"אני רוצה להראות את המציאות כמו שהיא", אומר ל'דבר' הצלם גדעון אגז'ה, המתעד את החיים בישראל, ובפרט של קהילת יהודי אתיופיה, כבר 20 שנים. ביום הסגד האחרון, זעם אגז'ה על ראש הממשלה בנימין נתניהו, ששיתף תמונה שלו מיום הזיכרון לנספים בדרך מסודאן לישראל וכתב "חג שמח". "אני מצלם את הסגד ואת יום הזיכרון ברצף כבר מ-2003. אני נלחם לתעד בלי שאף אחד ביקש ממני. נתניהו לקח תמונה של יום אבל לאומי, והפך אותה ליום של שמחה. במקום לבוא ולכבד את הקהילה, הוא לוקח תמונה מאירוע אחר, מהאסון הכי גדול של הקהילה, רק כי בה הוא מופיע עם הקייסים. הוא רוצה רק להראות את עצמו. זה הרתיח לי את הדם".

אגז'ה, בוגר בצלאל, מפלס את דרכו בעולם האומנות. למרות איכות העבודות וייחודן, הוא אינו זוכה להכרה. "הרבה פעמים מברכים אותי תוך כדי הצילום. אני חי על הברכות שלהם, כי כסף אני לא מקבל. האומנות שלי נשארת בשוליים וזה מאוד מעצבן אותי. כשמפרסמים קולות קוראים כל מי שיושב שם מכיר אחד את השני, אז קשה לזכות. אני מחובר למה שאני עושה ורואה בזה חשיבות גדולה, גם אם לא רואים את זה עכשיו".

פעמים רבות ניסו למנוע מאגז'ה לצלם, גם באירועים רשמיים ובמחאות. במחאות יוצאי אתיופיה ב-2019 השתמשו במשטרה בתמונות שצילם כדי לעצור צעירים, ומאז הוא נזהר.

18 תמונות שבחר מתוך האלפים שצילם מציירות ביחד תמונה שלמה וברורה של הקהילה.

2018, הר הרצל: יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

"באותה שנה לא הכניסו אותי לתעד את הטקס עצמו. אמרו לי שיש אנשי מקצוע שעושים את זה טוב. אני מאחורי הקייסים, מצד שמאל זה קייס הקייסים, הם יושבים בשורה הראשונה ומסתכלים על ראש הממשלה שנואם, שאומר את הנאום הקבוע שלו על גזענות, וחושב אם אנשים מאמינים לחארטות שהוא מוכר לנו שנים על גבי שנים. לא יודע להפריד בין היום הזה ליום הסגד. אנחנו תפאורה בשבילו. אנחנו מורידים את הערך של עצמנו, וזה מאוד מציק לי".

2021, הר הרצל: יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

"אני מתעד את האירוע הזה מ-2003. מצלם את המבוגרים שמצווים עליי ועל אחרים לא לשכוח את מי שאיבדנו בדרך, ובזכותם אנחנו פה. הדבר היחיד שנשאר מהיהודים שיצאו למסע ולא הגיעו זה השם על האנדרטה השבורה והחבולה. בתמונה אישה שפשוט עוצמת עיניים ובוכה על קיר השמות. היא מרימה את היד להסתיר את השמש או למחות את הדמעות. יש מתח בין יום ירושלים ויום הנספים, שמצוינים באותו היום. עד שלא ישנו את התאריך של אחד מהם, הקהילה האתיופית תישאר מחוץ לחגיגות".

2018, הר הרצל: יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

"תפילת הקייסים לעילוי נשמת המתים, באמצע קייס הקייסים שמוביל את התפילה. את המטריות, שהן לא נגד גשם ולא נגד שמש, פותחים בטקסים ממלכתיים, והן מסמלות את הביחד, כולנו תחת מטריה אחת. כשפותחים וסוגרים את המטרייה – זה סמל לדרך האחרונה של הנשמה. התפילות נעשות בעמידה, והקייסים נשענים על המקל, שמשמש ממש עזר כנגדם".

2023, הר הרצל: הלוויה

"חייל בן בית שמש שנלחם בסיירת גבעתי נפל, ותיעדתי את האנשים שסיימו לקבור את יקיריהם ואת אלו שבדרך. אפשר לראות את הקהילתיות, איך אנשים מכל הארץ באים לתמוך, וכל המדינה התמלאה דמעות".

2014, נתניה: הפגנה

"תמונה שצולמה בפילם, בזמן מחאה נגד הפרדה בבית הספר. המבוגרים נאבקים על העתיד של הילדים שלנו. אנחנו לא רוצים להשתלב פשוט, אלא לשמור על עצמנו ולהיות חלק. חמישה עשורים אנחנו פה, נאבקים על העתיד של הילדים שלנו. הילדים האלה שהפרידו אותם, יכול להיות שהם חיילים, כי הם מרגישים שהמדינה היא גם שלהם".

2015, מרכז תל אביב: הפגנה

"למחאה אחרי המוות של יוסף סלמסה קראו 'דור אמיץ', צעירים שיצאו לדרוש את הצדק. שפת הגוף שלה היא בטוחה, גם אם נראה שהשוטרים יצאו למלחמה נגדה, היא זקופת קומה. היא לא מפחדת מכלום, צועדת בביטחון, עם מבט ישיר. דור אמיץ באמת".

2017, ראשון לציון: תערוכה

"הבחור הזה בא ככה לתערוכה שעשיתי בראשון לציון. כמעט אי אפשר לדעת מי הוא. אפשר להגיד שאנחנו בלתי נראים, שקופים. גם כשאנחנו בלי מסכה אנחנו שקופים לגמרי".

2019, כביש 4 ליד ראשון לציון: הפגנה

"התמונה צולמה בהפגנה אחרי הירי ביהודה ביאדגה ז"ל, ונפסלה מהצגה בתערוכה 'עדות מקומית' כי חשבו שהבחור מחזיק סכין, ובגלל פוליטיקה. זה פשוט לא התאים להם. גרתי בראשון לציון, וכשכולם יצאו לחסום את הכבישים, יצאתי לצלם. הייתה קבוצה מצומצמת שעצרה את כביש 4, ושם ראיתי את הבחור הזה, בן 16-15, עם המבט הזה, כיבוי האש והשוטר והעשן מאחוריו. הוא עושה אגרוף, וחשבו שיש שם סכין. אני מזדהה מאוד עם הסיפור, זה כאב עצום".

2010, טיילת ארמון הנציב: סגד

"בתמונה רואים גברת שמתפללת תפילה אישית מול בורא עולם. זהו יום של הודיה ושל חשבון נפש. אפשר לראות את הענווה, את הכניעה. כל השנה אני מחכה לראות את האנשים האלו, ואת המסע שלהם דרך הפרצופים, ובכל השנים אף פעם לא ראיתי את ביבי בא ליום הזה".

2018, טיילת ארמון הנציב: סגד

"למטה יש את העם, האנשים, באמצע, בלב, את הקייסים שאחראים על הפן הרוחני, ומעל הכול ירושלים שהיא הגשמת החלום. כל שנה מחדש אנחנו נזכרים באבותינו, שבזכותם שהתפללנו לירושלים – אנחנו כאן. על החיבור לירושלים אחראים הכוהנים שהשרישו לנו את האהבה לארץ ישראל. זו קהילה ששמרה על היהדות שלה, חזרה וחידשה את הברית".

2018, טיילת ארמון הנציב: סגד

"שניים קוראים באורית, אחד קורא בגעז והשני מתרגם לאמהרית, עבור הציבור. יש בתמונה המון התרחשות, והרבה משולשים של מבטים צולבים".

2019, טיילת ארמון הנציב: סגד

"הגברים בתמונה מציצים לעצמם, להיסטוריה של עצמם. זה ממחיש כמה האירוע הוא שלנו, אבל אנחנו מחוץ לתמונה. זה אבסורד".

2020, טיילת ארמון הנציב: סגד

"הבחור הצעיר, שנראה לי שהוא בהתלמדות כקייס, פותח את המטרייה מעל הרב הראשי לקהילה האתיופית, שגם היה זה שחיתן אותי. באתיופיה לא היו לנו רבנים, והקונפליקט בין המסורת והממסד קיים. המרחק ביניהם מאוד ניכר, כשהרב רוכן על הדוכן שעליו סמל מדינת ישראל, הקייס בהתלמדות פורש מעליו את המטרייה".

2021, טיילת ארמון הנציב: סגד

"על פי האמונה את האורית קיבלנו במעמד הר סיני. יום הסגד הוא הזמן היחיד שמוציאים את האורית מבית הכנסת, ואנחנו הולכים איתה על הראש, כסמל, כשהיא עטופה בבד מיוחד. זה לא סתם ספר, זה ספר מיוחד מאוד שכתוב בגעז. התפקיד של הבחור בתמונה הוא לקחת את האורית מבית הכנסת עד למקום שבו הקייסים יקראו בה".

2021, טיילת ארמון הנציב: סגד

"בזמן הקורונה אפשרו רק לקייסים ולאנשים בודדים לעלות לירושלים לסגד. ואז גם התחילו לשדר את התפילות".

2025, טיילת ארמון הנציב: סגד

"אני מצלם את הקהילה ולא יכול לראות את הפנים שלהם. זה לא היה ככה פעם, רק בשנים האחרונות חג הסגד לא נגיש לנכים. למה לחסום את הראות של האנשים? לא ברור לי למה המחסום גדול כל כך. זה יום של תפילה. אני מרגיש שמנסים לנתק אותנו מהיום הרוחני הזה. כולאים את האנשים בעל כורחם, ככה הממסד מסתכל עלינו".

2025, טיילת ארמון הנציב: סגד

"לאישה המבוגרת במרכז התמונה אין אופציה לראות את הקייסים מקרוב. היה לה חשוב להתקרב לגדר, היא פילסה לעצמה את הדרך, והיא צריכה לעמוד כל שעות התפילה. כולם ממוקדים בה ומפנים לה את המקום. אני לא בטוח שהילד מצליח לראות משהו, אני מסתכל על זה ואומר, למה? זה מרתיח לי את הדם".

2021: בשדה

"אני משוטט בשכונות עם ריכוז גבוה של אבשה (כינוי ליוצאי אתיופיה), ויש לא מעט מקומות שבהם אנשים יוצרים חקלאות, בונים קהילה, וחוזרים למה שעשו לפני העלייה. הגברת מראה את התוצרת של מה שגידלה בגאווה. זה עושה להם טוב לאנשים האלו, וזה תענוג גדול לתעד את זה".