בכניסה לניר עוז הכבישים חשוכים ואין איש ברחובות. רק אבוקה בוערת פעם בכמה זמן מכוונת את הנוסע אל המקום שבו התכנסו כל באי הקיבוץ.

ליד מיכליות חלב מוארות שמרכיבות את אותיות שמו של היישוב מתגודדים המוני אנשים עם חנוכייה ענקית בוערת, ומקשיבים למדריכות השומר הצעיר שבנו את מפקד האש המסורתי של ניר עוז.

"כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן", אומרת קריינית הטקס עדי אשל מקיבוץ של השומר הצעיר, שהצטרפו השנה לקיבוץ. באותו רגע מהעצים שמימין לקהל מתגלגל כדור אש בצורת מגן דוד ומדליק את כתובות האש הענקיות. בזו אחר זו נפתחות כתובות,  כולל סמל הקיבוץ באש, סביבון אש מסתובב, פך שמן ששופך אש ועוד.

"הייתי מאוד נרגשת לקריין את הטקס", אומרת אשל בת ה-29. "אני מרגישה שהצלחנו שיהיה אירוע יפה, שנגע בלבבות של האנשים. בסופו של דבר רצינו להביא לפה משהו כשהגענו לכאן, וזה ממש זה. מאוד התרגשתי משיתוף הפעולה של הקבוצות השונות – השומר הצעיר, התושבים הוותיקים, הנוער והמכינה. רצינו שלכל אחד תהיה נציגות, ובאמת הצלחנו שכולם יהיו, ושיהיה יפה".

האבוקות בצידי הדרכים היו חלק ממרוץ הלפיד המסורתי של הקיבוץ, שלרוב מארגן הנוער. אלא שמרבית חברי הקיבוץ, ובמיוחד הצעירים, עדיין בקריית גת, וכך עברה המשימה אל צוות חניכים מהמכינה שפועלת בקיבוץ.

"זו מסורת ארוכת שנים של קיבוץ ניר עוז", מספר זוהר שורק ממכינת מעלה הדרך, שהוביל את צוות המרוץ. "כל נר שלישי עושים מרוץ לפידים. הפעם זה היה באחריותי לעשות את זה, וזה הפך למשימה הרבה יותר קשה מהרגיל, כי הילדים לא גרים פה, הם גרים בקריית גת. היינו צריכים לחשוב איך בכל תחנה תהיה פעילות שכולם יוכלו להשתתף בה, שיהיה להם כיף, אבל בסופו של דבר אני חושב שהיה אחלה של אירוע, אנשים באו ונהנו".

בינתיים, בעוד הכתובות בוערות בחוזקה, בכריזה מודים לכולם ומזמינים אותם לערב יין ומרקים בפאב הקיבוצי. עם הינתן האות, מתחילים החברים לעזוב את הכתובות ולזרום לכיוון הפאב. כמה מהצעירים נכנסים בין הכתובות ומתחילים במלאכה העדינה של הפירוק. במעטים שנשארים ליד הכתובות הדועכות עומדת חבורה נרגשת ומדברת גרמנית. "אנחנו נציגי האסוציאציה הישראלית-גרמנית", מסבירה פטרה המינג בעברית מעולה. "מאז 7 באוקטובר באנו כמה פעמים, בכל פעם בהרכבים אחרים, להתנדב בקיבוצים". המינג, 64, שזו הפעם השישית שלה בארץ מאז 7 באוקטובר, נמצאת בניר עוז כבר שבועיים. "מרגשת כל כך הסמליות של האירוע הזה", היא אומרת. "עכשיו יש כל כך הרבה אור, ובשנה שעברה הם בקושי חגגו". יחד עם פטרה נמצא גם ארת'ור סליוואר, 22, נשיא ארגון הנוער של ארגון החברות הישראלי-גרמני.

נהג אחד שואל ממכוניתו נהג טרקטורון היכן הפאב. נהג הטרקטורון עוצר בחריקה. "סע ישר", הוא אומר לו, "עד שתראה את המקום שיש בו אנשים".

לא כל כך קל להבחין באורות ובאנשים בקיבוץ החשוך, אבל אכן, ממה שנראה מרחוק כמו צריף בוקעת מוזיקה חמה. כשמתקרבים נחשפים לפתע המון אנשים יושבים בספסלים, וביניהם שולחנות עמוסי סירים ביתיים, בכל אחד מהם מרק אחר. האנשים לוקחים לעצמם בחופשיות מרקים, ילדים רצים בין לבין. על הבר מוזגת אחת מהחברות סנגריה סגולה בכוסות חמות ומציעה בחיוך לכולם. "אבל היא המארגנת האמיתית", היא אומרת ומצביעה על אולה, שיושבת בשקט ומביטה בהמולה החמימה.

אולה מצגר ובעלה ניר היו מהאחראים על האירוע. "איך אפשר לא להיות מרוצים מאירוע כזה", אומר ניר, שעזר בין היתר במפקד האש. "היה מפקד יפה, הילדים פה, האנשים שמחים. זה מה שהמקום הזה צריך".

אולה: "בשנה שעברה היה מפקד קטן הרבה יותר. השנה היה במפקד ציון רק של חטוף אחד. המפקד הקודם היה קטן יותר, והקיפו אותו מאה דמויות של חטופים. השנה היה לנו את הבוגרים של השומר הצעיר, שהם צעירים עם אנרגיות, אבל מספיק בוגרים כדי שיהיה להם ראש, והם עזרו מאוד, גם באירוע, וגם בכוחות".

"וגם יש את המכניסטים", אומר ניר ומחייך לחבורת נערות ונערים בפליזים, שלוגמת בירה על כיסא מאחוריו, "שהם רק צעירים ועם כוחות", הוא אומר וקורץ לחבורה בחיבה.

הזוג מצגר הם מהתושבים הבודדים שגרים כיום בקיבוץ, בשכונה הפחות הרוסה, ששוקמה וזכתה לכינוי 'החלוץ', ומאכלסת את מי שחשוב לו להיות כבר עכשיו בקיבוץ.

"הבן שלנו רצה לחזור ללמוד בתיכון פה, ורצינו לאפשר לו לישון פה לפחות יומיים. אז החלטנו שנחזור", מספרת אולה. "'החלוץ' הוא אסופה של כל מיני אנשים, כמה מהמבוגרים, הרבה מהשמוצניקים, אפילו כמה חוצניקים שבאו לתת יד. והקטע שלא משעמם".
"בסוף זו ניר עוז", אומר ניר, "אלה המסורות, אלה המפקדים".
"אז אנחנו אופטימיים", אומרת אולה. "אין לנו ברירה".