הרשות לשיקום האסיר (רש"א), מפרסמת היום (שלישי) את הדוח המסכם שלה לשנת 2016. הדוח מתייחס להיקף הפעילות, יעדים ומטרות שהושגו ותכנון ל-2017. תחום שיקום האסירים מתחלק לשניים: בתוך הכלא מי שאחראי על תהליך השיקום הוא שב"ס ועל השיקום לאחר תקופת המאסר אחראי רש"א, רש"א אחראית גם על משפחות האסירים. בישראל, נכון לסוף 2016, כלואים 9,197 אסירים (כולל עצורים), מתוכם אוכלוסיית היעד של רש"א היא אסירים שפוטים פליליים בלבד, תושבי ישראל, נכון לתחילת 2017 מספרם עומד על 6,558 אסירים.

לפני שניגע בחשיבות של שיקום אסירים חשוב להדגיש כי היקף התקציב של רש"א לשנת 2016 עמד על 29.2 מיליון שקלים, ב-2017 התקציב עומד על 37.4 מיליון שקלים. כרגע לרש"א, שנמצאת תחת אחריות משרד הרווחה, אין מנכ"ל. ב-4 השנים האחרונות עזבו שני מנכ"לים, בטענה שרש"א נמצאת בתת תקצוב. אומנם על פניו התקציב גדל (בשנת 2014 עמד על 14 מיליון שקלים), אך רוב התוספת 'צבועה', ואין יכולת להשקיע במה שרש"א רוצה לפתח ולהשקיע, וכאמור זה עדיין לא תקציב מספיק.

ד"ר רותם אפודי (תמונה באדיבות המצולמת)

שיקום, לא נקמה

התפיסה הציבורית הרווחת בנוגע לשחרור מוקדם של אסירים היא שמדובר בסוג של פרס לאסירים שהתנהגו יפה, ושאנחנו כחברה נענשים על השחרור המוקדם שלהם. דווקא בשל כך חשוב להבין כי רק אסיר אשר משתחרר בשחרור מוקדם (ניכוי שליש כפי שנשמע רבות) יהיה זכאי לתכנית שיקום של רש"א. ענת משיח, קרימינולוגית חברתית שיקומית של הסנגוריה הציבורית והממונה על תחום עברייני מין, מסבירה מה עומד מאחורי התפיסה הזאת, "הנטייה הראשונית שלנו כבני-אדם היא לנקם וגמול ועין תחת עין. זה מה שמניע אותנו. בשפיטה של עבריינים יש שיקולים של נקם, אבל יש שיקולים נוספים ואחד מהם הוא שיקום. יש מחקרים שמראים שההרתעה לא רלוונטית בכלל. השיקום – על פי רוב בתי המשפט שופטים אדם, מטילים עונשים ויכולים להחמיר בגלל מסוכנות וחומרת עבירה וגורמים נוספים והם יכולים להקל בעונש בגלל שיקולי שיקום. דווקא אסירים שמשתחררים בשחרור מלא יוצאים כשאף אחד לא מפקח עליהם (מלבד עברייני מין). למרות שיש נטייה לחשוב ששחרור מוקדם הוא פרס אפשר להסתכל על זה לאסיר המשוחרר, כדאי לראות זאת דווקא כפרס לחברה. השימוש בתכנית שיקום במסגרת שחרור מוקדם מעמידה את האדם בפיקוח של הרשות לשיקום האסיר".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

על פי הדוח של רש"א, אסירים המשתחררים בשחרור מוקדם, לרוב תחת טיפול ופיקוח, חוזרים למאסר בשיעורים נמוכים באופן מובהק: שיעור המועדות של אסירים אשר שוחררו בשחרור מוקדם עומד על 28.2% לאחר 5 שנים, אל מול מועדות של 47.1% בשחרור מלא. חוקרים ואנשי מקצוע נוטים לייחס נתוני מועדות נמוכים אלה לאפשרות לטפל באסיר, ללוות אותו ולפקח אחר התנהלותו בתקופה הקריטית שלאחר השחרור המוקדם.

מדיניות מתקדמת

"מדינת ישראל היא חדשנית בתפיסה שלה לגבי האסירים. המדינה היחידה שיש לה רשות נפרדת לשיקום האסיר. יש פה אמירה, לכאורה היינו אמורים להיות כפופים למשרד לביטחון פנים אבל אנחנו תחת משרד הרווחה. האג'נדה היא שיקומית רווחתית. בעולם, לרוב, מי שעוסק באסירים משוחררים הן עמותות והכנסיה, ויש פיקוח ולא טיפול", אומרת ל'דבר ראשון' ד"ר רותם אפודי ראש מחלקת מחקר, פיתוח והדרכה ברש"א.

האם גישה רווחתית מספיקה, האם רשות לשיקום אסיר כשלעצמה עונה על הצרכים של האסירים המשוחררים והחברה? על כך משיבה אפודי, "המדינה אכן הקימה את הרשות אבל שכחה לתקצב אותה באופן ריאלי. הרשות סבלה וסובלת ממחסור תקציבי חמור שמאוד מאוד מקשה עלינו לעמוד במשימות בגלל שני גורמים עיקריים, הראשון הוא יש גידול במספר האסירים, והשני הוא שנכנס חוק שחרור על תנאי שהגדיר את רש"א לא רק כגוף מטפל אלא, מטפל תחת פיקוח. אם לפני החוק כל המטופלים היו וולונטריים, בעצם היום אסיר שרוצה לקבל ניכוי שליש ממאסרו, צריך להוכיח טיפול ושיקום דרך רש"א. המדינה מתקצבת באופן משמעותי שיקום בתוך הכלא, כמו תעסוקה וגמילה, אבל היא שכחה את היום שאחרי, מה קורה ביום שהוא יוצא מהכלא. מבחינתנו זאת ברכה לבטלה, כי גם אם אסיר עבר שיקום בכלא, אבל אין לו איפה לגור ואיפה לעבוד כשהוא יוצא מהכלא, זאת בעיה גדולה. אנחנו חושבים שצריך שיהיה רצף שיקומי, כדי לא לאבד את ההשקעה האדירה שהושקעה בכלא".

ענת משיח (תמונה באדיבות המצולמת)

לדברי משיח, חלק גדול מהאנשים שמבצעים עבירות, על אף הנטייה שלנו (כחברה) לייחס אותם לארגוני פשיעה, הם אנשים נורמטיביים, "עבירות הן דרך, יש אנשים שלא יודעים להשיג את מה שהם רוצים בדרך שלא פוגעת באחר. לכן התפיסה היא שאם נלמד אותם, הם ישיגו בדרך אחרת. הרוב הגדול גדלו בעזובה, מקומות קשים, עוני. חלקם לוקים בשכלם, חלקם זה עבירות חד-פעמיות. לדוגמא, עכשיו היה לנו אדם מבוגר שפתאום ביצע עבירה, שזה בא מדמנציה, מהתבגרות, עייפות החומר. לא תמיד צריך להתייחס לעבריינות כמו שמתייחסים לעברייני הצמרת. לנו כחברה צריכה להיות שאיפה לשיקום אסירים".

האם כל אסיר מתאים לשיקום?
"בהחלט יש כאלה שלא מתאימים, אבל יש חלק גדול שכן מתאים. שיקום יכול לכלול בתוכו מרכיבים של תעסוקה, מגורים, זוגיות וגם טיפול. טיפל נפשי, שיחתי, תרופתי. השיקום צריך להיות מותאם אך ורק למידותיו של העבריין. לא יכולה להיות תכנית שיקום זהה לכל העבריינים. זה נקרא צרכים קרימונוגנים. אסירים בכלא, לא משנה לכמה שנים, הם יצאו חזרה לחברה, ולכן אנחנו צריכים לדאוג ליום שהם משתחררים. גם אם זה אחרי שנה וגם אם זה אחרי 20 שנה, והאינטרס שלנו כחברה צריך להיות כזה שמפחית את הפגיעות החוזרות שלהם".

איך עושים את זה?
"מחקרים מראים שמאסר לא מרתיע. מחקרית, ככל שאדם היה יותר במאסר סביר להניח שיחזור לבצע עבירות. אני רואה בוועדות השחרורים כמכשיר משמעותי להפחתת החזרתיות והפגיעה בחברה. יש גם גורמים מובחנים שמראים למה השחרור המוקדם הוא נכון, צמצום ההשפעות השליליות של השהות בכלא. דווקא בכלא לומדים להיות עבריינים. מסגלים את השפה, הבריונות. הגורם השני זה קידום מוטיבציות להתנהגות חיובית. זה הופך להיות מניע להתנהגות טובה (לקבל שחרור מוקדם). השחרור המוקדם יוצר מוטיבציה בקרב אסירים להשתתף בתכנית שיקום בתוך הכלא, הם עושים שיקולים של רווח והפסד שאנחנו כחברה מרוויחים מזה, זה מאפשר רצף טיפולי שמוריד חזרתיות ואז תכנית השיקום מאפשרת פיקוח ושילוב הדרגתי בחברה".

מדיניות מכוונת

על אף כל מה שמשיח מתארת, בדבר החשיבות בשחרור מוקדם כחלק מתהליך שיקום, רוב האסירים הפליליים בישראל משתחררים בתום תקופת המאסר שלהם ולא בשחרור מוקדם. יש לכך גם פן כלכלי – עלות כליאה של אסיר לשנה עומדת על 121,480 ש"ח בעוד שעלות טיפול באסיר משוחרר ברש"א עומדת על 28,000 שקלים. כלומר, מדובר במדיניות מכוונת, לכלוא יותר אסירים, פחות שחרורים מוקדמים וחוסר תקצוב משמעותי לגוף שאמון על תהליך השיקום. לדברי אפודי, "אנחנו רואים בשנים האחרונות ירידה מאוד משמעותית במספר האסירים הזוכים לשחרור מוקדם, מבחינת אחוזים המדינה משחררת מעט. לשחרור מוקדם יש רציונל, יצירת מוטיבציה ולפקח ולצד זה החיסכון הכספי. במדינה משתחררים 23% בשחרור מוקדם, וגם זה לא אומר שהם קיבלו שליש. אנחנו סבורים שתקופת שיקום אופטימלית צריכה להיות לפחות שנה."

"אני רוצה ליצור תמריצים למעסיקים להעסיק אסירים בשיקום, אבל אין לי כסף" אומרת אפודי, "המדינה צריכה להבין שזה אינטרס. הרבה מאוד אסירים משוחררים גרים בפריפריה, ולא קל למצוא להם תעסוקה קל וחומר שאין לנו דרך לתמרץ את המעסיק. המעסיקים הגדולים במשק מסרבים להעסיק אסירים משוחררים. אנחנו שואפים לא להשאיר אותם במקום הנמוך ולאפשר להם מוביליות, יש לנו מלגות מאוד צנועות. לצערי לא רבים מצליחים להתברג במקומות עבודה שמאפשרים מוביליות".