באקציה הראשונה בגטו ביאליסטוק התחבאה משפחתה של סבתא שלי, אסתר, במסדרון בבית שנחסם על ידי ארון. באקציה השניה כבר הבינו שהבית לא בטוח, ובנס הצליחו למצוא מקום מסתור במפעל שבו אבא שלה יזק יצחק עבד בגטו.
באקציה השלישית הם כבר נתפסו. בדרך לכיכר השילוחים משך אותם יהודי אחד לאחד הקרונות ובישר להם שיש לו משורית. באמצעות המשורית הרחיבו את חלון הקרון, ואנשים החלו קופצים. אבא של סבתא השליך את אחותה הגדולה מירה מירים. ואחריה השליך את סבתא מן הקרון הנוסע.
"התעוררתי בסביבה לא מוכרת, בבית של איכר שאמר לי – את רואה שם רחוק את היער – יש שם יהודים. אני לא יכול להחזיק אותך פה. לכי לשם. הוא חבש לי את הפצעים, נתן לי כמה פרוסות לחם ואמר לי ללכת. אני לא יודעת כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה אצלו" סיפרה סבתא.
היא החלה לנדוד בדרכים בין כפרים פולנים, בשלבים שונים דרכיה הצטלבו עם יהודים שהסתתרו אף הם ביערות, ונפרדו בשנית. כומר אחד הציע לה שימצא לה משפחה מאמצת אם תסכים להתנצר, אבל המילה 'להתנצר' הפחידה אותה, והיא המשיכה בדרכה ובנדודיה.
"יום אחד איכר השאיר אותי ללילה, ובערב, כבר היה חורף, הגיע אדם ואמר לי 'באתי לקחת אותך'. לא שאלתי שאלות. אני זוכרת שזה היה ליל ירח בהיר והכל היה לבן. הוא הרכיב אותי על הכתפיים והלך. בשדות בשלג. הסתכלתי מסביב, והיה לי ביטחון. הוא השרה עלי ביטחון האיש הזה. הוא הביא אותי ליער לאיזה בור, די גדול שבו היו עוד אנשים. הבור היה מכוסה ענפים כך שלא ראו אותו כמעט מבחוץ."
שמו של האיש הוא חיים וורובל, שהיה באמצע שנות ה-20 לחייו. איתו נשארה סבתא עד סוף המלחמה. הוא דאג לה גם לבגדים וגם לאוכל. וורובל היה לפני המלחמה הבן של בעל תחנת הקמח בכפר קטן ליד ברינסק, והכפריים מסביב הכירו אותו מעבודתו וחיבבו אותו. ככל הנראה בעזרת קשריו עם הכפריים הפולנים הצליח להשיג אוכל ולהסתתר. "הוא בא לכפר לקחת אוכל וסיפרו לו שיש ילדה יהודיה שמסתובבת בכפרים, וזו רק שאלה של זמן עד שיקחו אותה לגסטפו. אז הוא דיבר עם האיכר שיתן לי להשאר אצלו והוא יבוא לקחת אותי. הייתי איתם בערך שנה ביער".
עם השחרור, העביר וורובל את סבתא לבית ילדים של עליית הנוער, שם הייתה עד עלייתה. בתמונה מעלה – חיים וורובל וסבתי אסתר, במחנה עליית הנוער. אבי פגש את וורובל פעם אחת, בשנת 2000, מספר חודשים לפני מותו בארה"ב. אחי הצעיר דרור, קרוי על שמו.
סיפורי זוועות מן השואה יש הרבה. אבל ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, חשוב לי להזכיר גם את מי שחירפו נפשם וקידשו את שמו של האדם בעולם. אבא של סבתי שבחר את הבחירה הכה כואבת להשליך את בנותיו מרכבת המוות הנוראה, וחיים וורובל שבתעוזה אין קץ בחר להציל ילדה אחת, שלא היתה קשורה אליו כלל, בלי כל תמורה, בעצם ימי הזוועה. יש אנשים טובים בעולם.
"על הערך והאידאלים של המערכה הזו, יחנך העם את בניו". יצחק צוקרמן.
אזכור: חנוך וקטרינה קון (מימין), הורי סבי חיים. משפחה יהודית עניה מבודפשט. חנוך נרצח בסרביה, במקום בשם בור, אליו גויס לעבודות כפיה על ידי עוזרי הנאצים ההונגרים. קטרינה נשלחה על ידי הנאצים באחת האקציות מן "הבתים המסומנים" שבבודפשט, ונרצחה. סבי ושלושת אחיו שרדו את השואה כיתומים ששמרו זה על זה, הבריחו אוכל לתוך הגטו, ואף דאגו לסבתא ולדודה שנשארו בחיים. הילדה הקטנה המצולמת היא אגי – אחותו הגדולה של סבא שמתה טרם זכה להכיר אותה ממחלה ועוני.
משמאל – רוניה רחל ויזק יצחק טששינסקי, הורי סבתי, ומירה מרים אחותה שלא שרדה את הנפילה מהרכבת.
