בעשרה בטבת נהוג לציין את יום תחילת המצור הבבלי על ירושלים בימי בית ראשון. מיום הטלת המצור ועד שחומות העיר יובקעו על ידי צבא נבוכדנאצר יעברו שנה וחצי. זמן לא רב לאחר מכן ייחרב בית המקדש ותאבד הריבונות של עם ישראל. מועד 'עשרה בטבת' מציין את יום הטלת המצור, ואילו 'י"ז בתמוז' מציין את נפילת חומות העיר. שני מועדים אלו נקבעו כדי למקד את תשומת ליבנו לכך שהחורבן היה תהליך, ולא אירוע נקודתי.

אף שהמוקד הוא בדרך כלל ירושלים וחורבנה, לא הכול קרה במקום אחד, בבת אחת וביום אחד. כחלק מתהליך החורבן, הנביא ירמיהו שהביט נכוחה, התריע שאפשר עוד לתקן לפני שיהיה מאוחר מדי; התריע ונכלא כי השלטון לא יכול היה לסבול ביקורת. ההנהגה המדינית הייתה נגועה באינטרסים אופורטוניסטיים וקיבלה החלטות שגויות, וקנאים דתיים, שצברו השפעה גדולה מדי, חשבו שרק הם יודעים לפענח מה רוצה הקדוש ברוך הוא. בנוסף, היו קיימות עוד אימפריות מקומיות ואזוריות, והחשוב מכול: רבים מאוד סבלו תחת המצב הזה.

עם זאת, בתודעה היהודית נצרבו חורבן בית המקדש וחורבן ירושלים, אך מדוע רק ירושלים? מפני שירושלים היא סמל לקודש ולריבונות היהודית. אז כמו היום, אזור עוטף ירושלים הוא שנחרב ראשון. צבא בבל עבר בערים וכפרים ברחבי ממלכת ישראל וממלכת יהודה וזרע הרס בדרכו לירושלים. במקומות אלו – ככל שעניינו את הבבלים – גם אם לא נחרבו, ניתן להניח שתושביהם ראו את הצבא הזר מתקדם והרגישו בשינוי שמתרחש.

בחורבן אין אסתטיקה או יופי. יש דם, פיח, צעקות, סירחון, כאב, תלישות ופחד. בזיכרון הכללי, בוודאי של תקופות רחוקות, יש גם סכנה. אך הזיכרון נוטה להימשך למיסטיקה ולסמלים, ופחות לתהליכים היסטוריים ולאנשים. המוח נוטה להשלים את התמונה ולדלג על הפרטים: בית המקדש שעומד להיחרב, עיר קודש שטומאה, כלי קודש מנופצים – תמונות אלו אולי מגשרות על הפער הבלתי נסבל בהבניית הסיפור.

הלוואי שיכולנו להכיר את האנשים הפשוטים ולספר עליהם בפירוט, לספר על הדברים הקטנים היומיומיים: למשל, אילו חיות גידלו, מה אהבו לאכול, אילו ריחות עלו מהבית שבו גרו, מה ראו מהחלון, מה אהבו או שנאו. הלוואי שיכולנו להכיר אותם, ודרך היכרות זו להבין יותר על מה שקרה. אולי אז היה אפשר לספר על ה'חובשת' שחיה לפני אלפי שנים באחת מערי עוטף ירושלים, זו שניסתה להציל אנשים בעת שהמלחמה הגיעה לפתח ביתה. אולי היינו יכולים לתאר באילו צמחי מרפא השתמשה ה'חובשת', ממה היו עשויות הרטיות שאיתן חבשה את הפצועים. אולי היינו מספרים על האב שהסתיר את בנו הקטן ועל סבתא שניסתה להגן על נכדתה. אלפי סיפורים, אלפי קולות של אנשים שחייהם נקטעו.

בספר ירמיהו נכתב "וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו". רב העלילה על כל דרכי בני האדם – כך אומר הנביא ומתכוון ליכולותיו של אלוהים לראות הכול. אך קיים רובד נוסף של הדברים: הסיפור תמיד מורכב מעלילות שונות ורבות ואפשרויות שעומדות בפני בני האדם. ואולי גם לשם כך נועד עשרה בטבת: ליצור סיפור עלילה מורכב, תרבות עמוקה, כנה וזוכרת. לאחר קום המדינה נקבע ביום זה גם 'יום הקדיש הכללי לחללי השואה שמקום קבורתם לא נודע', שבו אנו מצווים לאמירת קדיש ולעילוי נשמות.

זו גם ההזדמנות לנצל את המועד ולספר סיפור אישי. להוציא את המחברת הישנה, להתבונן בכתב היד, להביא את התמונה או החפץ שמעלה אבק, ולספר את סיפורם של מי שאינם עוד. ההזדמנות לספר סיפור אישי ואנושי מספקת אפשרות להתחבר אל האוניברסלי והרחב ודרך להתחבר ולהבין תהליכים שהובילו למאורעות גדולים כמו חורבן הבית, אובדן הריבונות או השואה.

עיצוב התרבות: לא רק משימתם של אנשי הדת

מועדים כמו עשרה בטבת או י"ז בתמוז הם ימים שאותם בדרך כלל מציינים דתיים. בישיבות בכל הארץ אלפי תלמידים יקבלו על עצמם את התענית בצום או בהפסקת דיבורי חול, בלימוד משניות ואמירת קדיש. הרבנים הם אלו שיוצקים תוכן ללימוד בישיבות וקובעים את אופי היום. ככל הידוע לי, המועדים הללו כמעט ולא מצוינים בקרב הציבור החילוני, ולא נוצק בהם תוכן מהזווית שלהם. משום כך עיצוב הזיכרון היהודי, ודרכו עיצובה של התרבות, נותר במקרה זה בידי רבני הישיבות.

בעומקה של היהדות נמצאת האפשרות לתרבות זוכרת, כלומר האפשרות ליצור זיכרון על ידי סיפור משותף. לכן עיצוב התרבות אינה צריכה להיות רק משימתם של אנשי הדת – משימה זו רחבה יותר ושייכת לכל מי ששייך לתרבות היהודית.

אנו חיים בתקופה של שבר גדול ותמורות. יש לתת תשומת לב וחשיבות יתר לתהליכים שמתרחשים ממש עכשיו לנגד עינינו. אמנם אין לדעת לאן הם יובילו הימים שאנו חיים בהם, אך חורבן השבת השחורה בשבעה באוקטובר 2023 מבקש התמודדות גם בשדות הזיכרון והתרבות היהודית. המלחמה שנפתחה עלינו בידי מרצחים ארורים, חורבן היישובים, ההרוגים, החטופים, תלישות המפונים מהצפון והדרום, תפקודה של ההנהגה המדינית – כל אלו מזמינים אותנו להמשיך להביט במציאות בעיניים פקוחות, לזכור לא רק את מה שקרה בימי בית ראשון ושני, ומתוך כך ליצור ולחדש.

ביום תענית זה, זכר לחורבן, ננהג במנהג 'והזכרת': לצד זיכרון תהליך חורבן ירושלים, נזכיר שם של איש או אישה, ילד או ילדה, שנפגעו בשבת השחורה ובמלחמת חרבות ברזל. נמלא את מצוות "והגדת וסיפרת" ונזכור מי הם היו ומה הם אהבו או שנאו. כך נהפוך את כל אלפי רגעי החיים, רבבות השעות של צחוק, ליטופים, שגרות נעימות או מבאסות, לסיפורים.

דרך הסיפורים האישיים ימשיך להיבנות הנרטיב. לאט לאט ייבנה סיפור גדול, יתחדדו אפשרויות הבחירה שהיו לנו, כמו גם תתבהר ההבנה שלנו על מה שקרה. באופן זה ימשיכו התרבות היהודית והחברה הישראלית להיבנות. כן, גם זו משימתנו: להעמיס על כתפינו את לוח השנה היהודי, ולא להשאירו בידי מורי הישיבות בלבד. אנחנו מצווים לזכור ולספר, ליצור תרבות ולחצוב בעזרתה תקווה.

מאמר זה מוקדש לזכרה של נויה דן ז"ל בת ה-13, שנרצחה ב'שבת השחורה' עם סבתה כרמלה בקיבוץ ניר עוז.

ניר הרבורגר הוא איש חינוך, ממקימי הקיבוץ העירוני 'משעול' בנוף הגליל של תנועת המחנות העולים