"הערים המעורבות הן המרחב המשמעותי ביותר לעודד חיים משותפים", כך אמר בשבוע שעבר פרופ' רוני סטריאר, ראש תוכנית ניהול שירותי רווחה בערים מעורבות, בכנס 'שותפות במבחן: הגלוי והנסתר במרחב המשותף' של ארגון יוזמות אברהם (Abraham Initiatives). סטריאר הדגיש כי בערים אלה "צריך לקיים עירוניות משותפת שוויונית וצודקת".

סטריאר נגע בלב הסוגייה שלשמה נערך הכנס בעיר המעורבת רמלה. בכנס דנו המשתתפים בחשיבות החיים המשותפים בארץ ובעבודה היומיומית שנדרשת כדי ליצור שותפות, תוך התמקדות בערים המעורבות בישראל. זאת במיוחד לאור התקופה הקשה שעוברת החברה הישראלית בשנים האחרונות. המסר העיקרי בכנס היה שהפילוג, ההסתה, השנאה והפחד שתושבי המדינה חשים, אינם יכולים לגבור על התקווה לחיים משותפים.

בפועל, רבע מהאוכלוסייה הערבית בישראל חיה כיום בערים מעורבות או בערים יהודיות, אמר ד"ר מריק שטרן ממכון ון ליר. עובדה שמבהירה עד כמה גדול הצורך בעבודה יומיומית, במנהיגות ובאנשים כדי לקיים חיים משותפים אמיתיים במדינה, לעומת הפרחת סיסמאות לאוויר: "רמלה היא לא תיאוריה, היא יומיום ומציאות", הדגישה מאי ערו, מנהלת תחום שפות ביוזמות אברהם.

שטרן הוסיף כי יש שני גורמים שיכולים לתרום להצלחה או לכישלון של חיים משותפים ושל שילוב אוכלוסיות בערים מעורבות – המרחב והגיאוגרפיה. לדבריו נוף הגליל היא העיר המשולבת ביותר, ואילו ירושלים היא העיר המופרדת ביותר. תל אביב יפו, על פי שטרן, מדורגת קצת מעל ירושלים.

הגיאוגרפיה אמנם אינה דבר שהתושבים יכולים לשלוט בו, אך במקרה כזה, תפקידה של הקהילה בהשתלבות הוא מהותי. "הקהילתיות היא הבסיס. רק כשפוגשים אנשים ולא פוסטים ברשתות, ניתן ליצור שיתופי פעולה", אמר אסי חלבי, לשעבר עוזר מנכ"ל עריית אילת. לדבריו, לעיריות קל יותר להתחבר ליוזמות, כמו הכנס, מאשר "ליזום דברים מלמעלה" – מה שמוכיח שאין תחליף לקהילה ביצירה של חיים משותפים.

בכנס, הושקה יוזמה חדשה וחשובה: מדד של שוויון בערים המעורבות, שבאופן מערכתי ייבחן את רמת השוויון ואת ההזדמנויות הקיימות בערים שבהן חיים ערבים ויהודים יחדיו. בנוסף, נחשף כי ב-2026 תקודם בכנסת הצעת חוק 'ערים מעורבות' – שתגדיר לראשונה מהי עיר מעורבת ותעניק לעיר כזאת הכרה, זכויות וכלים לחיזוק החיים ביחד.

"התרחקנו מהחלום של שילוב"

רמת השוויון בערים המעורבות היא אחד המכשולים הגדולים בדרך לחיים משותפים נורמטיביים. לדברי למא יאסין, מנהלת תחום ערים ואזורים משותפים בארגון יוזמות אברהם, התושבים הערבים בערים אלה עדיין לא נחשבים שווים לתושבים היהודים, דבר שהיא חשה על בשרה:

"נולדתי בעראבה. בגיל 18 הגעתי לבאר שבע. שם הרגשתי את המדינה במובן המלא. הבנתי עד כמה נמוך הרף הנמוך שלנו, עד כמה התרחקנו מהחלום של שילוב. בחסות המחסור, ערים כמו באר שבע וכרמיאל הופכות בעבורנו לסמלי הצלחה".

למרות חוסר השוויון ששורר בערים אלו, אין לערבים כיום הרבה ברירות, הוסיפה יאסין. "בעקבות היעדר תכנון והפשיעה (ביישובים ערביים; י.ש.), גדל מספר הערבים בערים היהודיות. אנחנו מעבירים את חיינו לערים אחרות אך הן נשארות בגדר בית מלון. אנחנו לא לומדים שם בשפת האם שלנו, לא מתכננים שם עתיד – אפילו לא יכולים להיקבר בהן".

שהירה שלבי, מנכ"לית שותפה ביוזמות אברהם, ההתמקדה בתופעה של 'התושבים השקופים' בערים המעורבות: "הם משלמים ארנונה, אך לא מקבלים שירותים בסיסיים המותאמים להם תרבותית".

דן סגל, מנהל שותף של יוזמת בוסתן בנוף הגליל, ניסה להסביר מדוע זה קורה בעיר שלו. "העובדה שרבים מהתושבים הערבים הגיעו לנוף גליל מהיישובים הצמודים", הוא אמר, "מקלה על העירייה להניח שהם כבר מקבלים שירותים בכפר". יוזמת הבוסתן היא רשת קהילתית יהודית ערבית משותפת, שפועלת ליצירת מודל של עיר משותפת המבוססת על חיים משותפים, שוויון, וקשרים חיוביים בין הקהילות השונות בעיר.

אך יאסין לא ויתרה. "אנו רוצים להפוך את השקיפות לנתונים", היא קבעה. "את הנתונים להפוך לדרישה, ואת הדרישה להפוך למדיניות".

"גם התושבים הערבים משתפים פעולה עם השקיפות", סייגה בתגובה שלבי. "חלק מנסים לא להתבלט כדי לא לעורר נגדם את התושבים היהודים". היא גם הוסיפה נדבך אחר לקשיים שמגיע מכיוון לא צפוי: "יש שיתוף פעולה נוסף עם ערבים ממעמד בינוני-גבוה שאינם רוצים שיבואו הכפריים".

"אנשים לא רוצים להכיר עוד ערבים"

זינאת קאדרי, פעילה פוליטית שנולדה בכפר נחף ועברה לגור בכרמיאל, מתחה ביקורת על החברה הישראלית ועל האופן שהתושבים היהודים מתנהגים כלפי הערבים. "אני כועסת על החברה שלנו", היא אמרה. "אנו מנסים להתגבש בכרמיאל כי חסרה לנו החברה. אני כועסת שאנשים לא רוצים להכיר עוד ערבים. הם מסרבים להיות קהילה. יש גם את הפחד (בקרב התושבים הערבים; י.ש.) שיידעו שמנסים לעשות משהו לבד, לבקש משהו מהעירייה".

"אני גרה בבאר שבע מ-2002", אמרה חנאן א-סאנע, מנכ"לית שותפה ב'אתך-מעכי', עמותה של משפטניות שפועלת לקידום צדק חברתי לנשים (ונערות), בדגש על נשים מאוכלוסיות מוחלשות כלכלית חברתית. "נולדתי בשכונת הרכבת הבדואית בלוד ובגיל 17 עברתי לדרום. במציאות יש שותפות בכל המרחבים בעיר. עובדים יחד, אוכלים יחד, משחקים יחד. זה עניין של מדיניות, של ניהול אחראי. החיים המשותפים קיימים, רק צריך לנהל אותם".

א-סאנע קראה לעיריית באר שבע לתפקד כמטרופולין ולקחת אחריות על היישובים הבדואים שסובבים את בירת הנגב. "שותפות אינה מבטלת זהות. שותפות היא דרך פעולה", היא הוסיפה. "צריך לשים במרכז השיח את האינטרסים המשותפים של כולנו. התפקיד שלנו הוא לייצר תקווה".

סגל הדגיש את חשיבות הפעולה האזרחית ביצירת שותפות. "הבוסתן הוא יוזמה קהילתית. אנחנו יוצרים קבוצת מנהיגות, תרבות משותפת, מרחבים משותפים ונרטיב משותף". עם זאת, א-סאנע טענה כי "השיח של שותפות חברתית אינו מספק. הפתרון הוא שותפות פוליטית. רק בשותפות אזרחית, חברתית ופוליטית ניתן ליצור חברה משותפת"

"ירידה במוטיבציה להעסיק ערבים"

רון גרליץ, מנכ"ל מרכז אקורד, ארגון אקדמי-חברתי שחותר לקדם יחסים שוויוניים, סובלניים ומכבדים בין הקבוצות החברתיות בישראל, סבור שהמרחבים שבהם מורגשת במיוחד המתיחות בין האוכלוסיות השונות בעיר הם התעסוקה והאקדמיה, שהמשיכו לתפקד במהלך המלחמה, לצד החשדנות והאיבה שהלכו וגברו:

"כל צד חושב שהצד השני תומך באלימות הרבה יותר משיעור התמיכה האמיתי. רוב מכריע בקרב היהודים לא רואים את הזהות הפלסטינית כלגיטימית. יש ירידה במוטיבציה להעסיק ערבים, לעבוד לצד ערבים ולהיות מנוהל ע"י ערבים". גרליץ גם ציין שלאחרונה נמצא כי "יש ירידה מסוימת ברגשות שליליים בין היהודים לערבים", אולי בשל הפסקת הלחימה.

המלחמה הייתה גורם משמעותי ביחסים בין יהודים לערבים במרחב הציבורי ובערים המעורבות. ד"ר רג'דה אלנאבולסי, מהמרכז האקדמי רופין, אף חקרה בשנתיים האחרונות את מצבם של בני נוער והצעירים הערבים בארץ. "מצאנו זהות קרועה, זהות מפוחדת", היא אמרה.

"המקום שלהם לא בטוח, ללא תקווה. בני הנוער הבינו שהם נהיו האויבים של היהודים. למרות הכאב על הקורבנות, הם אומרים, 'אנו לא כאן ולא שם'. צריך לגדל את הדור הצעיר שיאמין בעצמו וביכולות שלו. יש לו את הזכות לחלום למרות החסמים והאפליה".

'פורום דו קיום בנגב' נוסד ב-1997 על ידי תושבים ערבים ויהודים בנגב, במטרה לשמש מסגרת לשיתוף פעולה ערבי יהודי כבסיס למאבק משותף לשוויון זכויות. חיה נוח, לשעבר מנכ"לית הפורום גם הדגישה את הצורך לעצור את הריסת הבתים ולהכיר ביישובים הבדואים כדי להשיב את האמון בין הערבים ליהודים.

"הצעירים רוצים להכיר, להתחבר"

לקראת סוף הכנס הוענק אות החיים המשותפים, שמוקדש למי שפועלים למען חיזוק החברה המשותפת בערים המעורבות. מקבלי האות חלקו את תובנותיהם על החיים המשותפים בארץ. "צריך להכיר את המנהגים ואת התרבות – לא רק את השפה", אמר יוסף עאסי, המפקח על החינוך העל יסודי בחברה הערבית במחוז מרכז של משרד החינוך. "הצעירים רוצים להכיר, רוצים להתחבר. השאלה איך עושים זאת נכון".

ויויאן רביע, מנהלת מחלקת חינוך במרכז רוסינג לחינוך ולדיאלוג, ארגון בין דתי שמקדם חברה מכילה לבני כל הדתות, העדות והקבוצות הלאומיות בארץ, הדגישה את החשיבות של האמונה בשינוי. "צריך להאמין בשינוי, לתת אופק והשפעה", היא אמרה. "יש לערב את הקהילה אך לא להתעסק עם הבעיות של החיים עצמם, אלא עם משמעות החיים המשותפים".

סטריאר הפנה אצבע כלפי הממשלה, ותפקידה ביצירה של חיים משותפים משגשגים: "המנהיגות צריכה לתת ביטחון, לתת אופק משותף. את הדיכוי כבר נפתור יחד. החיים ינצחו".