חוק החניונים אינו חוק טוב. הכוונות מאחוריו חיוביות והמטרות שלו צודקות, אבל אין לזה חשיבות. חוקים נועדו לשפר מציאות, והחוק הזה, שקובע שהחיוב בחניונים יהיה לפי דקות מהרגע הראשון, אינו עושה את זה. בפועל הוא נתן הזדמנות לבעלי החניונים להעלות מחירים.

כשל בליבת עבודת החקיקה

מדובר בכשל מקצועי. חקיקה כלכלית צרכנית עניינה שינוי 'מגרש המשחקים' של השוק, והוא תמיד מורכב מגורמים שונים. למטרה המוצהרת של החוק אין משמעות, אלא רק להשפעה שלו על כל המשתנים והשחקנים באופן שייטיב עם הציבור. זוהי ליבת עבודת החקיקה, זו מטרת הפרוצדורה הפרלמנטרית, וזה תפקידו של המחוקק.

במקרה הזה, המטרה של החוק צודקת: אין סיבה שמי שחונה חלק משעה ישלם כאילו חנה שעה שלמה. המעבר לחיוב לפי דקות, על הנייר, יכול לפתור את זה. אבל מה שלא הובא בחשבון הוא היחסים הבלתי סימטריים בין לקוח לבעל חניון, משני היבטים: הראשון הוא שכל אירוע של שינוי תעריף רוחבי הוא הזדמנות להעלאת מחירים מתואמת וענפית – תופעה שבהקשרים אחרים זכתה לכינוי 'גרידפלציה', כלומר ניצול של לגיטימציה ציבורית להתייקרויות כדי להגדיל רווחים. השני הוא שלבעלי החניונים אין שום בעיה לשנות את מודל התמחור שלהם כך שבכל מקרה ירוויחו יותר. כל הנתונים בידיהם, ועליהם לשנות רק כמה קוביות באקסל כדי לוודא שהרווח שלהם לא נפגע.

במקרה הזה, כדי לפצות על ההפסדים של חונים לזמן קצר, הם החליטו לייקר את החניות הארוכות יותר, ובשורה התחתונה – שעת חניה תעלה יותר. בשוק שבו הפקעת מחירים היא הנורמה, אין מה לצפות לתחרות שתביא להוזלה.

עד כאן לתוכן החוק. כשל קטן, לא דרמטי, וקל לתיקון. אלא שהתגובות לחוק הפכו כישלון קטן לאירוע כלכלי דרמטי, כך שגם מהצביעות של המבקרים קשה להתעלם.

1. הקרדיט: הממשלה והקואליציה תמכו

ברמה הבסיסית והברורה ביותר, המציאות היא שהחוק עבר בתמיכת הקואליציה. ח"כ נעמה לזימי (הדמוקרטים) היא החתומה על החוק, ולכן היא הראשונה והעיקרית לשאת באחריות ישירה. לזכותה ייאמר שהיא מכירה בכך ופועלת לתקנו. אבל 33 חברי כנסת, בהם חברי הליכוד, הציונות הדתית, עוצמה יהודית, ש"ס ויהדות התורה, הצביעו בעד האישור הסופי של ההצעה במליאת הכנסת ב-27 בנובמבר 2024. לא היה אפילו ח"כ אחד הצביע נגדו. גם ועדת השרים לחקיקה, קבעה שהממשלה תתמוך בחוק.

למעשה, בשיטת המשטר הישראלית אין למרבה הצער חוק שעובר בלי תמיכת הקואליציה, ויותר מזה – הממשלה. העובדות הללו לא הפריעו לבצלאל סמוטריץ', שר האוצר וחבר בוועדת השרים לחקיקה שתמכה בחוק, לכנות אותו 'חוק לזימי'.

סמוטריץ', שראה פה הזדמנות להון ציבורי קטן, לא רק התנער מאחריותו לחוק, אלא כינס פוטו-אופ משונה עם ראשי החניונים ש"נענו לבקשתו" לא להעלות מחירים בינתיים. ואם כבר הגיעו כל בעלי החניונים למשרדו, מדוע לא לדרוש מהם להפסיק את הפקעת המחירים בתחום באופן כללי?

2. ההקשר: מעורבות ממשלתית יכולה להיות טובה, או מזיקה

מעבר להיבט הפוליטי, יש ניסיון לקשור בין הכישלון של החוק לאיזו קריסה עמוקה של רעיון מעורבות המדינה במשק, כלכלה מתוכננת, סוציאליזם פופוליסטי ועוד שלל סופרלטיבים. קודם כול יש לחדד: גם לפני החקיקה המדינה הייתה מעורבת באופן שבו נגבה כסף בחניונים. המצב הקיים, שבו לאחר שעה של חניה הגבייה נעשית כל רבע שעה, הוא תוצאה של חקיקה המאפשרת לבעל החניון לגבות אך ורק בדרך זו – או ליום שלם. שינוי אופן הגבייה אינו סוגיה 'סוציאל-דמוקרטית' אלא סתם שינוי במנגנון קיים באופן שהיה אמור להיטיב עם הצרכן.

ובכלל, תחום החנייה הוא תוצאה של כישלון של האינטגרציה בין שוק חופשי ומדינה. קשה מאוד להגיע פיזית לאזורים המרכזיים ביותר בישראל. התחבורה הציבורית אינה נוחה, החניה יקרה (כ-150 שקלים ליום), והתשתיות אינן מתאימות. הוויסות העצמי היחיד האפשרי פה הוא להישאר בבית.

במקרה אחר המדינה התערבה בצורה בוטה הרבה יותר בתחום החניה: חניוני בתי החולים. ב-2017 פרסם משרד הבריאות חוזר שקבע שכל חניוני בתי החולים הממשלתיים יוגבלו בסכום קבוע, שעומד כיום על 25 שקלים. למהלך היו התנגדויות, טענו שהוא פוגע בהכנסות בתי החולים, מונע הרחבה של החניה ואפילו מונע שימוש בתחבורה ציבורית או הארכה של השהייה. על כך השיבו, ובצדק, אף אחד לא מחנה בבית חולים להנאתו, ואת המעבר לתחבורה ציבורית לא צריך לבסס דווקא על מי שמבקר קרוב משפחה מאושפז. ולגבי היצע החניה – אם חסרה חניה, המדינה צריכה לבנות עוד. זה חלק מהשירות שבית החולים נותן.

בזכות אותה החלטה של משרד הבריאות, כיום מאושפזים בבתי חולים ובני משפחותיהם אינם צריכים לשלם עשרות ומאות שקלים 'קנס' על שהייה ארוכה. האם גם את ההתערבות הבוטה הזאת ימהרו חברי הכנסת לתקוף?

3. הצד השני: הטפות על 'פופוליזם' תוך קידום חקיקה פזיזה

קשה להתעלם מהקורלציה בין אנשים שמדברים נגד חקיקה 'פזיזה, פופוליסטית וחסרת אחריות', ובין אלה שמקדמים מהלכים חוקתיים דרמטיים בפזיזות. בנוגע לחקיקה כלכלית הם מעדיפים סנטימנט שמרני, אבל בנושאים אחרים הם דווקא דבקים בלהט מהפכני. זה נכון לגבי מהלכים חוקתיים, כמו פיטורי היועמ"שית לצד פיצול תפקידה, הוצאת מח"ש ממשרדה ושינוי אופי הייעוץ המשפטי בכלל – מהלכים סותרים שנעשים במקביל; וגם כלפי מהלכים כלכליים, כמו ביטול התכנון במשק החלב או קידום הפרטת הרכבת.

על חקיקה מוטעית בתחום החניונים ישלמו הישראלים בשקלים בודדים לזמן קצר. על חוק ההסדרים ישלמו גם הדורות הבאים.