם באנטישמיות בכל זירה: מדינית, משפטית, חינוכית ותקשורתית.
קול שאומר ליהודי העולם: אתם לא לבד. וקול שאומר לעולם: פגיעה ביהודים – בכל מקום – היא חציית קו אדום.

אם בימים ההם היינו מיעוט חסר מגן, הרי שבזמן הזה אסור לנו להרשות לעצמנו להיות עם ריבונות – אך ללא אחריות. זהו נס חנוכה האמיתי של דורנו. והשאלה היא אם נדע להיות ראויים לו.

עודד רביבי הוא מנכ"ל אנו – מוזיאון העם היהודי