במסע שארך מעל לשנה, בשיא השמדת העם היהודי, במעבר בין ארבע מדינות ו-7 מחנות מעבר, השמדה וריכוז, שרדו עשרות ילדים יהודים, שבשלב מכריע במהלך מסעם, דבקו אחד בשני, בצעד שככל הנראה הציל אותם באותו הזמן מהשמדה בבירקנאו.
בערב מלחמת העולם השנייה חיו בקובנה כ-40,000 יהודים, רבע מתושבי העיר. ביוני 1941, כבשו הנאצים את העיר, ועד אוגוסט באותה שנה ריכזו את היהודים בגטו. במהלך השנים נרצחו עשרות אלפים, רבים מהם בפורט ה-9, בית כלא שהוסב במהלך המלחמה לאתר רצח של כ-20,000 בני אדם, רובם יהודים.
"'הגרמנים!' 'אקציה!' נשמעו צעקות מכל עבר. נמלטנו כשכדורים שורקים סביבנו. כך זה היה. לפעמים היו הגרמנים פורצים לגטו ללא התרעה ויורים סתם כדי לפגוע, משתעשעים להם. כך היה עד שגטו קוֹבְנָה הפך למחנה ריכוז. אחר-כך הם ארגנו הכול למופת. אחר-כך הם הרגו רק בצורה מסודרת.
באותו ערב כשנמלטנו לכל עבר, נשאר כדור הסמרטוטים במרכז המגרש. זוּנְדקֶ'ה נזכר בו וחזר על עקבותיו. אני הסתתרתי בקצה הרחוב בתוך פח אשפה הפוך, כשראיתי את החיילים הגרמנים פורצים אל תוך המגרש הקטן שעליו שיחקנו רגע לפני כן. זוּנְדקֶ'ה נשאר עומד באמצע המגרש, קפוא על מקומו, וחיבק אל גופו את הכדור הקטן. הכלבים נבחו ומשכו בכוח את החיילים אחריהם. חברי המבוהל רץ וקפץ אל תוך הוויליה – הנהר שזרם בתוך הגטו. הנהר היה קפוא, אבל עָצמת הקפיצה ניקבה חור בקרח. הגרמנים ירו לכיוון שבו נעלם זוּנְדקֶ'ה ואני הייתי בטוח שטבע. ('אחד מכולם', סופי בן ארצי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, נכתב בהשראת זכרונותיהם של קבוצת ה-131)
במרץ 1944 נערכה בגטו האקציה הגדולה, שכונתה גם אקציית הילדים. 1,800 תינוקות, קשישים ונשים נרצחו בגטו ובפורט ה-9. ביולי באותה השנה, פונה הגטו על עשרות אלפי יושביו. הילדים שחמקו מהאקציה, הועמסו יחד עם הוריהם על רכבות משא בדרך אל הלא נודע.
עצירת הרכבת בשטוטהוף שבגרמניה, בישרה את הפרידה הראשונה – האמהות והילדים הרכים הופרדו מהגברים והילדים הבוגרים. "לרבים מאיתנו", כתב דניאל (דני) חנוך, "לרבים מאיתנו היתה זו הפעם האחרונה שראינו את אמותנו ואחיותנו. לרבות מהאמהות והאחיות היתה גם להן פרידה אחרונה מבניהם ואחיהם הקטנים."
הרכבת המשיכה אל מחנה העבודה לנדסברג, שם הופרדו הילדים מאבותיהם ומאחיהם הבוגרים שנשלחו לעבודות כפיה. 130 ילדים רוכזו באוהל נפרד, ללא מבוגר. וולף גלפרין אחיו הגדול של שלמה, התגנב אל אוהלם, ברצותו להגן על אחיו.
מספר דני חנוך: "כבר הספיקו חלק מאיתנו להשתלב בעבודה, אך הנהלת המחנה לא השלימה עם החריגה שיש עוד ילדים יהודים בחיים. אספו אותנו בלי לתת להיפרד מיקרנו. גם כאן היתה זו פרידה אחרונה לחלק מאיתנו ורבים מהאבות והאחים לא חזרו לראות את אחיהם הקטנים. וחלק לא מצא שוב את האבא, האח, הסב או הדוד."
"נפרדתי מאבא", מתאר וולף בסרט 'מסיבת יום הולדת' "וממי שעזר לי להכנס בתוך הגדר לילדים האלה. שמה היתה תמונה לא יפה, זה היה קשה מאוד. הילדים הקטנצ'יקים האלה בכו, וגם האח התחיל לבכות: 'למה אתה באת? זה לא מספיק שאני אמות ואתה צריך למות? תלך בחזרה'. ואני כזה כמו מעץ, הייתי יותר חזק מעכשיו, לא בכיתי, ואמרתי 'לא אתה ולא אני ולא אף אחד מאיתנו ימות. אנחנו נשארים בחיים'."
131 ילדים יהודים, צריכים מעתה לשרוד לבד בעולם.
בדרך לאושוויץ
ממחנה לנדסברג, בדרכם לאושוויץ, שהו הילדים כשבוע במחנה דכאו. "בדכאו הוכנסנו אל תוך צריף עץ גדול ונקי", מספר דניאל ענבר (בורנשטיין), משורדי ה-131, "היו שם דרגשים של שתי קומות. לא היו שום בגדים להחלפה. למזלנו היה קיץ, לא החלפנו בגדים מאז הגטו בקובנה. היינו מכוסים כינים, פצעים ועוד, ובקיצור, במצב רע ועצוב. פתאום שמענו צעדים מתקרבים. זה היה הקאפו, 'מנהל הצריף'. הוא הגיע ואמר לנו להתפשט לגמרי וללכת להתרחץ. חשבנו שזה הסוף. רבים התחילו לומר 'שמע ישראל', ואחרים לא ידעו את משמעות המילים האלו. בכינו אך נשארנו יחד בהולכנו אל הבלתי נודע. רגעים אחרונים של חיינו הקצרים. הוכנסנו אל המקלחות, וראו זה פלא: יצאו מים חמים!
צחקנו בקול רם והודינו לאל שאנו עדיין בחיים. יום נוסף עבר. בצריף היינו שבעה ימים. ביום השביעי הודיע לנו הקאפו שניסע ל'כפר ילדים', שם יהיה לנו טוב יותר. שם נלמד, יהיה אוכל טוב, בקיצור: אחרית הימים! הילדים הקטנים, בני 7 עד 10, היו ממש מסוחררים, אך הגדולים יותר היו מודאגים מאוד. החשש התגבר כאשר על בגדינו נצבעו פסים בולטים בצבע אדום – על החולצות ועל המכנסיים. דבר זה נועד לזהות אותנו בקלות אם נברח, ואיך יכולנו לברוח?".
בדכאו החלו הילדים להתארגן. וולף, האח הגדול שהצטרף אליהם בלנדסברג, לימד אותם תרגילי סדר ומשמעת, ומשלב זה היה לאח הגדול של כולם. לאחר שבוע בדכאו הועמסו הילדים לשלושה קרונות רכבת ונשלחו למחנה ההשמדה אוושויץ-בירקנאו. במהלך הנסיעה קפצו שניים מהם מן הרכבת. אחד מהם, דניאל ענבר, ניצל והשני נהרג.
בירקנאו
ב-31 באוגוסט 1944 הורדו הילדים, כעת 129, ברציף תחנת הרכבת של המחנה. על אף שהבוגרים מבין הילדים, היו בטוחים שדינם נחרץ, מסיבה שאינה ברורה, קועקע על ידם מספר והם נשלחו ללאגר A, ולא מיד אל המשרפות. ייתכן, וקציני ה-SS התרשמו מתרגילי הסדר שביצעה הקבוצה בניצוחו של וולף, וזה היה מה שהצילם בשלב זה.
מספר דני חנוך: "היו אורות עטופי ערפל בקושי ראו תאורה בתוך המחנה, בקושי נשמעו קולות, היה שקט של לילה כזה, הקרימטוריות עבדו במלוא הקיטור אנחנו לא ידענו מה זה בדיוק, כששאלנו מה זה אמרו לנו שאופים כאן לחם ולחמניות לאנשים שיוצאים לעבוד. ירדנו מהקרונות וולפקה מיד סידר אותנו בשלשות וצעדנו "לינקס ריישט, לינקס ריישט", שמאל ימין שמאל ימין, וכאשר עברנו על יד קציני האס. אס. הוא נתן פקודה 'הימין שר' הפננו את העיניים ואת הראש לימין זה מאוד מצא חן בעינם, עצרו אותנו ואז קצין זוטר שאל את הקצין הבכיר "ואס אוניש תאן וידיאזן?" מה לעשות איתנו?" הוא אמר "לאסט אן דוש" תן להם לעבור! הגענו לצריף בבירקנאו וכל אחד קיבל לו חלק על איזה דרגש."
בראש השנה וביום הכיפורים, כמה שבועות לאחר מכן, נשלחו 90 מהילדים להשמדה בתאי הגזים. 39 ילדי הקבוצה הנותרים נשלחו ללאגר D, לעבודות כפייה נוראות. עד ה-18 בינואר 1945, עת החלה 'צעדת המוות' מבירקנאו לעבר גרמניה, שרדו 39 הילדים שלא נשלחו להשמדה, אולם רק 37 מהם הגיעו למאוטהאוזן שבאוסטריה. גורלו של אחד מהם לא נודע, ואת שארע לשני, יעקב, מספר אחיו התאום, משה שהם: "בדרך, בעת שהמתנו בתחנת הרכבת טיכאו, הופצצנו על ידי מטוס של בעלות הברית. פצצה נפלה ליד הקרון שהיינו בו וליד קרונות הרכבת של הצבא הגרמני שהיו לידינו. בזמן שזה קרה ישבתי בקרון עם אחי, גב אל גב. אחי יעקב נפצע קלות בראש, נחבש ונלקח לקרון עם פצועים אחרים. ראיתיו עוד פעם אחת, במהלך עצירה קצרה. זו היתה הפעם האחרונה."
מספר משה קרביץ: "היה זה מסע מפלצתי שלא מהעולם הזה, ולאחר הליכה של 120 קילומטר ביומיים וחצי ונסיעה ברכבת בקרונות פתוחים במשך יומיים נוספים, הגעתי למחנה בוכנוולד. כאן החלה הידרדרות מהירה במצבי הפיזי ובתחילת אפריל חליתי בטיפוס בהרות. מצבי הלך ורע."
באמצע אפריל 1945, כשבועיים לפני תום המלחמה, החלה צעדה נוספת – לעבר התחנה האחרונה במסע הזה – מחנה גונסקירכן. חלק מהילדים נלקח לבוכנוואלד, אך הרוב שוחרר ב- 5 במאי 1945 ע"י כוחות של בעלות הברית, ממחנה גונסקירכן.
***
ב-1999 הייתי חלק מחבורה של בנות ובני נוער מתיכון 'הר-וגיא' שמשום מה החליטו ללכת עם המורה המשוגעת שלהם להיסטוריה, סופי בן ארצי, ולצלול לתוך סיפורם של ה-131. נפגשנו, שוחחנו, תיעדנו, עיבדנו, תמללנו, ויצאנו, יחד עם שמונה מתוך השורדים, למסע בעקבות מסעם. 12 ימים, שעברו בליטא, פולין, גרמניה ואוסטריה, דרך כל המחנות.
קשה לתאר את שארע במהלך השבוע וחצי שלנו על אדמת אירופה, לא בגלל המראות, אלא משום המפגש הבלתי אמצעי, האינטנסיבי והקיצוני שלנו עם השורדים, ושלהם עם עצמם, תוך כדי שלרגעים רבים העבר נמהל בהווה, והזיכרונות ליד המשרפות באושוויץ הופכים לשיחזור מדוקדק של אחת האקציות עם הדגמות וחיקויים, או דני חנוך שנשכב על הדרגשים בבירקנאו, או את דני לבנובסקי זועק לאמו במחנה שטוטהוף "אמא, ניצחנו אותם".
מאז מדי שנה אני משתדל לספר את סיפורם של ה-131, לעילוי נשמתם של אלו מהם שלא שרדו, ונשמתם של כל אלו שהשמיד הצורר הנאצי, וגם להתעלות כל מה שהנאציזם לא הצליח ולא יצליח למגר.
**
לעמוד ההנצחה באתר 'בית לוחמי הגטאות'.