ג'וליאנה טימוראזי (52) נולדה בטהרן למשפחה אשורית, ומאז 1990 היא חיה בארה"ב. הרמיז שאהן (72) נולד בנינווה בעיראק למשפחה אשורית, ומאז 1981 הוא חי באוסטרליה. שניהם חוו בילדותם ובנעוריהם ימי רדיפות, חיסולים והימלטות כואבת מהבית, ושניהם מספרים בריאיונות ל'דבר' על עקירה, תלאות ונדודים ותחושת הגלות. "נינווה היא ירושלים שלנו", הם אומרים, כמהים לשוב למולדת, פעילים לשימור המורשת האשורית, וחשים זיקה לישראל ולגורל העם היהודי.
האשורים הם עדה נוצרית המשתייכת לכנסייה אשורית, אחד הזרמים המוקדמים בנצרות. במשך מאות שנים חיו כמיעוט אתני ודתי תחת מדינות מוסלמיות שונות באזור צפון עיראק. מלחמת העולם הראשונה גזרה עליהם, כמו על מיעוטים אחרים באימפריה העות'מאנית, טבח, גירוש ונדודים. כיום מונים האשורים בין 5-3 מיליון נפש וקהילותיהם פזורות בעיראק, בסוריה, בלבנון, בטורקיה, באיראן, בארמניה ובמדינות המערב ואוסטרליה.
משפחתה של טימוראזי עקרה ב-1915 לשטחי רוסיה, אך גם שם לא מצאה מנוחה. "5 בפברואר 1938 זה ליל הבדולח שלנו", מספרת טימוראזי מההיסטוריה המשפחתית, "הרוסים תקפו את בתי האשורים, לקחו חפצי ערך וגירשו את הגברים לגולאג. סבי, אביה של אימי, היה שבע שנים בגולאג. אחיו היה שלוש שנים בסיביר, נתפס בידי הנאצים והועבר לפולין. שני אחים נוספים נרצחו באשמת ריגול". משפחת אביה ניצלה מגורל כזה בזכות סבה ששירת בצבא האדום כרופא. "סבתי, אימו של אבי, נשלחה לגולאג לשנה, ואחר כך נשלחה עם ילדיה לבעלה באיראן".
"אחרי המהפכה, בגיל 8, לא יכולתי להצטלב בציבור"
את יום המהפכה האסלאמית באיראן מולדתה, טימוראזי, שהייתה אז בת 6, זוכרת היטב. "זה היה מפחיד", היא מספרת, "אנשים על הגגות צועקים: 'אללה הוא אכבר, אללה הוא אכבר'. זה היה בכל מקום, זה הדהד בחושך. כמה חודשים לפני נפילת השאה, אחותי שלמדה באוניברסיטה האמריקאית חזרה הביתה במכוניתה שהייתה מגואלת בדם. אבי קפץ מהכיסא למשמע צעקות שלה: 'איפה בנימין?' זה אחי הגדול שלא הלך לאוניברסיטה באותו יום. כשהיא ראתה אותו בבית היא התעלפה". בכניסה לאוניברסיטה אחותה נתקלה בצמיגים בוערים, חלונות מכוניתה נופצו והושלכה לעברה שקית מלאה דם. "זה הדם של אחיך", קראו אליה.
לאחר המהפכה האווירה השתנתה. "בגיל 8 כשהלכתי לבית הספר לא יכולתי להצטלב או להתפלל בציבור; הייתי חייבת לכסות את השיער. החברה הכי טובה שלי בכיתה הייתה יהודייה. אנחנו חברות עד היום. התלמידים הציקו לנו וניסו לאסלם אותי. השכנים שלי ירקו כל פעם שעברתי ברחוב עם החברה שלי. לא אשכח שאחת החברות שלי, ילדה מוסלמית נחמדה, אמרה לי בזמן הרמדאן לא לגעת בה. 'את נוצרייה ואני בצום', היא אמרה. הם התייחסו אלינו כאל טמאים. על אחי אסרו לעסוק ברפואה. תיעבתי את איראן".
כשהשאה עזב את איראן ב-1979, אימה עמדה ברחוב ובכתה. "גבר מוסלמי ניגש אליה, אחז בגרונה, הצמיד אותה לקיר ואמר לה: 'אבא שלך מת, נוצרייה מלוכלכת'".
אחותה עזבה את איראן ב-1980 לאחר חתונתה. אחיה, שהוברח מאיראן לטורקיה בימי מלחמת איראן-עיראק (המשפחה שילמה למבריחים 25 אלף דולר) הגיע לגרמניה וקיבל מקלט.
כשהייתה בת 16 הוצע לה לברוח מאיראן במשאית צאן, להתחתן עם המבריח ולהתאסלם. בסופו של דבר היא ומשפחתה הגיעו לשווייץ. משם טימוראזי חצתה את הגבול לגרמניה והסגירה את עצמה. בדצמבר 1990 הגיעה לארה"ב והתאזרחה.
"סבתא ארגה את הדגל האשורי הראשון"
בארה"ב מונה הקהילה האשורית כ-400 אלף איש ונחשבת הקהילה האשורית הגדולה ביותר בעולם. להשתלבות בארה"ב יש, לדברי טימוראזי, מחיר: "אנחנו נהרגים במזרח ונטמעים במערב". החיבוק שהקהילה מקבלת מאיים על ייחודה. אך בהבדל מרצונו של הדור הראשון להגירה להיטמע, חלק מהדור השני כבר מחפש את זהותו. "ילדיהם כבר שואלים: 'אנחנו לא רק אמריקאים, מי אנחנו?" צעירים רבים מגלים מחדש את התרבות האשורית. "הם לומדים את השפה ויוצאים למסעות שורשים בעיראק".
את ההתעוררות היא מייחסת למתקפות של דאעש. "ב-23 בפברואר 2015 הייתי בוועידה נוצרית. חברתי ממוצא סורי ענתה לטלפון במהלך ארוחת הערב והחלה לצרוח. דאעש תקפו בסוריה ולקחו שבעה מבני משפחתה כבני ערובה. הם הרסו 35 כפרים בסוריה. ביום אחר הם הרסו בעיראק את שרידי העיר נמרוד, שרידים בני 3,000 שנים, את שערי העיר נינווה. אימי ראתה אותי בוכה ושאלה למה. סיפרתי לה מה קרה. היא ענתה לי: 'דאעש שמו את השם אשור על המפה'. דאעש עוררה את הענק האשורי".
טימוראזי מארגנת טיולי שורשים לצעירים. "בני 40-20 מגיעים לעיראק ובמשך שבועיים מסיירים ולומדים", היא מספרת, "הם גם מתנדבים ומסייעים לעקורים ונפגשים עם ארגונים מקומיים. הם חוזרים מוצפים ברגשות. האזור הזה מכושף. אשורי שמגיע לשם לא חוזר אותו דבר".
"דאעש תקפו בסוריה ולקחו שבעה מבני משפחתה כבני ערובה. הם הרסו 35 כפרים בסוריה. ביום אחר הם הרסו בעיראק את שרידי העיר נמרוד, שרידים בני 3,000 שנים, את שערי העיר נינווה. אימי ראתה אותי בוכה ושאלה למה. סיפרתי לה מה קרה. היא ענתה לי: 'דאעש שמו את השם אשור על המפה'. דאעש עוררה את הענק האשורי"
היא ממשיכה, כדבריה, את דרכם של בני משפחתה בשימור המסורת האשורית. "סבתי הייתה מומחית בריקוד מסורתי אשורי והשתתפה בטקסי 2,500 שנים לאימפריה הפרסית (אירוע ענק שערך השאה ב-1971 ועורר ביקורת רבה – י"ש). סבתא אחרת ארגה את הדגל האשורי הראשון. סבי, שנהרג ב-1926 בידי סטאלין, נחשב לתיאודור הרצל האשורי. הוא למד הוגים ציונים חשובים".
"ביקשתי סליחה שנטשתי את אימא אשור"
ב-2016 ביקרה בפעם הראשונה בעיראק: "בטיסה מאיסטנבול לארביל עברנו מעל האזורים שדמנו נשפך בהם במלחמת העולם הראשונה – דיארבכיר, האקארי. פרצתי בבכי, האיפור שלי נזל. שמרתי את הממחטה שאיתה ניגבתי את העיניים. יש לי שורשים בעיראק מתחילת המאה ה-19. התחלתי לכתוב ללא הפסקה. ביקשתי סליחה שנטשתי את אימא אשור, את Yemma Atur, המולדת. כשנחתנו נישקתי את האדמה ושאפתי את האוויר, אמרתי את שמותיהם של בני משפחתי. הם באו איתי למולדת. הגעתי הביתה. הרגשתי שלווה שלא הרגשתי מעולם".
שנים קודם לכן, ב-2007, הקימה טימוראזי את "ועדת ההצלה הנוצרית-עיראקית" המסייעת לנפגעי אל-קעידה ודאעש, ופועלת ב-13 מדינות, בהן סוריה, עיראק ולבנון.
בביקורה בעיראק היא נסעה למחנות הפליטים והעקורים. "הגענו לעיר תל-סקף בצפון עיראק. בתי העיר היו הרוסים. בגדי תינוקות זרוקים ברחוב. זה שבר לי את הלב. האנשים שם התחננו לעזרה לצאת מעיראק. דאעש עדיין לחמו קילומטר משם".
הביקור השני שלה היה ב-2018: "ביקרנו עם ארכיאולוג בקבר יונה ובארמונו של מלך נינווה האחרון. ירדנו מתחת לאדמה. הבאתי משם אבנים. מגפיי התלכלכו בבוץ. לא הסכמתי לנקות אותם ושמרתי אותם עם הבוץ והאבק".
במהלך הביקור ניסו להתנקש בחייה: "דיברתי בטלוויזיה נגד דאעש. הם ארבו על הגגות כשביקרתי בשרידי העיר נמרוד. הקונסוליה האמריקאית בארביל ביקשו שלא אחזור לעיראק כי אני מבוקשת מטעם הממשלה בבגדאד בשל קשריי עם ישראל". (על כך בהמשך).
באחד מביקוריה בעיראק הצטרפה אליה קבוצה של יהודים ונוצרים אמריקאים. בין השאר הם ביקרו בעיירה נונה בצפון עיראק: "הגענו לבית כנסת הרוס וקיבלנו שם את השבת. עשינו זאת בשקט. תושב זקן מהעיירה ניגש אלינו, אחז בידיי ובכה: 'זמן רב כל כך לא שמעתי את השפה הזו. תודה לך שהשבת את אנשינו למקום שלהם'. יהודים חיו שם אלפי שנים".
"אנחנו זקוקים לציונות משלנו"
אביה, היא מספרת, אהד את ישראל ולימד אותה לאהוב את ישראל: "כשהייתי בת 7 הוא אמר לי: 'עלינו לאהוב את היהודים בישראל, לא בגלל ישו, אלא בגלל טוב ליבם'". היא ביקרה בישראל כבר 14 פעמים. "כשעזבתי את ישראל לאחר הביקור ב-2012 פרצתי בבכי, הרגשתי כאילו עקרו את שורשיי מהקרקע. ישראל היא ביתי השני. כשאני מגיעה לישראל אני מרגישה שזומנתי לכאן".
מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר "הרסה בי חלק עמוק. הכאב היה כל כך עמוק והכעס כל כך חי שנשבעתי להילחם באנטישמיות בכל מקום. למדתי וחקרתי את השואה, ביקרתי באושוויץ ובמיידנק. אני, שנאבקת למען המטרה האשורית וצאצאית של קורבנות הג'נוסייד האשורי במלחמת העולם הראשונה, נחושה להילחם בשנאה ליהודים".
הסכמי אברהם הפיחו בה תקווה שהגשמת חלום השיבה למולדת אפשרית. "אנו רוצים מקום ליד השולחן. חיכינו זמן רב והסתפקנו בפירורים. אנו רוצים ידידות אמת עם ישראל".
"כשעזבתי את ישראל לאחר הביקור ב-2012 פרצתי בבכי, הרגשתי כאילו עקרו את שורשיי מהקרקע. ישראל היא ביתי השני. כשאני מגיעה לישראל אני מרגישה שזומנתי לכאן"
"נינווה היא ירושלים שלנו", קובעת טימוראזי. "היא תמיד הייתה המטרה. היו הרבה ניסיונות לחזור, אך מעולם לא התארגנו כמוכם. רבים בגדו בנו. יש ייאוש. חוסר התקווה נטוע בנפשות האשורים. רבים פעלו כדי לחזור אבל נכשלו ומתו משברון לב.
"כמו שהרצל כתב: 'אם תרצו אין זו אגדה'. מאז 2014 יש תחושה שיש תנועה. אבל אנחנו לא נשרוד לאורך זמן, אנחנו מבינים את קללת המערב. אנחנו מאבדים את עצמנו מבחינה לאומית. אנחנו זקוקים לציונות משלנו. רבים מהצעירים רוצים להקים מחוז עצמאי בעיראק. רבים מהם מבינים שאם לא, נישאר רק כמוצג במוזיאון".
"כילדים ראינו אנשים נרצחים ונתלים ברחוב"
גם שאהן נאבק לשימור המורשת האשורית ומאמין שלעם האשורי ולעם היהודי יש הרבה מהמשותף. "יש בינינו קשר היסטורי ורוחני", הוא אומר. חלק חשוב בפעילותו הוא מקדיש ליצירה ולחיזוק הקשר עם הקהילה היהודית באוסטרליה. אחרי מתקפת 7 באוקטובר ואירועי הדמים האחרונים באוסטרליה, הוא חוזר ומדגיש את חשיבות המאבק המשותף באנטישמיות.
הוא נולד ב-1953 בנינווה, בירתם התרבותית של האשורים. גם ההיסטוריה המשפחתית שלו למודת כאב. הוריו של אביו נרצחו בג'נוסייד האשורי ב-1915. "אחד מדודיי נשלח לעיר חבאניה לפני כן. אבל אבי, שהיה בן 4, ואחיו בן השנתיים הופרדו ונשלחו לבית יתומים". כשהמיסיון האמריקאי במוסול כינס את האשורים והציע להם להעביר אליהם יתומים אשורים עבור 60 רופיות לילד, הדוד חילץ את אביו וגידל אותו. "אבי היה בן 12, אני חושב. עד יום מותו הוא לא גילה מה קרה לאחיו". אימו של שאהן נולדה באיראן. "נהגו שם לחטוף נערות נוצריות. הוריה שלחו אותה לחבאניה להתגורר אצל קרובים. שם היא נפגשה עם אבי והתחתנה אתו".
הוא זוכר מילדות את מהפכת הקצינים ב-14 ביולי 1958, שהפילה את המשטר המלוכני, וזוכר את ימי שלטונו של עבד אל-כרים קאסם. "קאסם היה טוב לנוצרים, גם בימי המלוכה המצב היה טוב, אבל אחרי ההתנקשות בקאסם המצב נהיה גרוע. במוסול היינו תחת עוצר תמידי. צעירים נלקחו מבתיהם ונרצחו. יום אחד הקומוניסטים תקפו את הלאומנים ותלו אותם ברחוב, היינו חייבים לצאת ולמחוא להם כפיים. ביום אחר הלאומנים תלו את הקומוניסטים ברחוב ושוב היינו צריכים לצאת ולמחוא להם כפיים, אחרת היינו בצרות. כילדים ראינו אנשים נרצחים ונתלים ברחוב. זה היה כאוס".
"לא רציתי לעזוב את עיראק, זו ההיסטוריה שלי, המולדת שלי. ההורים שלי בעיראק סבלו. שירות הביטחון איים עליהם וביקש מידע עליי. הם נאלצו למכור את הבית ולעזוב את עיראק. הם עברו לירדן משם לסוריה, לטורקיה, ליוון וליוגוסלביה, שם דרכוניהם נגנבו. כאשר בקשת המקלט שלי אושרה הם הגיעו לאוסטרליה. אלה היו זמנים קשים. במבט לאחור אלו הם זיכרונות אפלים"
לאחר ההפיכה ב-1963, תחת שלטונו של עבד א-סלאם עארף, הדברים נרגעו, אבל מצבם של הנוצרים לא השתפר. אחרי שסיים לימודים באוניברסיטה ושירת שנה וחצי בצבא העיראקי נאמר לו שכדי לקבל עבודה עליו להצטרף למפלגת הבעת', מפלגת השלטון. הוא בחר לעבוד עם חברות זרות, עבד עם גרמנים ויפנים, גויס שוב לצבא לשמונה חודשים. שירות הביטחון של סדאם חוסיין החל לעקוב אחריו ולשכנע אותו לעבוד בשבילו. "נחקרתי פעמיים", הוא מספר, "לאחר מכן החלטתי לעזוב את המדינה".
ב-1981 נסע למכר באוסטרליה וביקש מקלט. "כשהגעתי הייתי מלא ברגש לאומי, עזבתי את ארצי בכוח. לא רציתי לעזוב את עיראק, זו ההיסטוריה שלי, המולדת שלי. ההורים שלי בעיראק סבלו. שירות הביטחון איים עליהם וביקש מידע עליי. הם נאלצו למכור את הבית ולעזוב את עיראק. הם עברו לירדן משם לסוריה, לטורקיה, ליוון וליוגוסלביה, שם דרכוניהם נגנבו. כאשר בקשת המקלט שלי אושרה הם הגיעו לאוסטרליה. אלה היו זמנים קשים. במבט לאחור אלו הם זיכרונות אפלים".
"הקמנו כאן, בסידני, בתי ספר משלנו"
כשהגיע לאוסטרליה, הקהילה האשורית שם מנתה, להערכתו, כ-20 אלף איש. היו להם כמה ארגונים. הוא הצטרף לסניף האוסטרלי של הברית האשורית העולמית, נבחר להיות מזכיר הסניף ואחר כך לסגן המזכיר הכללי. "באותו זמן", הוא מספר, "המזכיר הכללי היה חבר הפרלמנט האיראני. כשגילו שביקרתי בישראל, פרסמו נגדי מאמר בעיתון איראני. זה היה כמו לקרוא לג'יהאד נגדי. העניין נדון בפרלמנט של ניו סאות' ויילס (מדינה בפדרציה של אוסטרליה) ובפרלמנט האוסטרלי". כיום, לאחר מאבק משפטי ותחת שם חדש – "המועצה הלאומית האשורית" – התרחקו מהשפעה איראנית, "ועכשיו אנחנו חופשיים לעבוד עם מי שנרצה, ללא חשש".
הוא מסור לשימור המורשת. על הקיר במשרדו תלוי הדגל האשורי ולצידו תמונה של שרידים מהעיר בבל: "לאשורים רגש לאומי חזק. זו הסיבה ששרדנו את מעשי הרצח והטבח הנשנים מאז נפילת האימפריה האשורית. זה בגלל אהבתנו להיסטוריה ולמורשת שלנו. נהגנו גם כאן לקיים מדי שנה את צום יונה הנביא, זה צום של שלושה ימים לזכר לשליחותו של יונה לנינווה. אלה דברים שמקרבים אותנו למולדת, על אף שאיבדנו אותה".
כחלק מפעילותו הציבורית השתתף בעשרות ועידות, כולל בוועידת העמים הילידיים בהאג. הוביל הקמה של ארגונים חוץ-פרלמנטריים ועריכת פסטיבל מסורת אשורית. "התחלנו עם 2,000 איש, והיום אנחנו מצפים ל-15 אלף. הציבור האוסטרלי מכיר אותנו.
"אפילו בגלות אנחנו מנסים להחיות את השפה והמסורת שלנו. הקמנו כאן, בסידני, בתי ספר משלנו. 1,400 ילדים לומדים בהם". הפעילות החברתית הענפה ופריחת הקהילה באוסטרליה נתמכת מצד הממסד של הכנסייה האשורית. "יש לנו קבוצה גדולה של צעירים נלהבים. הם מאוד פעילים".
"הכורדים חייבים להבין שאנחנו חלק מהאזור"
גם הוא, כמו טימוראזי, נסע לביקורים בעיראק. מאז נפילת סדאם ב-2003 הוא ביקר בעיראק ארבע פעמים. "הפעם הראשונה הייתה כדי לחגוג את נפילתו. כולם שמחו. המלחמה עדיין השתוללה. טסנו במטוס קטן מירדן לעיראק. כשנחתנו היו הפצצות בכל מקום. נאלצנו להסתתר עד שחילצו אותנו למקום בטוח. שהינו כמה ימים בבגדאד, העיר הייתה הרוסה. היה עוצר, ואי אפשר היה לצאת לאחר רדת החשכה".
כעבור כמה ימים נסעו לצפון עיראק. "נסענו לחזק את האנשים שלנו. ביקרנו בארביל ובבית נוהאדרא (העיר דוהוכ בצפון עיראק) ובמנזרים. רצינו ליצור קשר עם הארגונים האשוריים שם, אבל המשטר העיראקי הקשה על כך. המצב שם לא טוב".
וכאשר עלו הקיצוניים המצב הידרדר: "זה התחיל עם אל-קאעידה. כרגיל בהתחלה התמקדו בקהילות החלשות – בנוצרים. אנשים נשרפו, הם הרגו אנשים, את אנשי הדת שלנו". לדבריו, הנוצרים נמלטו מהערים הגדולות צפונה לאזור האשורי ומשם המשיכו לברוח למדינות אירופה, ארה"ב ואוסטרליה.
"הכורדים חייבים להבין שאנחנו חלק מהאזור. מבחינה היסטורית האזור אינו אדמה כורדית, זו אדמה אשורית. אנחנו מצפים שממשלת ישראל, כחלק מיחסיה הטובים עם הכורדים, תנסה לשנות את מהלך הדברים"
גל הבריחה השני התרחש בעקבות עליית דאעש. "מה שדאעש עשו היה זוועה אחרת. הם אילצו את האנשים לעזוב את המולדת. הם השמידו עיר אחרי עיר וכפר אחרי כפר. הם הרסו כנסיות, בתי מגורים, הכול. אשורים רבים נמלטו לסוריה והתיישבו ליד נהר חבור ובאזור חסכה. היו שם 35 כפרים שמנו כ-30 אלף תושבים. אחרי המתקפה של דאעש נותרו באזור כ-1,000 איש".
לדבריו, גם מצב האשורים באוטונומיה הכורדית בעיראק לא טוב. "כאשר עלו הקיצוניים במערכת הפוליטית הכורדית הם סגרו את בתי הספר האשוריים וכפו את תוכנית הלימודים הכורדית ואת לימודי השפה הכורדית. הם מתיישבים בכפרים שלנו ומכריחים את האנשים לעזוב.
"הכורדים", הוא אומר, "חייבים להבין שאנחנו חלק מהאזור. מבחינה היסטורית האזור אינו אדמה כורדית, זו אדמה אשורית. אנשי בארזאני הגיעו לשם לפני 80 שנים. לאחר חורבן במהאבאד (הרפובליקה הכורדית באיראן ב-1946 – י"ש). הם ברחו לכאן ואנחנו הגנו עליהם ועזרנו להם לברוח לבריה"מ. אנחנו מצפים שממשלת ישראל, כחלק מיחסיה הטובים עם הכורדים, תנסה לשנות את מהלך הדברים".
"אנחנו ראויים למולדת"
כשהוא נשאל על עתיד העם האשורי הוא מהסס. "יהיה לנו עתיד טוב כשיהיו לנו חברים", הוא אומר, "לצערי, כרגע לאשורים אין חברים". למרות תחושת הקבלה באוסטרליה, הוא נושא עיניו לארה"ב ולישראל, כמי שיכולות להשפיע על המצב.
האשורים בעולם מאורגנים בקהילות שונות תחת כנסיות שונות ומתקשים להתאחד. "כמו היהודים התפזרנו בכל העולם. היו כמה ניסיונות להתאחד אבל הם נכשלו", הוא אומר, אך באחרונה, בוועידה בארמניה, הוקם פרלמנט אשורי עם נציגים מכל הקהילות, ובעתיד צפויה ועידה גדולה בשוודיה. "יש צמא לארגון גג בינלאומי. יש פדרציות במדינות השונות. עכשיו צריך מוסד שיאחד את כולם".
המטרה שלו ברורה: "אנחנו רוצים שלטון עצמי או מחוז אוטונומי. אנחנו ראויים למולדת. אנחנו נמצאים במקום חשוב בצפון עיראק, באזור מישור נינווה, מרבית האוכלוסייה שם נוצרית. אנחנו אזור חיץ בין הערבים בדרום ובין הכורדים בצפון. ייתכן שזה יתרום להבאת השלום בין הערבים לכורדים".
