קצינות הביקור הסדיר (קב"ס) שירית שפירא (52) ומיכל נקאש (47) עובדות במקומות שונים –  שפירא בראש העין ונקאש בגני תקווה – אך שתיהן מזהות תופעה דומה בקרב בני הנוער שנמצאים באחריותן: מאז מלחמת חרבות ברזל התחזק הגורם הנפשי כסיבה מרכזית לנשירה סמויה בקרב בני הנוער (לדברי שפירא, בראש העין יש עלייה גם בנשירה הגלויה מאז המלחמה).

שתיהן אומרות כי במהלך המלחמה, בתי הספר העלימו עין מהיעדרויות של תלמידים כי התחשבו בפחדים של התלמידים והוריהם. עם זאת, חלק מאותם תלמידים ממשיכים להיעדר גם אחרי שהמלחמה הסתיימה.

לדברי נקאש, "החשיפה הגבוהה לסרטוני הזוועה משבעה באוקטובר ברשתות החברתיות בשילוב מרכיבים שונים בגיל ההתבגרות הפכו את בני הנוער, שממילא נמצאים בסיכון גבוה יותר לנשירה סמויה או גלויה, לפגיעים עוד יותר". היא מוסיפה כי "ילדים לא יוצאים מהחדר ומהבית שלהם, ומתקשרים עם הפלאפון בלבד".

שפירא סבורה כי סגירת בתי הספר באזורים מסוימים בשל המלחמה ועוד לפני כן סגירת מערכות החינוך בזמן מגפת קורונה, השפיעו על האופן שבו תופשים התלמידים את החובה ללכת לבית הספר באופן פיזי:  "אם בית ספר הוא מקום שאפשר לסגור בהינף יד, למה צריך ללכת אליו?", היא תוהה.

נשירה מבית ספר מתחלקת לשני סוגים: נשירה גלויה שמשמעותה היא שהתלמיד לא מגיע כלל לבית הספר; ונשירה סמויה – התלמיד מגיע או משתתף בשיעורים באופן לא סדיר, או לא מכין את המטלות הלימודיות וניגש למבחנים.

ב-28 באוקטובר, פרסם משרד החינוך את מסד הנתונים 'התמונה החינוכית' לשנת הלימודים 2024 (תשפ"ד), שבו נכתב כי חלה ירידה באחוז הנשירה הגלויה הארצי – ל-0.9% לעומת 1.5% בשנת תשע"ה. עם זאת, במסד הנתונים שנאסף על ידי מנהלי בתי הספר, לא נכלל שום נתון על הנשירה הסמויה – מה שמעלה את השאלה האם בכלל יש רישום של נשירה סמויה בבתי הספר?

"החליפה הנכונה לכל ילד"

על פי חוק לימוד חובה, באחריות ההורה לילד בגיל לימוד חובה בין הגילאים 3–18 לדאוג לכך שהילד ילמד באופן סדיר ורציף. תפקידו של הקב"ס הוא לסייע להורים ולדאוג להגעה סדירה של תלמידים שמחויבים בחינוך חובה למסגרת החינוכית שאליה הם שייכים. הקב"ס אחראי גם על איתור, ליווי ומעקב אחר תלמידים בסיכון ומניעת נשירה. אם המסגרת החינוכית מזהה כי תלמיד כלשהו נמצא בנשירה סמויה או גלויה, אותו תלמיד מופנה לקב"ס כדי לקבל סיוע. הקב"ס מדווח על בסיס חודשי למשרד החינוך ולמועצה המקומית על התלמידים שבאחריותו.

"התפקיד של הקב"ס הוא למצוא את החליפה הנכונה לכל ילד", מסבירה נקאש. "נדרש הרבה כוחות לדחוף את התלמיד ומשפחתו לשינוי המציאות ויכולת לחבר בין גורמים פורמליים ובלתי פורמליים שיכולים לסייע".

שפירא מוסיפה: "יש הרבה פתרונות – אפשר מעבר למסגרת חינוכית מותאמת, אפשר מעבר לתוכנית לימודים בבית של ילדים חולים של מערכת החינוך, אפשר להסכים על זמני הגעה של הילד ועוד. הכול אפשר רק צריך להביע נכונות. אך מה שחשוב לי בסופו של דבר, יותר אפילו מהעניין הלימודי, היא רווחתו הנפשית של הילד".

אחראיות על אלפי תלמידים

הבעיה היא שלא מדובר בילדים ספורים, או אפילו בכמה עשרות תלמידים. על פי התקן, קב"ס במשרה מלאה צריך לטפל בערך במאה תלמידים. במציאות, קאש ושפירא אחראיות על כמה בתי ספר – הרבה מעבר לתקן הנדרש. נקאש אחראית על חמישה בתי ספר יסודיים וחטיבת ביניים, ובסך הכול אלף תלמידים, ושפירא אחראית על שישה בתי ספר בהם לומדים בסך הכול 1,200 תלמידים.

לדברי שפירא, שהיא גם האחראית על מחלקת הקב"סים בעיר מגוריה, לכל הקב"סים תחת אחריותה יש יותר מדי תלמידים ובתי ספר תחת אחריותם. אחת הסיבות לכך היא שכרם הנמוך של הקב"סים יחסית למורים – אף שזהו תפקיד רחב ובעל פוטנציאל לקידום בקריירה.

שפירא ונקאש מזהות כי לעלייה בחרדות ובבעיות נפשיות אחרות בקרב בני הנוער יש קשר ישיר למחסור באנשי טיפול, ובעיקר בפסיכיאטרים. "הייתה לי תלמידה שפגישה אחת עם פסיכיאטר הייתה מאפשרת לה לחזור לבית ספר במהירות", מספרת שפירא. "היא הצליחה לקבל את הפגישה הזאת באופן פרטי רק לאחר חצי שנה. מיותר לציין שהיא לא הלכה לבית ספר בחצי שנה הזאת".

נקאש מוסיפה כי "במקרי קיצון אפשר לפנות למחלקות בבתי החולים, אבל אנחנו צריכים פיתרון בקהילה".