לאלי ירון בן ה-74 יש זיכרון ילדות בולט: הוא בן עשר, ומצטווה לשכב מתחת למיטות בית ילדותו בן שלוש הקומות בעיר ביזרטה שבתוניסיה. הזמן: יולי 1961. לאורך שני צדי הרחוב המוליך אל הבית שורקים כדורי נשק מעל לראשם של דייריו. הם נורים מנשקם של צנחנים צרפתים מזה, מול לאומנים תוניסאים מזה.

"הצרפתים היו על הגג של הבית שלנו", הוא מספר, "מעבר לרחוב היה בית ספר ערבי, ושם ישבו התוניסאים. אנחנו שכבנו בין המיטות כל פעם שהם ירו. אני זוכר שזה נמשך כמה שבועות, וזה היה מפחיד. חזרו ואמרו לנו 'אנחנו מוציאים אתכם, תהיו מוכנים בלילה', ובסופו של דבר זה התבטל. זה קרה בין שלוש ארבע פעמים".

כמה זמן המתנתם כך לחילוץ?
"אני זוכר שזה נמשך חודש, אפילו יותר".

מה אתה זוכר מההמתנה?
"היינו כל הזמן במתח הזה. ואסור היה לדבר בכלל על הנושא. אמרו לנו 'תישארו בבית ותמתינו'. גם ככה אי אפשר היה לצאת החוצה. היינו צריכים לחכות להפסקת אש כדי לקנות אספקה, כדי שיהיה לנו מה לאכול בבית. עד שהגיע הלילה ההוא, ועלינו על טנדר בחושך לנמל הצרפתי".

על רקע מתיחות הולכת וגוברת ביחסי ישראל-צרפת, ימלאו השנה 64 שנים ל'מבצע ביזרטה', שבו דווקא כוחות צבא צרפתיים סייעו לחילוץ יהודי העיר. זה התרחש בעיצומו של עימות צבאי שגבה מאות הרוגים שניהלו הצרפתים מול תוניסיה. בתוך אותו מאבק מצאו עצמם היהודים נטולי האזרחות הצרפתית בעיר הנמל החשובה הזאת, לכודים בין שני הצדדים הלוחמים, ממתינים ימים על גבי ימים לחילוצם שבושש להגיע.

לבסוף, ניהל אותו מוריס מתוק, איש מוסד מקומי, תושב העיר. הוא הצליח להוביל כ-300 מיהודי העיר לישראל, בחשאיות כמעט מוחלטת. מסמכים מהארכיון הציוני, שנחשפים כאן לראשונה, כמו גם ראיונות שהתקיימו לאחרונה עם עולים במצבע ההוא שנותרו בחיים, מוסיפים פרטים על הדרך שבה התנהל המבצע יוצא הדופן הזה.

המובלעת שנשארה צרפתית בתוניסיה העצמאית

ביזרטה, השוכנת בצפון תוניסיה, היא העיר הצפונית ביותר ביבשת אפריקה. מיקומה האסטרטגי על חוף הים התיכון, בין אגם ביזרטה לאגם אישקל, הפך אותה לנמל חשוב כבר בתקופה הפניקית במאה ה־10 לפני הספירה. אבל סיפור הדברים הנוגע אליה כאן, מתחיל בראשית יולי 1961. עת שצרפת מסרבת לשחרר את אחיזתה בה– עיר נמל חשובה גם בעבורה ובסיס ימי אסטרטגי גדול שלה. וזאת, אף שתוניסיה כולה, אחת המדינות המרכזיות בצפון אפריקה, כבר קיבלה מידה את עצמאותה ב־1956.

צרפת שלטה בתוניסיה מ-1881, ועם עצמאות תוניסיה חתמה על הסכם עימה לפיו ביזרטה לבדה תיוותר בשליטתה הישירה. חמש שנים מעצמאות תוניסיה, צרפת מצאה עצמה במאבק על מובלעת שליטה בודדה וחשובה, שריד האחרון לקולוניאליזם המערבי באזור. באפריל אותה שנה הודיע נשיא צרפת שארל דה־גול גם על מתן עצמאות קרובה לאלג'יריה. אבל את העיר ביזרטה הוא החליט להמשיך ולשמור בידיו, בשל חשיבותה האסטרטגית.

למעשה, ביזרטה הייתה חלק ממערך צבאי רחב שאפשר לצרפת לנהל מבצעים צבאיים ולוגיסטיים באזור, כולל ניסויים גרעיניים במדבר הסהרה. אף שאין עדויות לכך שניסויי הגרעין עצמם בוצעו בביזרטה, לא מן הנמנע שהבסיס שימש לתמיכה לוגיסטית, להעברת ציוד או לניהול תקשורת עם אתרי ניסוי באלג'יריה.

וכך, במאמר מערכת של 'הפועל הצעיר' מ־25 ביולי 1961 ציין הכותב ה.ה, כי כעסו של נשיא תוניסיה, חביב בורגיבה, יצא בעיקר על התעלמות הצרפתים מריבונות תוניסיה – ולא בהכרח על שליטתם בעיר. הצרפתים ביקשו להרחיב את שדה התעופה בשטח הבסיס שבה ולהביא תגבורת צבאית ומטוסים. וזאת, כשאותו המערך הצבאי הולך ומתפשט עוד יותר לנגד עיניו, ובלא שהתבקש לתת הסכמתו לכך.

עיר במצור

אז בקיץ ההוא החליט אפוא בורגיבה – אחד מהמנהיגים הלאומנים הבולטים בעולם הערבי – שקצה נפשו במצב הזה. הוא דרש שגם ביזרטה תושב לריבונות ארצו, ויהי מה. למעשה, עוד בינואר 1960, הציב אולטימטום לפינוי העיר עד ה- 8 בפברואר 1960. צרפת סירבה, וביולי 1961 הוא חידש שוב את דרישתו. לאחר שזו לא נענתה, הוא הטיל מצור יבשתי על העיר. צרפת שולחת כוחות אוויר ויבשה, הורסת את הביצורים, הורגת תוניסאים רבים והורסת חלק מהעיר.

העיר שוחררה רק ב־15 באוקטובר 1963. ביום זה אחרון החיילים הצרפתים את העיר, יום הידוע בתוניסיה כ"יום הפינוי" – חג לאומי המסמל את סיום הכיבוש הצרפתי.

בתוך הכאוס הזה, הוטחו האשמות על סיוע ובגידה גם ביהודי העיר, שלא באשמתם.

היהודים בין הפטיש לסדן

בראשית המאה העשרים חיו בעיר כ- 300 יהודים ועוד כ- 900 יהודים אחרים שהיו בעלי אזרחות צרפתית. כבר אז הם זוהו כ'פרנקופונים'. הואיל ועבדו במחנות הצבא הצרפתי, היו אנשי מסחר וים והתחנכו בצרפתית בבתי הספר של 'אליאנס'. גם לאחר שתוניסיה קיבלה את עצמאותה, הם המשיכו להרגיש מעורים בתרבות הצרפתית ובטוחים בהגנת צרפת עליהם. לפי בית התפוצות, מפקד האוכלוסין של 1956 הצביע על ירידה קטנה בלבד במספר היהודים במקום: 958 נפש.

בפרשת ביזרטה, הגגות של הרובע היהודי סייעו רבות לכוחות הצרפתים בהשתלטותם המחודשת על העיר, ובדחיקת כוחות ההתנגדות התוניסאים. בעטיו של הדבר, האשימו ערבי המקום את היהודים בחוסר נאמנותם לכאורה, כשאיומי נקם לא איחרו להגיע.

מרסל ביטון, שהייתה אז בת 25, אומרת שהמצב היה מפחיד ביותר. "בגלל שהצנחנים הצרפתים עלו לגגות שלנו, בלי שנרצה, וירו משם, הערבים איימו עלינו, ואמרו שאנחנו משתפים פעולה. פחדנו מאוד. רצינו כבר לעלות לישראל, שייקחו אותנו מפה".

מה הרגשת כשעלית לארץ?
"הייתי שמחה, מאוד, זה ברור".

גלדיס מסיקה אביטבול, ילידת ביזרטה, בת ה-80, זוכרת היטב את התלקחות המלחמה בעיר, ואת אלימות הצרפתים דווקא. "היה פחד ברחובות. חיילים צרפתים התפרצו לבתים, לקחו בכוח אפילו את הצרפתים שלהם, כדי לשמור עליהם. הביאו לפה אפילו 'ליגיונר', את יודעת, החיילים הצרפתים האלו, והם היו מפחידים, מתפרצים, הורגים מייד. אמא שלי היתה צרפתיה, אבא שלי לא, מהפחד החלטנו לעבור לתוניס, לעיר הבירה, ומשם לראות מה עושים. היה מסוכן להישאר בעיר".

רבים ניסו להימלט מהעיר, בהם גם הוריי – אנדרה דדה ופולט זרקה זכרם לברכה. הם נישאו רק ימים מספר לפני תחילת העימותים, וחסרי אזרחות צרפתית. אבי, כאיש צעיר מאוהב ובעל תושייה, טיכס עצה והגה ניסיון בריחה דרמטי: להתגנב יחדיו למשחתת צרפתית, להתחבא מאחורי החביות שעליה ולהמתין לצאתה לבון, שבאלג'יריה.

למרבה הצער, השניים התגלו, דרוכים ומבוהלים. לקול מחאות אנשי הצבא הצרפתי, אבי ניסה להסביר שהכול לא היה יותר מבילוי תמים במסגרת ירח דבש. ההסבר לא התקבל, ולמרות שעבד שנים במחנות הצבא הצרפתי, הוא ננזף קשות על ידי אנשי הצבא, ונשלח חזרה יחד עם אשתו הטריה לעיר המצויה במשבר דמים. בלית ברירה נאלצו אף הוריי להמתין למבצע חילוצם, שעדיין בושש להגיע.

הצרפתים מסכימים להתפנות, הסכנה ליהודים גוברת

הסכסוך בביזרטה הסלים והגיע למועצת הביטחון של האו"ם, שב-22 ביולי 1961 הורתה על הפסקת אש. ב-24 ביולי 1961 דיווח 'על המשמר', כי התוניסאים "החלו היום לאסוף את מתיהם על גבי משאיות אל בתי־הקברות", ושלפי מקורות תוניסאיים, 670 תוניסאים נהרגו במהלך הקרבות, ויותר מ־1,150 נפצעו. אבל, העיתון גם דיווח שהפסקת האש לא נשמרה במלואה, ויחידות צרפתיות ותוניסאיות "הוסיפו לעמוד פנים־אל־פנים" גם לאחר ההכרזה.

אבל בסוף ספטמבר 1961 מושג לכאורה הסכם לפינוי כוחות צרפת מכל העיר בין 21 ל- 22 בחודש זה. בנקודת זמן זו, כשהם נטולי הגנה כעת, ונוכח צאת הצרפתים הקרבה, מצבם של יהודי ביזרטה הופך לקשה עוד יותר. ולפי 'פנקס הקהילות היהודיות', "המקומיים איימו לערוך שפטים ביהודים אחרי יציאת הצרפתים".

גורל מי שהחזיקו בנתינות צרפתית הובטח, והוחלט שיפונו עם כל שאר אזרחי צרפת. אבל מה יעלה בגורל 300 היהודים חסרי נתינות צרפתית? סכנה ממשית ריחפה מעל לראשם. היא התגברה אחרי שהמשא ומתן בין הצרפתים לתוניסאים על פינוי העיר, על אף שכבר סוכם – נקלע למבוי סתום, והוחלט לדחותו.

דוד איזוביצקי, ששימש כמנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בתוניס – עיר הבירה של תוניסיה – בין השנים 1960–1961, מספר בזכרונותיו כי קבוצת היהודים התקשתה להשיג דרכונים. לשם כך נדרשו להגיע לתוניס, עיר הבירה — משימה שנראתה כמעט בלתי־אפשרית לנוכח המחסומים והתקריות בדרכים בין הצבא הצרפתי לבין התוניסאי. יתרה מזאת, רבים מהם נתפסו בידי התוניסאים. איזוביצקי מתאר: “בביזרט בחורים יהודים נעצרו באשמת ריגול לטובת הצרפתים.”

ממשלת ישראל לא מסייעת. 3 אנשי שטח דווקא כן

מסמכים ששמורים בארכיון הציוני המרכזי מאירים את האופי הייחודי של חילוץ יהודי ביזרטה. המסמכים מתיקו האישי של איזוביצקי מאפשרים לקבוע שבהשוואה למבצעי עלייה מסודרים ממרוקו או לוב למשל, הרי ש"מבצע ביזרטה", התנהל בלא תשתית ארגונית מסודרת של מדינת ישראל. למעשה, הוא התבסס על השתדלויות אישיות, מאמצים יוצאי דופן ולחצים חוזרים נשנים של שלוש דמויות עיקריות שעמדו במרכזו: איזוביצקי, האלוף במילואים עוזי נרקיס, אז אל"מ ונספח צבאי בשגרירות ישראל בפריז, ובעיקר, מוריס מתוק, אותו יהודי תושב ביזרטה ואיש "המוסד" המקומי. ושלושתם, פעלו להשגת סיוע מצרפת דווקא.

בזכרונותיו של איזוביצקי שאותרו בארכיון הציוני, הוא כותב ביושרה, כי "בהתחלה היתה הבטחה מהארץ שאוניות שלנו יעבירו את העולים לאלג'יריה, אבל ההבטחה נשארה בגדר הבטחה".

עדות נוספת לחוסר העניין של מדינת ישראל במצב יהודי ביזרטה, מצויה גם במאמר פרי עטו של נרקיס ב'מעריב' מ-14 בנובמבר 1986, ובו הוא חושף כיצד על פי בקשת דוד בן גוריון, רקם באמצעות ידידו וחברו ללימודים בבית הספר הצרפתי למלחמה וחתנו של דה-גול, קולונל דה בואסיה, פגישה בין "הזקן", בן גוריון, לבין דה-גול. זו התקיימה ביוני 1961, חודש ממש לפני המשבר. לדבריו, הפגישה עסקה ב"מאזן המסחרי"… ומן הסתם בענייני צבא וגרעין. ואולם, לא דובר בה כלל על סיוע בחילוץ יהודי ביזרטה. מה שהיה תמוה ביותר, משום ששורשי המשבר בעיר נעוצים כבר באולטימטום הצרפתי לפנות את העיר בתחילת 1961.

במרכז המבצע: סוכן המוסד מוריס מתוק

האיש המרכזי בפרשת החילוץ היה לכל הדעות מוריס מתוק. הוא השתייך ל'המסגרת': יחידה חשאית שסוכניה פעלו תחת המוסד, בעיקר בשנות ה-50 וה-60, במדינות ערביות שבהן חיו קהילות יהודיות כמו עיראק, מצרים, סוריה, לבנון, מרוקו ותימן. תפקידה היה להבטיח את ביטחונם של היהודים בארצות אלו ולארגן מבצעי עליה חשאיים כדי להעלותם ארצה.

גילוי נאות: מתוק הוא בן דודה של אימי, פולט זרקה, ז"ל. הוא עודו בחיים, אך למרבה הצער, מצבו הבריאותי לא אפשר לו להתראיין לכתבה. עם זאת, עדויות היסטוריות בספרי מחקר, עיתונים וזיכרונות בני העיר, מאשרים את תרומתו המכרעת להצלתם.

בכתבה ב'מעריב' מ-19 בפברואר 1988, תחת הכותרת "כך חילץ המוסד את יהודי ביזרטה" הוגדר מתוק "כאיש המרכזי בפרק המעשי של החילוץ", וכמי שבעבור זאת, הוענק לו פרס הוקרה בבית הנשיא. כמו כן, בערך על קהילת ביזרטה בספר 'פנקס הקהילות היהודיות' (עורכת עירית אברמסקי- בליי, הוצאת יד ושם, ירושלים, תשס"ח), הוא הוצג כמי שגורלם של 300 יהודים חסרי אזרחות צרפתית, היה תלוי לא פחות ולא יותר בנקודה זו בזמן בו, ב"שליח המוסד והסוכנות היהודית מוריס מתוק".

גם איזוביצקי, שבין היתר היה מפעילו בביזרטה בימי הקרבות והמצור שהוטל על העיר, החרה והחזיק אחר הדברים. במכתב מ- 22.12.1965, מתיקו האישי ב"ארכיון הציוני", הוא כותב על מתוק "במיוחד הצטיין ב"מבצע ביזרט", ולא כאן המקום לפרט". בחלוף שנים רבות, דומה שהגיעה העת לכך, ולפני שגיבורי הפרשה ייעלמו מהעולם.

קלוד חסן, מעולי המבצע, מוסיף ואומר: "מתוק. הוא עשה הרבה בשבילנו. היה ב'מוסד' לא? היה איש צעיר". ואכן, מתוק, שהיה יתום מאם מגיל צעיר, מילא ככל הנראה את החלל בנפשו בעשייה נמרצת.

שליח הסוכנות שנחשף מגייס סוכן מקומי

פינוי היהודים בעלי האזרחות הצרפתית החל. הם הועברו מבסיס הצבא הימי לבון שבאלג'יריה ומשם, לצרפת. בניסיון לחלץ את היתר, איזוביצקי מגיע מעיר הבירה לביזרטה. יש לו הסוואה משכבר הימים, תחת ארגון שהוקם עוד ב-1945 בג'נבה שבשוויץ בשם "Lagence Association Juive Suisse".

איזוביצקי מספר שהתקשה להגיע לעיר, עבר לדבריו מחסומים בטרמפים, ולבסוף נעצר ליום, נשאל לפשר מעשיו, ושוחרר. בנקודה זו בזמן, הוא מבין שהוא מסומן, ושהדי כישלון מבצעי החילוץ האחרונים של ישראל במרוקו – הדהדו מן הסתם גם לשלטונות תוניסיה. הוא מגיע למסקנה שעליו להפעיל את הסוכן המקומי: מוריס מתוק.

מתוק מחזר על הפתחים

מתוק, שנשאר לבדו במשימה, פנה בבקשות עזרה נואשות לקונסול הכללי הצרפתי ולמפקד הבסיס בעיר. הללו מפנים אותו לפריס. הוא טס לפריז במטוסו הפרטי של הגנרל הצרפתי. שם גילה כי אנשי הצבא אמנם מוכנים לסייע, אך ידיהם כבולות בשל התנגדות השלטון להוצאת יהודים חסרי אזרחות צרפתית. אנשי הצבא חששו לערער שוב על סמכותו של הנשיא דה־גול לאחר ניסיון ההפיכה הצבאית באפריל 1961, שהתרחש על רקע התנגדות אנשי צבא לפנות את אלג'יריה. מתוק חוזר לביזרטה, אך הוא לא מוותר וממשיך לשלוח מברקי תחינה בהולים לשגרירות ישראל בפריז.

הקצין נרקיס שובר את הווטו הצרפתי

למזלו, בקשותיו הגיעו לאל"מ בשעתו עוזי נרקיס, שהיה אז הנספח הצבאי בשגרירות. נרקיס היה איש רב קסם, שלימים תמנה אותו גולדה לשליחה המיוחד להרגעת הרוחות בארץ, כשפרצה מחאת "הפנתרים השחורים". ליבו כנראה לא היה גס כלפי קהילה יהודית אחת בצפון אפריקה שנקלעה לצרה.

נרקיס היה הקצין הישראלי הראשון שסיים את 'בית הספר הגבוה למלחמה בצרפת', שם רקם ידידות עם אנשי צבא בכירים. אך הוא הבין כי במקרה הזה אינו יכול להסתפק בקשרים עם קצינים מן השורה, ועליו להפעיל אנשי צבא שהיו בעלי השפעה ישירה בקרב חוגי השלטון בצרפת: ראש הלשכה הצבאית של נשיא הרפובליקה, ראש הלשכה הצבאית של ראש הממשלה, ובמיוחד קולונל דה בואסיה – חתנו של דה־גול עצמו – כולם ידידיו ובעלי גישה ישירה למוקדי קבלת ההחלטות בפריז. בזכות השתדלותו התקבל אישור עקרוני לסיוע. לימים יציין איזוביצקי בבלוג אישי, שהאישור הזה הגיע לא פחות מאשר מדה-גול.

האישור הרשמי לחילוץ: "אזרחים יהודים, באם רצונם, יוכלו למצוא אצלנו מקלט בזמן סכנה"

בהמשך, איזוביצקי – בעל אזרחות בלגית וישראלית – קיבל אישור לאסוף את היהודים במתקני הצבא הצרפתי. כאן נכנס לתמונה המברק של הקונסול הכללי למשרד החוץ הצרפתי, שנמצא לימים ב"ארכיון הציוני". המברק שנשלח ב- 26.8.1961, היה מסמך מכריע משום שתיעד לראשונה את ההכרה הרשמית של הדרג המדיני בצרפת במבצע החילוץ.

בתחילתו הדגיש הקונסול כי אנשי הצבא בביזרטה נענים אך ורק להנחיות הדרג הפוליטי, מתוך חשש לכעסו של דה־גול על אי־ציות. בהמשך תיאר את פעילותו של איזוביצקי, והדגיש אפוא שפעל לבדו ובסודיות מוחלטת. ולבסוף – ניתנה המתנה המיוחלת לה ציפו אנשי המבצע- כשהקונסול קבע בפירוש, כי "לפי הוראותיו של ראש הממשלה, אזרחים יהודים באם רצונם יוכלו למצוא אצלנו מקלט בזמן סכנה במתקנים של הצבא הצרפתי" – הצהרה שהעניקה לראשונה גיבוי רשמי למבצע והפכה את החילוץ לאפשרי.

חילוץ בחסות החשכה במוצאי שבת

מתוק הבין שעליו לקחת את המושכות לידיו: להוביל את שארית יהודי ביזראטה למתקני הצבא הללו, ומשם, להפליג מביזרטה לבון שאלג'יריה ולבסוף למרסיי שבצרפת, ולבסוף לישראל.

הוא פונה למפקד בסיס ביזרטה ולקונסול המקומי ומבקש לקבוע תאריך להוצאת כול היהודים. השניים מחליטים: יום שבת, בצהריים. מתוק ביקש מהם לדחות את המועד עד לאחר החשכה שלא לעורר תשומת לב. הצרפתים סירבו להפנות רכבים צבאיים לפינוי, כי חששו לעורר את כעסם של המקומיים. מתוק גייס רכבים פרטיים לאיסוף אחרוני היהודים מהעיר. הם יוצאים בחסות החשכה ומגיעים לנחתת צרפתית, באבטחת צנחנים צרפתים ובסיועם. מתוק עולה אחרון על הנחתת.

הפלגת החילוץ: "חשבתי שאנחנו יוצאים לטיול וחוזרים"

בליל גשם כבד הועלו יותר ממאה יהודים לנחתת נושאת טנקים, ללא דרכונים ותנאים הולמים. קלוד חסן, שהיה אז בן 12, זוכר את התמונה שבה הוא מתקהל עם סבי, הרב מרדכי סעדה שהיה רב הקהילה, ובני קהילה נוספים במכולה שבבסיס הצרפתי. סבי נראה מתפלל בהטעמה ובכוונה גדולה, להצלחת המסע. חסן עצמו לובש מעיל גדול שאמו קנתה לו ולאחיו מחשש לתנאי ההפלגה. "חשבתי שאנחנו יוצאים לטיול וחוזרים", סיפר. "נעלנו את הבית עם מפתח והייתי בטוח שאחזור לעשות בר־מצווה בביזרטה. מאוד התרגשתי לנסוע באוניית מלחמה."

חיים יעיש, שהיה בין המפונים, סיפר בכתבה שפורסמה בשנת 1988 ב"מעריב", כיצד הובילו אותם בחשאי לבסיס חיל הים הצרפתי בעיר, ללא דרכונים או תעודות מסע. "העלו אותנו כולנו, יותר ממאה איש, לנחתת צרפתית נושאת טנקים. היה גשם שוטף ונגררנו עם המזוודות ועם הילדים. אני הייתי עם אישתי, שישה ילדים ואבא קשיש." ההפלגה נמשכה לילה שלם, בתנאים קשים על סיפון פתוח תחת ברזנט, עד שהגיעו בבוקר לבון שבאלג'יריה. משם הוטסו במטוס מיוחד למרסיי, וכעבור ימים ספורים כבר היו בישראל.

מדוע ישראל לא פעלה

מדוע ישראל נמנעה מלפעול בעצמה לחילוץ יהודי ביזרטה? ההימנעות נבעה משיקולים פוליטיים, מדיניים ובינלאומיים. לאחר טביעת ספינת "אגוז" בינואר 1961 וחשיפת פעילות מחתרתית במרוקו, ישראל האטה את פעילות סוכני העלייה החשאיים ועברה לערוץ מדיני. ביולי אותה שנה נחתם הסכם חשאי עם המלך חסן השני, שאִפשר עלייה חוקית ומסודרת של כ־80 אלף יהודים במסגרת "מבצע יכין". בכך נותרו שליחי העלייה המקומיים בארצות ערב לפעול לבדם, בעל כורחם.

ישראל הרשמית חששה גם להכעיס את דה־גול, שהלך והפך לפרו־ערבי, ולכן נמנעה מלפעול מחתרתית בתוניסיה ובאלג'יריה. לכך נוספה גישתו המורכבת של בן־גוריון כלפי עליית יהודי צפון אפריקה: הוא ראה בהם מאגר עלייה גדול אך לא דחוף, ובחן את עלייתם לפי שיקולי עלות ותועלת. בנוסף, בהנהגה הישראלית הייתה תפישה שגויה, לפיה מצבם של יהודי ביזרטה אינו חמור כמו מצב שאר יהודי תוניסיה, משום שנחשבו מוגנים בשל השליטה הצרפתית בעיר.

לאחר החילוץ, גם ישראל הרשמית סייעה ליהודים שחולצו – גם בתחנת המעבר במרסיי, ובקליטתם בישראל.

אב ובנו עוזבים את ביזרטה לתמיד

אלי ירון, שהיה בן עשר בזמן הפינוי, הוא בנו של חיים יעיש. הוא זוכר את המסע כנקודת מפנה בחייהם. עלייתם לארץ יחד עם שאר יהודי ביזרטה סימנה את סיומה החד והבלתי־הפיך של הנוכחות היהודית בעיר, שהייתה בית לקהילה יהודית במשך מאות שנים.

אז מדוע סייעו הצרפתים בסופו של דבר? שילוב של שיקולים אישיים ואסטרטגיים: הם חששו שחיכוך עם האוכלוסייה המקומית יכביד על הקרבות, ודה־גול – משחרר צרפת מהכיבוש הגרמני -לא יכול היה להרשות לעצמו להכתים את שמו במות יהודים. לכך נוספו קשריו של נרקיס, והמאמצים של מתוק ואיזוביצקי – עדות לכוחו של הגורם האנושי בעיצוב ההיסטוריה.

***

אביבה זרקה היא דוקטור לספרות. הכתבה נכתבה כחלק מתחקיר לסרט דוקו על אודות סבה, הרב מרדכי סעדה, רבה של קהילת ביזרטה