הפעם, אחרוג ממנהגי ולא אעסוק באופן ישיר בנושאי חינוך (אם כי הנושא מתייחס אליו באופן עקיף). לכבוד יום השואה, רציתי לעסוק בנושא כבד משקל המלווה את העם היהודי מאז השואה: שאלת האמונה, או במלים אחרות? האם השואה משאירה עוד מקום לאמונה תמימה באלוהים, לפחות בגרסה המקובלת שלה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במקורות הספרותיים והטקסטים הקאנוניים של ארון הספרים היהודי- תורה, משנה, גמרא, חז"ל ומפרשים. בתוך כך, נשאלת אותה שאלה לא רק מהכיוון 'החילוני' של היהדות ביחס לאלוהים, אלא גם ביחס לאדם עצמו. יום השואה הוא הזדמנות להציף את הנושא הזה, שליווה את חייהם של ניצולי שואה רבים והיווה אף זרז משמעותי בהחלטה של רבים מהם לנטוש את אורח החיים הדתי ולהפסיק להאמין באלוהים. מה בעצם קרה שם? ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה על החיים שלנו? בכך נעסוק הפעם, ותהא בזו תרומתי הצנועה לעיסוק ביום השואה לא כאירוע היסטורי גרידא, אלא כהזדמנות לעסוק בנושא בעל רלבנטיות ומשמעות לחיינו גם כיום, כיהודים וכבני אדם.

האמירה המקובלת, לפחות בעולם ממנו אני מגיע, היא ש-'אלוהים מת בשואה'. מה הכוונה? כמובן שלא מדובר באל עצמו במובנו הממשי, אלא באמונה באלוהים, או יותר נכון- חוסר היכולת להמשיך ולהאמין בו לנוכח הזוועות שהתרחשו במחנות ההשמדה. אמירתו ההיסטורית המפורסמת של ניטשה: "אלוהים מת, אנחנו הרגנוהו", שנאמרה הרבה לפני שמישהו יכל לחזות אירוע בסדר גודל כזה, קיבלה משנה תוקף ממשי. מדוע זה קרה? האם יש קשר הכרחי בין עצם התרחשותה של השואה לבין הצורך לנטוש את האמונה באלוהים כתוצאה מכך?

העובדה שיהודים רבים איבדו את אמונתם באל לאחר השואה אינה עניין מקרי, גם אם לא הכרחי. התפישה המסורתית ביחס לאל רואה בו אוסף של תכונות אנושיות למדי: מחד, הוא חומל, משגיח ומרחם על הבריות, ובמיוחד על עמו הנבחר- עם ישראל. מאידך, הוא מקפיד, נוקם ונוטר, ודורש מעמו מחויבות מיוחדת בדמות קיום קפדני של תורה ומצוות. על בסיס אמונה זו גדלו דורות רבים של יהודים, עד כי נדמה שכל דבר שקורה לעם היהודי (הגלות, הפוגרומים והרדיפות) הן תמונת מראה של יחס היהודי למחויבות לאל ולעולם המצוות, באופן שמהווה הצדקה גם ל-'עונשים' המוטלים על עם ישראל. הדבר הלך בד בבד עם תהליכי החילון ונטישת הדת המואצים של המאה ה-19, כאשר המשכילים היהודיים רואים בדיוק באותם אירועים סיבה לנטוש את הדת ולנסות ולהתבולל בין הגויים בגולה, בעוד שמתנגדיהם 'מחזיקי הדת' החרדים (מושג חדש שהומצא באותה תקופה בערך, על מנת לתאר את אלו הממשיכים להאמין ולקיים מצוות באופן אדוק, ללא קשר או תלות במה שקורה לעולם היהודי כלפי חוץ) השתמשו באותם אסונות כהוכחה לעונש שמוטל עלינו כאשר אנו זונחים את דרך התורה, המצוות והאמונה התמימה.

עד השואה, אולי היה אפשר להכיל את המחשבה שישנו קשר סיבתי ממשי בין נטישת הדת לבין תוצאותיה השליליות לעם היהודי. אך השואה, בשל עוצמתה ומידת האכזריות הבלתי ניתנת לתיאור שהתגלתה בה, 'טרפה את הקלפים' והכריחה אותנו לחשוב מחדש על הקשר בין הדברים. ברוב המקרים, הדבר הביא לסדק אמוני ממשי. במקרים אחרים (לדוגמא, בחסידויות הקיצוניות באירופה), הניסיון להצדיק את המתרחש בעולם כרצון ישיר של האל הביא דמויות מסוימות לתפישה קיצונית שטוענת כי השואה היא עונש 'מידתי' ו-'ראוי' על תהליך החילון, וכי אם יהודים לא היו בוחרים לנטוש את עולם הדת, כל זה כלל לא היה מתרחש. תפישה זו, מזעזעת ומוקצנת ככל שתהיה, מציגה עד כמה קשה לאדם המאמין בתפישה הדתית הקונבנציונאלית להמשיך ולאחוז בה בעקבות מה שראה.

התיאולוג היהודי הנס יונס (פילוסוף ממוצא גרמני שהיגר לארה"ב עקב רדיפות הנאצים, יחד עם ידידתו הידועה וחברתו ללימודים חנה ארנדט, פילוסופית יהודיה-גרמניה אף היא הזכורה בעיקר בזכות הסיקור המיתולוגי שלה על משפט אייכמן) עסק בשאלת האמונה לאחר השואה, על בסיס משולש המתאר את שלושת התכונות המרכזיות במסגרת האמונה המקובלת באלוהים: טוב, אינסופי וכל יכול. לטענת יונס, כך אנשים התרגלו לראות את האל, ומובן למדי מדוע: האל חייב להיות טוב על מנת שנאמין בו (אין טעם להאמין באל רע), הוא חייב להיות נצחי (אחרת הוא בדיוק כמו בני האדם) וחייב גם להיות כל יכול (כנ"ל). הבעיה היא, לטענת יונס, שאחרי השואה כבר לא ניתן להמשיך ולאחוז בשלושת הקודקודים של אמונה זו בו זמנית. שהרי:

  • אם אלוהים הוא טוב ואינסופי, הוא היה קיים בשואה וחזה בה אך גם היה רוצה לעצור אותה. מכאן, שכנראה שלא יכל לעצור אותה, ולכן הוא מוגבל.
  • אם אלוהים הוא טוב וכל יכול, כנראה שהוא היה קיים בשואה ויכל לעצור אותה, ולכן העובדה שלא עשה זאת מלמדת שאינו נצחי, אחרת היה עוצר אותה.
  • אם אלוהים הוא אינסופי וגם כל יכול, אזי הוא היה קיים בשואה וגם יכול לעצור אותה, ולכן העובדה שלא עשה זאת מלמדת על כך שאלוהים הוא רע.

לטענת יונס, בכל מקרה שלא הופכים את המשולש, מגלים סדק שאינו ניתן לאיחוי בתפישת האמונה התמימה. ממילא, אין סיבה להמשיך ולהאמין באל שאינו אחת מהשלוש: אל שאינו כל יכול אינו שולט באמת בכל הנעשה בעולם ומנהיג אותו ברצונו הבלעדי (כמו שמקובל להאמין), אל שאינו נצחי אינו אל כלל, אלא דומה במובן זה לכל בן תמותה אחר, ולכן אין בו משהו ייחודי מהותית, וכמובן- אל שיכול היה למנוע את השואה ולא עשה זאת הוא אל חסר מצפון, ולכן אין שום הצדקה או סיבה להאמין בו כגורם סמכות מוסרי, שלא לומר מצפן להתנהגות אנושית שאמורה להדריך את חיינו המוסריים.

התרגיל המחשבתי הזה אינו רק התפלפלות תיאולוגית גרידא, אלא נקודה למחשבה על האופן בו המסורת היהודית הייתה רגילה לתפוש את אלוהים ולעצב את היחס שלנו כלפיו, ומתוך כך גם כלפי המצוות והאמונה הדתית. לכאורה, מכאן נובעת תשובה ברורה לשאלה שהעלינו קודם: השואה לא משאירה יותר מקום לאמונה תמימה באלוהים, שכן היא יוצרת זעזועים גדולים מדי בתפישת העולם של האדם המאמין. אין זה אומר שחייבים להפסיק להאמין באלוהים כלל, אבל בוודאי שלאחר השואה חייבים לקחת בחשבון גם אירוע זה במשוואה ולשנות את תפישת האמונה שלנו באופן שידע להתמודד גם עם מאורע חסר כל השוואה למאורעות אחרים, כגון זה.

יש שיגידו כי המבחן האמיתי של האדם המאמין הוא דווקא ברגעים בהם הוא לא יכול לתת הצדקה שכלית לאמונה באלוהים כתוצאה ממה שמתרחש במציאות, כאשר הוא רואה שכבר אי אפשר להצדיק באופן רציונאלי את מנגנון השכר והעונש המקובל. כלומר, שצריך להמשיך ולהאמין באלוהים דווקא בגלל שכבר אי אפשר להסתמך על המתרחש בעולם החיצוני כהוכחה להצדקת אמונתך. כזו הייתה גישתו של הרב עמיטל זצ"ל, מחשובי הרבנים בציונות הדתית, שהיה ניצול שואה בעצמו ושרד אותה כילד בהונגריה האנטישמית (וסליחה מראש אם אינני מדייק מספיק בדברים). גישה זו מנסה לעשות הפרדה ברורה, מתוך החלטה ואסטרטגיה מודעת, בין השואה ובין אמונה באלוהים. אך ישנה גישה נוספת, מעניינת ורלבנטית יותר לדעתי עבור החילוני בן זמננו. זוהי גישתו של הרב אברהם יהושוע השל, מחשובי הרבנים במאה ה-20, בארה"ב ובכלל.

השל, כמו הרב עמיטל, חווה את השואה בצעירותו. אמנם הוא הספיק לברוח מפולין מולדתו דווקא לגרמניה, ומשם הספיק לברוח לארה"ב לפני שהיה מאוחר מדי, אך משפחתו נספתה בשואה והיא הייתה ללא ספק אירוע מכונן מאוד בחייו, שגם השפיעה על הגותו. לטענת השל, השואה היא תמרור 'עצור' ביחס לאמונה באדם לא פחות מאשר ביחס לאמונה באלוהים. לטענתו, השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו אינה: 'איפה אלוהים היה בשואה'? וזאת במטרה מודעת מראש לנצל את השואה כדי להצדיק את נטישת האמונה בו. קרי: אם הייתה שואה, סימן שאין אלוהים ולכן אין טעם להאמין בו. לטענת השל, השאלה הבסיסית והחשובה באמת שצריכה להישאל, ולזעזע את כולנו עד עמקי נשמתנו היא הפוכה: לא איפה אלוהים היה בשואה, אלא איפה האדם היה בשואה. מדוע? מהסיבה הפשוטה שהשואה הייתה אירוע שנעשה ע"י בני אדם, שאיבדו הן את צלם האנוש והן את צלם האלוהים שבהם. השואה, לדעת השל, היא ביטוי למה שקורה כאשר אלוהים, כלומר החוויה הדתית והאמונה, מפנה את מקומו לטובת ההיבריס ויצר השליטה וההרס הבלתי מרוסן של האדם, שלא רואה שום סיבה להגביל את עצמו ואת כוחו, רק משום שהוא מסוגל לעשות זאת. בעולם כזה, בו לא שורה נוכחות אלוהית ממשית, ממילא גם לא תהיה מוסריות בסיסית בין בני אדם. התלות שהשל יוצר בין אמונה באדם לאמונה באלוהים היא הפוכה ממה שמקובל לחשוב: לא מעשי הזוועה האנושיים שהתרחשו בשואה הם שאמורים לגרום לנו לזנוח את האמונה באלוהים, אלא העובדה ששכחנו את המשמעות האמיתית של האמונה באלוהים, והחשיבות שלה לחיינו כאנשים מוסריים, היא שהביאה בסופו של דבר לאותם מעשי זוועה שבאו לידי ביטוי בשואה. אלוהים, אומר השל, דווקא היה בשואה. היכן? במקום בו לא ראו אותו. ומה הוא עשה בזמן הזה? ישב ובכה על מעשיהם של האדם.

מכאן, שלדעת השל, השואה אמורה להוות דווקא סיבה להמשיך ולהאמין באלוהים. לא למרות אוושוויץ, אלא בגלל אוושויץ. ולא במובן המצדיק מעשים אלו, חס וחלילה, אלא במובן שרואה את הקשר שבין נטישת האמונה לבין נטישת המוסריות של האדם. אפשר כמובן להתווכח עם טענה זו ולהגיד שאין קשר ממשי או הכרחי בין הדברים, אך מה שחשוב לקחת מהם הוא ההבנה שהשואה מעמידה מבחן לאמונה באדם לא פחות (ואולי אף יותר) מאשר היא מהווה מבחן לאמונה באלוהים, וכי אם יש סיבה להמשיך ולהאמין באדם לאחריה, אזי גם יש סיבה להמשיך ולהאמין באלוהים. אולי אפילו מדובר באותה הסיבה בסופו של דבר. ומכאן, אולי שכמו שאפשר (ואולי אף צריך) להמשיך ולהאמין לאחר השואה כתגובה של תיקון בסיסית ועמוק ביחס אליה, כך גם בנוגע לאמונה באדם. להאמין באדם זו תשובה לאוושויץ, ולא התחמקות ממנו. נטישת האמונה באדם היא שהביאה בסופו של דבר לשואה, ולא ההיפך. ולכן, מצווה עלינו להמשיך ולהאמין באדם גם לאחר השואה, לא למרות השואה אלא בגללה.

*מתנצל מראש אם הבאתי את הדברים של אותם גדולים ממני בהרבה לעיל בצורה לא מדויקת מספיק, או לא מספיק דייקתי בתיאור ההיסטורי של החיים היהודיים בגולה, שכן בלחץ הזמן לא עמדו לרשותי המשאבים הנדרשים לחיפוש מדויק במקורות הרלבנטיים.