שנת 1936. בבית החינוך לילדי עובדים בשכונת בורוכוב בתל-אביב (כיום גבעתיים) ערכו הצגת חנוכה, כמדי שנה. אך באותה השנה, בתמונה הסוגרת של ההצגה, נכתב פרק חדש בתרבות החנוכה הישראלית. מנגינת מארש רועמת החלה להתנגן והילדים החלו לזמר שיר, פרי עטו של אחד המחנכים, המשורר אהרון זאב. השיר, שהפך להמנון החג החילוני, מסתיים במילים הנושקות לכפירה: "נס לא קרה לנו – פך שמן לא מצאנו. בסלע חצבנו עד דם – ויהי אור".

על פניו, נראה שבשכונת הפועלים הראשונה, באירוע של בית הספר הראשון של זרם העובדים, החליטה תנועת העבודה הארצישראלית להפוך את המסורת היהודית על פיה. אך אפשר לראות את המילים המרדניות האלו דווקא כחלק מרצף יהודי מאוד, של שותפות האדם בגאולתו.

פרשת 'מקץ' לא קשורה ישירות לסיפור החנוכה כמובן. היא עדיין עמוק בתוך סיפור לידתו והתגבשותו של עם ישראל, סיפור משפחתו של יעקב, ובפרט סיפורו של יוסף. אבל יש בפרשה, שנקראת בחנוכה ברוב השנים, רמז ליחס ייחודי שהמקרא מבקש להנחיל לקוראיו לגבי רעיון "הניסים והנפלאות".

התערבות אלוהית, התערבות אנושית

הפרשה מתחילה בשני חלומות מבעיתים שחולם פרעה שליט מצרים. באחד הוא רואה שבע פרות בריאות ושבעות עולות מן היאור ורועות באחו. מיד אחריהן עולות מן היאור שבע פרות אחרות, רזות ומכוערות, ואוכלות את הפרות יפות המראה. בחלום השני מתרחשת סצנה דומה מאוד: שיבולים טובות שנאכלות בידי שיבולים דקות ושדופות.

פרעה מתעורר מוטרד מאוד, ומבקש מכל חכמי מצרים וחרטומיה פירוש לחלום. איש אינו מוצא לו פתרון. למרבה המזל, לשר המשקים של פרעה יש הצעה. הוא נזכר שישב בבית הכלא עם יוסף, ושהוא פתר את חלומותיו.

יוסף מובא בפני פרעה, שמספר לו על חלומותיו. הצעיר העברי מסביר כי החלומות מנבאים שבע שנים של פוריות ושובע, ואחריהן שבע שנים קשות ביותר של רעב שיכלה את הארץ. פרעה מכיר בחוכמתו של יוסף, ומקנה לו סמכויות נרחבות בממלכה.

ההוראה יצאה לפקידי פרעה לשמור חלק מן התוצרת הרבה של שנות השפע במצבורים עבור השנים הקשות שיבואו, וכך היה. מצרים אכן צוברת עתודות גדולות של מזון, שלא רק שיאפשרו לה לשרוד את שנות הרעב, אלא לספק אוכל גם לפליטים רבים מכל האזור, כולל גם בני משפחתו של יוסף עצמו.

ניתן לומר שהייתה פה התערבות אלוהית. יוסף אומר במפורש כי חלומות פרעה הם מראות שה' הראה לו: "הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל-פַּרְעֹה: אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה, הֶרְאָה אֶת-פַּרְעֹה" (בראשית מ"א כח). על כן, משתמע שהנס של הצלת מצרים וכל עמי האזור, ובכללו גם משפחת יעקב שתהיה לעם ישראל, מסתכם במסר הנבואי ששלח האל לפרעה. הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין, מפרש כי האל חשף בפני פרעה את דבר הרעב, משום ש"על המלך לראות לתקן הדבר".

לצד זאת, מהסיפור ברור מאוד כי ללא פתרון החלום על ידי יוסף, פרעה לא היה מגיע למסקנה הנדרשת. ואפילו אחרי פתרון החלום, היה צורך להקים מערכת כדי לאגור אוכל בשנות השפע לשנות הבצורת.

לדעת, לפרש, להתנגד

בספרו 'שבע השנים ההן' מספר יצחק 'אנטק' צוקרמן על נקודה מכרעת בהתפתחות תנועת המרד בגטו ורשה, וביהדות פולין בכלל. היו אלו ימי סוף שנת 1941. אז החלו להגיע הידיעות על השמדת היהודים בבורות ההריגה באזור וילנה ובמחנה ההשמדה הראשון 'חלמנו'. התגובות למידע היו מגוונות – החל מהכחשה כוללת, דרך רציונליזציה להרג יהודים במזרח וכלה בהבנה של האמת הנוראה: הנאצים בונים מערך להשמדת היהודים.

"הנוער קלט לא רק את האינפורמציה, אלא גם את הפרשנות", כתב צוקרמן, "והפרשנות הייתה: זו התחלה של הסוף. גזר-דין טוטאלי של מוות על היהודים". צביה לובטקין, גם היא ממנהיגות המרד ולימים אשתו של צוקרמן, כתבה על הימים הללו: "אז נפלה בתוכנו ההכרעה: ל ה ת נ ג ד".

קבלת האינפורמציה – פירוש המציאות לאמיתה ללא משוא פנים – החלטה להתנגד. מהרצף הזה נולד סיפור הגבורה של מרד גטו וארשה. במובנים מסוימים, זה אותו החומר שממנו עשויה ההתנגדות של יהודים לרוע הגזרה במשך דורות.

גם ליוסף הייתה אותה איכות שחסרה לפרעה – היכולת לפרש את המציאות נכונה, ולהצביע על כיוון פעולה להתמודד איתה. בשביל לחולל את השינוי נדרשה ההתגלות האלוהית בחלום, אך נדרש גם יוסף הפרשן המוכן להיפגש עם המציאות הנוראה, לא לעצום עיניים בפני הגרוטסקה ולהתוות כיוון.

רבים מכירים את שירו של זאב, שלימים הפך לקצין החינוך הראשי בצה"ל, תחת הכותרת 'אנו נושאים לפידים', ומזהים אותו עם גישה אנטי-דתית. אך במקורו השיר נקרא "הַנֵס שֶׁל הַלֵב הָאַמִיץ". בבית הראשון, שנשכח גם הוא מהזיכרון הפופולרי, נכתב: "הַנֵרוֹת הַלָלוּ אָנוּ מַדְלִיקִים / עַל הַנִסִים וְהַנִפְלָאוֹת, / שֶׁבַּיָמִים הָהֵם וּבַזְמַן הַזֶה. / נִסִים וְנִפְלָאוֹת / שֶׁנַעֲשׂוּ בִּידֵי אֱנוֹשׁ – / הַנֵס שֶׁל הַלֵב הָאַמִיץ, / הַפֶּלֶא שֶׁל רוּחַ הָאָדָם, / זוֹ אֲשֶׁר גָבְרָה עַל צִבְאוֹת מַמְלָכוֹת גְדוֹלוֹת / הֶאֱדִירָה דַלִים, חִזְקָה מוּעָטִים / וַתִתֵן לָהֶם נִצָחוֹן".

הוא אמנם לא מדבר על נס פח השמן, או על כל התערבות אלוהית אחרת, אבל הוא בהחלט מדבר על ניסים. ניסים מהסוג שמופיע גם בתנ"ך וגם במקרים רבים לאורך ההיסטוריה היהודית: המקרים שבהם ידעו יהודים להסתכל על מצבם, לפרש ולפעול. מיוסף האוגר תבואה וקורא תיגר על הטבע, דרך החשמונאים המתנגדים לגזרות השמד, עבור במרד גטו ורשה, וכלה במקרים רבים גם בימינו. נס של לב אמיץ, נס של פירוש המציאות גם מול האימה, נס שלא קרה לנו אלא בזכותנו.