אלקה ריינס-אברמוביץ נולדה ב-1932 בעיירה נובוסליצה שבצפון בסרביה, ברומניה (היום אוקראינה), למשפחה של חמש נפשות. המשפחה התפרנסה מחנות לדברי עור ולציוד לסוסים ומעבודתו של האב, שמעון ריינס, כרצען. ההורים הקנו לילדיהם חינוך יהודי וציוני, והאב אף התנה את חתונתו עם האם, פרידה, בהסכמתה לעלות עמו לארץ ישראל.

ביוני 1940 נמסר אזור בסרביה לברית המועצות, אך ב-7 ביולי 1941 נכנס הצבא הרומני לנובוסליצה. "ירו באנשים, שרפו בתים, אבי הוכה במוט", נזכרת אלקה. "בפעם הראשונה בחיי ראיתי מתים, המוני מתים בצד הדרך. זה נחרת במוחי ולא נמחה".

ב-27 ביולי 1941 ציוו הרומנים על יהודי העיירה לעבור לטרנסניסטריה, ואלקה ומשפחתה יצאו לדרך ברגל. "הדרך הייתה זרועה מתים. הלכנו בלי סוף. שתינו משלוליות מים. אם מצאנו תירס או סלק סוכר, זה היה אוצר. המשפחה הייתה מאוחדת. הגדולים נשאו את הקטנים על גבם".

על הגשר שמעל נהר הדנייסטר עמדו חיילים רומנים, הפילו מגורשים לנהר וירו בהם. את הנותרים בחיים גירש הצבא הרומני לגטו ידינץ, שם מתו רבים מרעב וממחלות. המגורשים עברו ליאמפול ומשם לקושרינצי שבטרנסניסטריה. "דחסו אותנו לשלוש אורוות. היה חורף קר מאוד. לא נתנו לנו אוכל או מים. בכל יום מתו אנשים".

האב עבד בשדות אצל איכרי הסביבה, והאם חלתה בעבודתה. "היא קיבלה חום גבוה. שכבתי לידה והחזקתי בידה כל הלילה. כשהתעוררתי בבוקר אבא אמר: 'ילדים, אימא נפטרה'. לקחו אותה בעגלה. לאחר שבוע נפטר סבא. גם סבתא ושתי בנות דודה נפטרו. אחרי שנה נשארו 70 מ-480 איש. מהמשפחה שלי נפטרו 84 איש".

הכפריים המקומיים היו זקוקים למומחיותו של האב, והמשפחה עברה לבית שעמד בחצר של כפריים מקומיים. "זה הציל את חיינו. אבא לקח אותי על הגב כי כבר לא הייתי מסוגלת ללכת. אחרי 11 חודשים שבתי ללכת".

במרץ 1944 נסוגו הרומנים עם הגעת הצבא האדום לטרנסניסטריה, והאב גויס לצבא האדום. בספטמבר 1945 שוחרר האב מהצבא, חזר אל שלושת ילדיו שנשארו לבדם, ויחד הם חזרו לרומניה. אלקה נשלחה לבית יתומים יהודי בקלוז'.

אלקה ואחותה אסתר הצטרפו לתנועת "דרור הבונים" ובדצמבר 1947 הפליגו לארץ ישראל באניית המעפילים "פאן יורק". הבריטים תפסו את האנייה, ונוסעיה נשלחו למחנה מעצר בקפריסין. במרץ 1948 הגיעו אלקה ואסתר לארץ ישראל.

אלקה פעילה ב"בית להיות" בחולון להנצחת השואה ומתנדבת בצוותים המסייעים למשפחות של חללי צה"ל. היא נישאה לאריה ז"ל, יליד תל אביב, ונולדו להם שלושה ילדים, עשרה נכדים ושישה נינים.

מקס פריבלר

מקס פריבלר נולד ב-1931 בכפר מיקוליצ'ין שבפולין (כיום באוקראינה) להוריו דוד ומלכה (מלצה), בן שני בארבעה ילדים. בבעלותה של המשפחה היו אדמות, מפעלים, חנויות ואף בית ספר ובית כנסת.

ביוני 1941 כבשו הגרמנים את הכפר ורכוש המשפחה הוחרם. במרץ 1942 פרצו אנשי גסטפו ושוטרים אוקראינים לבית המשפחה ולקחו את מקס ואת אביו לתחנת המשטרה. האם והאחים הצעירים נשלחו לגטו בסטניסלבוב (כיום איוואנו-פרנקיבסק). למחרת הובאו מקס ואביו ליער עם קבוצת יהודים. רגע לפני שנורו דחף האב את מקס אל בור ההריגה ונפל עליו ירוי. הגרמנים המשיכו לירות, וגופו של האב חסם את היריות, אך אחד הכדורים ננעץ בכתפו של מקס ונותר בגופו יותר מ-25 שנים. בלילה יצא מקס מהבור והגיע למשפחת בויוק-נימצ'וק, חברי משפחה אוקראינים, והם הסתירו אותו.

יום אחד התגנב מקס לגטו כדי להביא מעט מזון למשפחתו וראה את אמו נאבקת באיש גסטפו שמנסה לקחת את תינוקה מזרועותיה. ממקום מסתורו ראה מקס את הגרמנים תולים את אמו ורוצחים את אחיו התינוק.

כשניסה מקס להגיע שוב לגטו, נתפס ונשלח לעבוד במפעל המשפחתי לשעבר. לאחר חצי שנה הובלו הילדים העובדים, ובהם מקס, במשאיות אל היער כדי להרגם. כשעמדו מול כיתת יורים, הצליח מקס לברוח ליער הקרוב, חבר לקבוצת פרטיזנים והשתתף בפעולותיה הקרביות.

ביער קפאו רגליו של מקס, אך רופא שהוא נתקל בו צירף אותו למפקד פרטיזנים שנשלח למוסקבה לטיפול. לאחר החלמתו התגייס מקס לצבא האדום ונשלח לבית ספר להכשרת ילדים לתפקידים צבאיים. לזכותו עמדה שליטתו בחמש שפות: פולנית, צ'כית, גרמנית, אוקראינית ורוסית.

מקס היה מפקד מחלקה למשימות מודיעין וחבלה בעורף האויב ולחם עם הכוחות ששחררו את קרקוב ואת אושוויץ. במסמך ההמלצה ל"עיטור התהילה" שקיבל בסיום המלחמה נכתב: "במהלך הקרבות בתאריכים 22-18 בינואר 1945 גילה סמל פריבלר גבורה יוצאת דופן […] במעשיו הציל את מחלקתו והרג ופצע למעלה מ-20 חיילי אויב".

מקס נפצע קשה בקרבות לשחרור פראג: הוא נקבר תחת הריסות של בניין שהתמוטט, ומוט ברזל ננעץ בראשו. הוא חולץ מההריסות ואושפז וחודשים רבים היה מחוסר הכרה, אך השתקם.

לאחר המלחמה התגורר מקס באוקראינה ובשנת 1990 עלה לישראל. הוא חבר פעיל בארגון נכי המלחמה בנאצים ובהנצחת לחימתם של ילדים בשורות הצבא האדום במלחמת העולם השנייה ופרסם ספרים בנושא.

מקס נישא למוזה ז"ל,  ונולדו שני ילדים, חמישה נכדים ושישה נינים.