מרד גטו ורשה, הסמל המרכזי להתנגדות היהודית בשואה, הוא גם אירוע היסטורי מורכב ביותר: קל להגדיר את מיקומו ומתי התחיל, אבל קשה מאד לקבוע מתי הוא הסתיים, כשכל סיפור שונה של המרד מצריך גם הגדרות אחרות. בזמן המרד, גטו ורשה עצמו כבר לא היה גטו אחד, אלא ארבעה אזורים מוגדרים, בהם חיו עשרות אלפי יהודים כפועלי כפיה במפעלים גרמניים. אל החלק המרוחק ביותר, ברחוב פרוסטה, לא הצליחה המחתרת לשלוח יחידות לוחמות מאורגנות, והמרד לא התרחש בתוכו.
מי שרוצה לספר את המרד בדגש על לחימה צבאית, יתמקד ביומיים עד הארבעה הראשונים של המרד שפרץ ב-19 לאפריל 1943, בהם היו קרבות של ממש בכניסה לגטו המרכזי, בשטח המברשתנים ובכיכר מוראנובסקה. לאחר מכן הגרמנים חדלו להילחם ביחידות גדולות, ובחרו להפציץ את הגטו ולשרוף אותו, תוך סיכון מינימלי לכוחותיהם, והלחימה בגטו המשיכה בפעולות קטנות. ב-9 במאי התגלה הבונקר המרכזי של הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), המחתרת הגדולה בגטו. ב-11 במאי הצליחו להיחלץ חלק מחבריו דרך תעלות הביוב, אך בשטח הגטו המשיכו יהודים להילחם ולהסתתר. ב-16 במאי פוצצו הגרמנים את בית הכנסת הגדול והכריזו על ניצחון, אך למעשה המשיכו לשלוח כוחות קטנים לגטו במשך חודשים רבים אחר-כך כדי להמשיך את מאבקם לחיסול היהודים, אשר באופן עיקש וחסר תקדים, המשיכו לחיות ולהילחם בין החורבות, ניזונים מהמחסנים שלא נוצלו עד תום ובעליהם נהרגו, ומקווים להישאר בחיים. השאלה עד מתי נמשך המרד, וחוסר הוודאות לגביה, העסיקה אנשים עוד בתקופה שהמרד היה אירוע טרי.
בסופו של דבר, התאריך המקובל מכולם, הוא דווקא התאריך הנאצי של ה-16 במאי. במציאות, למרד לא היה שום תאריך סיום חד משמעי. הנאצים לא ביקשו את כניעת היהודים, אלא את חיסולם המוחלט והסופי. בנסיבות אלו, היה טעם להמשיך את המרד עד כמה שרק אפשר, וכך נהגו היהודים. מהתפרצות קרבית קצרה, הפך שטח הגטו לגחלת לוחשת שבה המשיכו להסתתר יהודים למשך חודשים ארוכים.
פרופ' חוי דרייפוס (אוניברסיטת תל אביב ויד ושם) חוקרת את גטו ורשה כבר מספר שנים. בקרוב יצא לאור בהוצאת "יד ושם" ספר חדש פרי מחקרה, על קורות גטו ורשה מספטמבר 1942 עד יוני 1943. מכיוון שמרד גטו ורשה פרץ באפריל 1943, והנאצים הכריזו על ניצחון ב-16 במאי, תאריך שהתקבע גם בזיכרון הישראלי כתום המרד, המחקר מציע מסגרת זמנים חדשה. מסגרת זו מתמקדת בקורות הציבור היהודי בשטח הגטו, ולפיה לא רק שהמרד לא הסתיים במאי, אלא גם חייהם של אלפי יהודים עוד המשיכו להתקיים בחורבות, במאבק הישרדות בלתי נפסק.
דרייפוס אינה שוללת את טענת אנשי הארגון היהודי הלוחם, לפיה הם הפכו להיות מוקד הסמכות בגטו החל מפרוץ המרד, אך גם לא מקבלת אותה כפשוטה. לשיטתה, המצב המיוחד ששרר בתקופה האחרונה של גטו ורשה היה כאוטי ביותר, ואין בידינו כלים מספיקים כדי לאשש את סמכותה של מנהיגות כלשהי, בעת כזו של חוסר ודאות על סף החידלון. היא מציעה להקשיב לשיקולים ולהחלטות של היהודים הבלתי מאורגנים, שהתבצרותם במקומות מסתור מתחת לאדמה הפכה לבסוף לחלק משמעותי מהמרד ומיכולתו להימשך זמן ארוך.
כמה זמן את חוקרת את הנושא ומה משך אותך לזה?
"עסקתי בגטו ורשה עוד לפני המחקר הנוכחי. אי אפשר לדבר על שואת יהודי פולין בלי לדבר על גטו ורשה. המחקר על החודשים האחרונים עלה, אחרי שהרגשתי שמדברים הרבה על התנועות הלוחמות ולא מתייחסים לעשרות אלפי יהודים שהמשיכו לחיות בגטו. למרות התיאור הנרחב של חיי היום יום של יהודי גטו ורשה עד יולי 1942, עם תחילת הגירושים מפסיקים למעשה לדבר על חיי היומיום. אני רוצה לתאר אותם".
סיום המרד התקבע בזיכרון לפי הקביעה הגרמנית, ב16 במאי 1943, אך למעשה הוא לא הסתיים, אלא הלך ודעך לאיטו.
"התאריך שציינת הוא המועד שהגרמנים קבעו כסיום המרד, התאריך שבו פוצץ בית הכנסת המרכזי בוורשה. יחד עם זאת, אין לנו ספק שהמרד המשיך, גם מבחינת הלחימה וגם מבחינת אנשים שהמשיכו להסתתר שבועות ואפילו חודשים לאחר מכן".
כמו בספר "אחרונים" של אריה נייברג?
"העדות של נייברג היא חשובה, אך כמובן אינה היחידה. הוא יוצא מהגטו בספטמבר 1943, ויש אפילו יהודים ששרדו בחורבות הגטו עד ינואר 1944. עיון בכתביו מעלה כי בראשית הוא מתאר עדיין לחימה של ממש בנשק ובחודשים הארוכים שלאחר מכן, הוא בעיקר מתאר מציאות של הימלטות מחורבה לחורבה. בעדויות של אסירים יהודים מהקבוצה שהובאה ל'גנשובקה', מחנה ריכוז ועבודה על חורבות הגטו, הם מתארים שהם מוצאים גם בחודשים המאוחרים יהודים שעדיין חיים ומסתתרים בחורבות".
היה להם קשר למחתרת היהודית בוורשה?
"ל'גנשובקה' לא היה קשר כזה. צריך לזכור שהם ברובם המכריע לא יהודים פולנים, אלא יוונים, הונגרים ואיטלקים. בגלל זה הביאו דווקא אותם, כי היה קשה ליהודי פולין לדבר איתם".
בואי נחזור לימי סוף האקציה. לכמה מיהודי ורשה היו תעודות עבודה?
בסוף הגירוש הגדול, במסגרת אקציה נוראית שנקראת 'הדוד של רחוב מילא', נתנו ל-36,000 יהודים בלבד תעודות עבודה. אבל היו לפחות עוד 15,000 יהודים שהמשיכו לחיות בשטח הגטו ללא אישור. מספטמבר 1942 ועד אפריל 1943 חלק מהם גם קיבלו תעודות עבודה במפעלים בשטח הגטו או מחוצה לו. ב-18 בינואר 1943 החלה אקציה נוספת בגטו, בה נתקלו לראשונה הגרמנים בהתנגדות חמושה של יהודים במספר מוקדים. עיתונות המחתרת הפולנית מנתה את אבדות הגרמנים ב-12. האקציה פסקה באופן מפתיע אחרי 3 ימים בלבד, כך שלמרות שאלפי יהודים נחטפו במהלכה, המחשבה הכללית התמקדה בהצלחה להציל את שארית הפליטה של תושבי הגטו, גם אם באופן זמני.
בחודשים ינואר עד אפריל 1943 מספרות עדויות לוחמי האי"ל מספרות על שינוי אווירה דרמטי בגטו, לכיוון ההתנגדות לנאצים.
"זו באמת נקודת המבט של לוחמי האי"ל. בעבור רוב תושבי הגטו, האקציה הזו לא נתפסה כ'מרד ינואר', אלא כ'אקציה השניה'. ואכן, היא באמת הובילה לשינוי הלך מחשבה, אך אצל כל קבוצה באופן שונה. המחתרות הסיקו מסקנות שהשפיעו על ההיערכות שלהן למרד. בעבור הציבור, אקציית ינואר מהווה שינוי בהלך המחשבה, שכדי להבין אותו צריך לזכור כמה דברים: עבור מרבית תושבי הגטו זו היתה אקציה שנייה, כלומר, זו שהמשיכה למעשה את הגירוש הגדול (האקציה הראשונה). אף אחד מיהודי הגטו, לא חברי המחתרת ולא שאר יהודי הגטו, לא ידעו שהגרמנים רצו לבצע גירוש מוגבל של 16 אלף יהודים בלבד.
צביה לובטקין, ממפקדות הארגון היהודי הלוחם, מספרת על השינוי שחל בגטו ורשה בין ינואר לאפריל 1943:
"מעבר לכך, התובנה העיקרית שהתגבשה בקרב הציבור בעקבות האקציה השנייה, היא נושא ההסתתרות. מבחינתם, רק מי שהסתתר ניצל, שהרי באקציה זו נתפסו לבסוף גם בעלי תעודות העבודה. כתוצאה מכך, נוצרת מוטיבציה לבניית מקומות מסתור בגטו. בגטו המרכזי בונים מקומות מחבוא לטווח ארוך. לעומת זאת, באיזור השופים (מפעלים גרמנים בתוך הגטו, א.ר.) תופעה זו מתקיימת בתחילה בצורה מצומצמת. רק במהלך החודשים מרץ ואפריל, בהם יש מאמץ גרמני ממוקד לגרש את היהודים העובדים במפעלים למחנות ריכוז באזור לובלין, התחילו גם באזור השופים בבניית מקומות מחבוא לטווח ארוך. מבחינת רבים מיהודי הגטו, 1943 מסמנת את תחילת התבוסה הנאצית. הם שומעים על מפלת הגרמנים בסטלינגרד, ובתקופה זו גם הסובייטים מגבירים את ההפצצות שלהם על ורשה".
יש לתכנית הגרמנית ראיות?
"יש הרבה מאוד מסמכים גרמנים, שמתארים בדיוק מה הם רצו, ומדוע הימלר דרש את הגירוש של 16,000 יהודים מתוך השופ של טבנס (תעשיין גרמני שהחזיק באחד המפעלים הגדולים בגטו, א.ר). יש כאן ויכוח בתוך הס"ס, אך בפועל אנשי הס"ס נכנסו במטרה לגרש 'רק' 8,000, ובסוף גם את אלו לא הצליחו לגרש באופן מלא. בשונה מדרישתו של הימלר, אנשיו אינם פועלים לשילוח יהודים מתוך השופ של טבנס, אלא מנסים דווקא לתפוס את היהודים ששהו בגטו באופן לא חוקי (ללא "תעודת עבודה", א.ר.). הס"ס למעשה ממרה את ההוראה המפורשת של הימלר, אבל היהודים לא ידעו את זה".
למה ינואר 43' הוא מועד השינוי ולא סוף הגירוש הגדול בספטמבר 42'?
"קיימים כמה תהליכים שגורמים לכך, אבל צריך לזכור כי הגירוש הגדול היה כל כך ברוטאלי, שהוא גורם לרבים פשוט להלם. בסופו יש מעין יציאה מהתאבנות – חוסר יכולת להגיב".
הם היו בשוק?
"כן, פשוט מאוד היו בשוק. התופעה העיקרית שנוצרת בגטו אחרי הגירוש זה 'אכול ושתה כי מחר נמות', כלומר תופעות של נהנתנות, שכרות, ומתירנות מינית. תופעות אלו לא היו קיימות בצורה רחבה לפני כן בציבור היהודי. בתקופה זו יש גם אלימות מוגברת ותופעות נוספות שהתקיימו בעבר רק בשולי החברה. אקציית ינואר מעניקה מעין סטירת לחי תודעתית, כי היא מאותתת שקיומו של הגטו אינו מובטח וליהודים ברור שהגרמנים יגיעו לסיים את הגירוש של כלל יהודי הגטו".
את מייחסת את זה לגרמנים ולא להתנגדות.
"רוב יהודי הגטו לא שמעו על פעולות ההתנגדות בינואר. מעצם טבעה היא הייתה מאוד ספוראדית. היו כמה יריות באזור האומשלגפלאץ, בכיכר שלפני הכניסה לכיכר הגירושים, ובבתים סמוכים אליה. הרבה יהודים באזור השופים למשל, בכלל לא שמעו על זה. יתרה מכך, גם יהודים ששמעו על כך, ולא היו חלק מארגוני המחתרת – לא העניקו לה את כל כובד המשקל שעולה מעדויות אנשי האי"ל".
בראיון עם חבר האי"ל וחוקר השואה פרופסור ישראל גוטמן ז"ל הוא מתאר שאחרי ינואר, הכתיבה על ההתנגדות בעיתונות המחתרת, כולל ניפוח גודל הפעולות, גם בעיתונות הפולנית , חזרה לגטו וזה יצר הבדל בין המחתרות לציבור. נוצרה אשליה בציבור, ולא בקרב חברי המחתרות, שצורה כלשהי של מאבק, כמו הסתתרות, יכולה להציל חיים.
"נדמה לי שצריך לזכור כי המחתרת – מעצם טבעה, הייתה ארגון סודי. זה לא שחברי המחתרת הסתובבו ברחובות והציגו את עצמם ואמרו 'אלה הלוחמים שלנו'. אף אחד לא יודע בדיוק מי חבר בקבוצות הלוחמות. יתרה מכך, היו עוד יהודים עם נשק שאינם קשורים למחתרת ספציפית. בעקבות האקציה השנייה, כל מי שיש לו יכולת לברוח לצד הארי, בורח. אמנם, יש כאלו שחזרו משם מוכים וחבולים, אבל הם הפכו להיות אקטיביים. הדבר העיקרי שיהודי הגטו אומרים בעקבות אקציית ינואר, שזה רק עניין של זמן עד שהסובייטים יגיעו, כלומר, כחצי שנה לכל היותר. כלומר, אם הם יחזיקו מעמד חצי שנה, הם יינצלו. יתרה מכך, יהודי הגטו חושבים שמה שקרה באקציה הראשונה, בגירוש הגדול, יחזור על עצמו. כך למשל, לאחר גירוש יהודים בקיץ 1942 הוחזר שטחו הדרומי של הגטו (הגטו הקטן) וחלק מהגטו הגדול לצד הארי, והותר לפולנים לחזור ולגור בבתים. יהודים רבים חשבו שזה מה שיחזור על עצמו. ולכן מי שיהיה מתחת לאדמה, או מוחבא בדרך אחרת מספיק זמן, בעצם יכול לשרוד בצד הארי, עד שיגיעו הסובייטים.
"סביב פברואר–מרץ, יש ניסיון מאוד ברור של התעשיינים הגרמנים – טבנס, שולץ ואחרים, בלחץ של הס"ס, להעביר את המפעלים שלהם, על פועליהם היהודיים, מחוץ לגטו למחנות ריכוז באזור לובלין. התעשיינים הגרמנים מנסים להעביר אותם בצורה מסודרת, אבל מטבע הדברים, היהודים מפחדים פחד מוות – פשוטו כמשמעו – מכל שילוח גרמני מהגטו. למעשה, באמת שלחו אותם למחנות עבודה באיזור לובלין, ולא לטרבלינקה, אבל יהודי הגטו חשבו שכל משלוח מהגטו הוא לטרבלינקה. יש אפילו שופ בו שולחים משלחת שבודקת את המחנות בלובלין, אבל היהודים מרגישים שעליהם להיאחז בגטו כמה שיותר זמן. זה מה שעומד בבסיס חפירת מקומות המסתור".
מנהיגות היא תופעה חברתית שעל פי רוב מסובך להגדיר, אך קל לזהות. בימיו האחרונים של הגטו גם זיהוי המנהיגות אינו מלאכה פשוטה. אמות המידה שמציבה דרייפוס אינן מתמקדות ברצון להנהיג, ואף לא ביכולות האישיות של המנהיגים, אלא בעובדות הפשוטות – האם יש ראיות שמצביעות על ציבור שהכיר בסמכותה של המחתרת. לדעת אנשי הארגון הלוחם, היו גם היו וסימניהן רבים. הארגון ביצע פעולות רבות המאפיינות סמכות שלטונית באופן מובהק – התנקשויות ספורות בבוגדים ומלשינים הרחיקו את רוב הטיפוסים הללו מהגטו ויצרו חופש פעולה יחסי למחתרות. אליהן התלוו הטלת מסים בכסף ובמצרכים למימון ההכנות למרד ולקיום הלוחמים, לרבות החרמת קופת המועצה היהודית. פעולות דומות נעשו גם על ידי מחתרת האיגוד הצבאי היהודי, שהונהגה ע"י אנשי תנועת בית"ר. יצחק צוקרמן, ממפקדי הארגון היהודי הלוחם, מספר בספרו 'בגטו ובמרד' כי סיכול תכניות התעשיינים הגרמנים לפנות חלק מן המפעלים באמצעות פעולות חבלה ששרפו את הסחורה והמכונות גרמו לכך שאלפי פועלים יהודים לא התייצבו לעבודה למחרת.
הישג סמלי וחשוב נוסף של המחתרות היה קשור ישירות להשפלתה של המועצה היהודית, שבימי הגירוש הגדול פרסמה כרוזים המעודדים את היהודים לעלות לרכבות באופן מסודר. צוקרמן מתאר התרחשות שאירעה מעט לאחר ה-20 במרץ 1943: "היהודים התחבאו. כנראה שהגרמנים לא החליטו עדיין שהגיע הזמן לחיסול סופי של הגטו. הם פנו איפוא אל "המועצה היהודית" (יודנראט) שתיטול על עצמה את ביצוע המשימה. המועצה הזמינה, באמצעות ד"ר (יצחק) שיפר, את הארגון היהודי הלוחם להתייעצות. המפקדה דחתה, כמובן, את ההצעה בשאט נפש. ראש המועצה היהודית (שמונה לאחר התאבדות קודמו אדם צ'רניאקוב, א.ר) המהנדס מארק ליכטנבוים הנודע, נתן לגרמנים תשובה אופיינית: 'אין השלטון בגטו בידי, כאן שולטת ממשלה אחרת'."
בעשור האחרון לפחות, נעשית פעילות ציבורית שמובלת על ידי משה ארנס, לטפח את הזיכרון של ארגון אצ"י, ואת ההיבט הצבאי של המרד.
"העובדה שמדברים לא רק על אנילביץ', אלא גם על פאבל פרנקל, זה כמובן דבר חשוב ומבורך, וראוי להזכיר הן את האי"ל והן את האצ"י. יחד עם זאת, המאבק על הזיכרון, כלומר למי היה יותר נשק ומי לחם יותר, בעיני מחטיא את המטרה. הוא מערב לא פעם זיכרון ופוליטיקה, ואפילו מנסה להאדיר חלק מהסיפור על חשבון חלקים אחרים. יתרה מכך, הוא ממשיך למקד את הדיון באוחזים בנשק ומתעלם מחלקם של עשרות אלפי היהודים שהתבצרו בגטו כחלק מהמרד".