בימים אלה בהם השיח הציבורי צולל לתהומות חדשים, אפשר למצוא מפלט בדיונים המתנהלים בבמות של הימין השמרני, כמו השילוח, המרכז לחירות, ופורום קהלת – ברשתות החברתיות, בכתבי עת ובפודקסטים. מדובר בדיונים אינטליגנטים, עשירים במקורות, שחותרים לרוב לבירור מושגי רציני. העמדות של הגופים האלה הן לדעתי מוטעות לחלוטין, לא מוסריות, ומזיקות לפרויקט הציוני. אבל הן גם מנומקות, ולרוב גם לא חד ממדיות – בשונה מהייצוג שלהן במרחב הציבורי הכללי.
לאחרונה האקו-סיסטם הזה ספג גלי הדף מרעידת אדמה המתרחשת מעבר לאוקיינוס: עליית כוחות אנטישמיים בתוך הימין האמריקאי החדש, אליו מחובר הימין הישראלי מבחינה רוחנית, חברתית וגם כלכלית. השיא היה בראיון אוהד של הבלוגר האנטישמי ניק פונטאס אצל טאקר קרלסון, אולי הדובר המרכזי ביותר בתנועה, ומעבר לכך – הגיבוי של ראש קרן הרטידג' – מכון המחקר המרכזי ביותר של הימין השמרני (שמאז חזר בו חלקית). על כך נוספה גם תגובתו הפושרת של סגן הנשיא ג'י די ואנס למשתתף בעצרת שביקר את הגיבוי האמריקני ל'טיהור האתני' שעושה ישראל לשיטתו, תוך שהוא מזכיר את העימות בין נוצרים ליהודים. בהמשך אפילו טראמפ בעצמו גיבה את קרלסון.
העימות בתוך הימין האמריקני (או לפחות במחנה ה-MAGA ששולט בו) על היחס לאנטישמיות לא כבש את הכותרות בישראל, אבל קשה להפריז בחשיבותו. במיוחד לאור התלות הגוברת של ישראל בארצות הברית בכלל ובמפלגה הרפובליקנית בפרט. בימין השמרני הישראלי לא ניסו להתעלם מהבעיה, אבל התגובות העידו לדעתי על עיוורון מסויים.
דוגמה ממצה היא התייחסות של עורך כתב העת השילוח שגיא ברמק לאנטישמיות בימין כ'שפעת', שעלולה להרוג אותו אם לא יפתח לה נוגדנים. מצד אחד, אין התעלמות מהסכנה. מצד שני, היחס לאנטישמיות הוא כנגיף מן החוץ – עניין זמני וארעי, גורם חיצוני וזר שמאיים על הימין השמרני החדש, ולא חלק אימננטי ממנו. תיאור אחר יכול להיות של מחלה כרונית: מחנה אנטישמי יציב בלב הימין האמריקני שמלווה אותו תמיד ומנסה מידי פעם להגדיל את כוחו. כעת, כשאנחנו רואים איך הטאבו שנוצר לאחר השואה מתמוטט, האנטישמיות (מימין וגם משמאל) – חוזרת לשדה הציבורי פוליטי.
אין סיבה לחשוב שהמגמה לא תתרחב. בקרב הצעירים הרפובליקנים, לפי סקר פיו, ל-50% יש השקפה שלילית על ישראל. השילוב של בדלנות, שנאה דתית, בורות וגזענות, קיים בשפע. תקשורת 'אלטרנטיבית', שמפיצה תיאוריות קונספירציה נגד יהודים ובכלל, הולכת ומתחזקת. אם "אנטישמיות היא סוציאליזם לטיפשים", אז בארה"ב יש מספיק בורות ומספיק טינה חברתית כדי לפרנס רנסנס אנטישמי מפואר. כמו כן, במערכת פוליטית צמודה ומקוטבת, קשה לראות את הימין האמריקני מסתדר בלי המחנה המתרחב הזה.
הילכו השניים יחד
תחושת אי הנוחות התחדדה לי בקריאת המאמר של ברמק "הימין הציוני כתנועה פופוליסטית שמרנית" במקראה "מימין לציונות" שיצאה לאחרונה. מאמר מעניין שבהחלט שופך אור על אופן מחשבתו של האליטה של הימין השמרני הישראלי. הוא מעלה טענות רציניות, אך גם חושף גם בעיות עמוקות של התנועה המתהווה.
המהלך הבסיסי של המאמר הוא לנסות להסביר כיצד ימין שמרני – תנועה אליטיסטית בבסיסה, שמתנגדת להשתלטות הרגש על החיים הפוליטיים ומאמינה בשינויים מדודים, הפכה להיות פופוליסטית בישראל. תשובתו בתמצית היא – 'הם התחילו'. כלומר, האליטות משמאל עברו תהליך רדיקליזציה כל כך חריף וקיצוני, שהם קוממו עליהם את ההמונים, וחייבו את המחזיקים בהשקפה אחרת לפעול בצורה תקיפה, "המון שמבקש לתקן את הגזמותיה".
התיאור של האליטה הפרוגרסיבית בישראל נראה כמו קריקטורה שמבוססת על דמיון, ניתוחים מופשטים ותיאורים המנותקים מההוויה הישראלית (בה לדוגמה רוב מוחלט של האליטה האולטרה ליברלית ופוסט לאומית שולחת את ילדיה להילחם בצבא). לכן זה מפתה לדחות את הטענה הזאת על הסף, אבל זה לא לגמרי נכון. באמת קיים חוסר פלורליזם עמוק שמלווה בתחושת צדקת דרך מוחלטת באליטה הישראלית. לפחות בתחום הכלכלי אני יכול להעיד שהרעיונות שנתפסים כניטרליים ונכונים מבחינה 'מקצועית', הם פשוט אידיאולוגיה שמתחזה לאמת. זהו חלק מהחזון הטכנוקרטי של הניאו ליברליזם.
גם את קביעתו בהמשך המאמר לפיה הימין הישראלי עבר דמוניזציה אי אפשר לבטל לחלוטין. השיח המקוטב בישראל לא עושה הבחנות, וכורך בחבילה אחת ביקורת לגיטימית עם חתרנות וגזענות. אפשר לתת לאנשי המחנה השמרני הישראלי את הקרדיט שהם מה שהם מעידים על עצמם: ציונים, מאמינים בדמוקרטיה, ולא מאמינים במדרג על בסיס גזע. אני מאמין שגם את שלושת הקטגוריות האלה הם מפרשים בצורה מוטעית לחלוטין, אבל נניח לרגע את המחלוקת בנושא הזה בצד.
הבעיה האמיתית מגיעה לקראת סיום המאמר שמדבר על הקשר המורכב בין התנועה הפופוליסטית לשמרנות. ממנה אפשר להבין שהסנטימנט האנטי פרוגרסיבי המשותף לציבור ולאליטה השמרנית יוביל לסימביוזה שבסופה, ירכבו בוגרי מכון ארגמן והשילוח לעבר משרדי הממשלה ובתי המשפט על גבו של הנמר הפופוליסטי.
הסכנות בפופוליזם נגדן מתריעה השמרנות הקלאסית נכונות בעיקרן, אבל לא הפעם. "גם אם אינם אוהבים את כל מה שהם רואים בימין החדש, הם בכל זאת ערים לכך שהלב שלו נמצא 'במקום הנכון'" כותב ברמק. ובתרגום לאמריקנית – הוא אולי אנטישמי, אבל הלב שלו שונא את האליטה הפרוגרסיבית.
ולמרבה הצער הנמר כבר פה, ומסתובב יותר ויותר בחופשיות. בחסות הימין הישראלי יש כוחות שבאמת לא מאמינים בדמוקרטיה ובאמת מאמינים בעליונות יהודית. יש שלא מתעניינים בדיון התיאורטי על הפרדת רשויות, אלא בדיון הממשי על הפעלת כוח ללא סייגים. יש שמטפחים תאוריות קונספירציה על ה-7 באוקטובר, מכנים שמאלנים 'ערב רב' ורומזים שאינם יהודים. יש שמאמינים שאין ערך לחיים של ערבי, ויש מי שמעוניינים להסלים את המתחים הפנימיים עד לפיצוץ. אלו לא פליטות פה, וגם לא ממש שוליים. יש דמויות כאלה בהנהגה, ויש כוחות כאלה בשטח. (ולמען הסר ספק – גם בצד השני של המפה הפוליטית יש תופעות בעייתיות. עובדה זו אינה מעלה ואינה מורידה).
כשמרנים הם יודעים יותר טוב מכולם שבבסיס הסדר החברתי חבויים כוחות הרסניים שמוכנים לכלות אותו. אבל הם תמיד חושבים שהם ירכבו על הנמר. למרבה הצער, אחרי שהוא משתחרר, זה כבר לא משנה. אף אחד כבר לא זוכר עם מי ולמה לבוא בחשבון.
