"סין, אירופה וארה"ב הבינו את המשמעות של תעשייה מקומית, והתפיסות אצל קובעי המדיניות שלנו תקועות מאחור", אומר ל'דבר' צורי דבוש, יו"ר דירקטוריון ובעל השליטה בחברת החלונות קליל. החברה, שמפעלה העיקרי ממוקם בכרמיאל, מושפעת ממאבקי סחר גלובליים יחד עם יצרניות ישראליות המעבדות אלומיניום. דבוש, שרץ לנשיאות התאחדות התעשיינים, רואה את המדיניות בעולם ונחוש לעורר את מקבלי ההחלטות בישראל.

דבוש, בן 59, מתל אביב, נולד באשקלון, למד בפנימייה בירושלים, התגייס לתותחנים ואחר כך היה בצוות ההקמה של יחידת מגלן. כשהשתחרר למד עיצוב תעשייתי, ואחר כך הקים חברה של פיתוח מערכי הדרכה ממוחשבים. "ב-1999 הנפקתי את החברה, ובשנת 2000 עשיתי אקזיט אישי של 40 מיליון דולר". דבוש היה אז בן 35 וחיפש עשייה עם משמעות, להחזיר טוב לחברה. הוא קיבל עצה לקבל אחריות על עסק בקשיים ולהחזיר אותו למסלול.

"ואז נתקלתי בקליל, שנכנסה לי מייד ללב. הגעתי מעולם העיצוב, ולחלונות בארץ לא היה אלמנט עיצובי. הם נחשבו פריט טכני לחלוטין. זה שינוי שהיה לי חשוב לעשות בחברה: התחלנו עם חלונות בלגיים וחלונות באוהאוס, ואנחנו מייצרים עוד סוגי חלונות. בתחילת הדרך הרבה היו אומרים לי שחלון זה פרט משעמם, שאין מה לעשות איתו. כיום החלון הוא חלק מרכזי בתכנון הבית. אנחנו מתחרים בצורה טובה בשוק הישראלי, ובהרבה מהפטנטים שלנו משתמשים בחו"ל".

את קליל הקימה משפחה איטלקית ציונית שרצתה לתרום לבניית הארץ. הוצע להם לפתוח מפעל פסטה, אבל הם היו נחושים להשפיע על ההקמה של מדינת ישראל ובחרו לייצר צינורות השקיה. בהמשך החברה עברה לייצור חלונות, ובשנות ה-70 הובילה שינוי של החלונות בארץ מחלונות עץ לחלונות אלומיניום. זאת גם החברה הראשונה שפיתחה את חלון הממ"ד.

"אנשים אוהבים לבוא לעבוד במפעל. אנחנו עם ממוצע ותק של 14.5 שנים, ותק מאוד גדול. הרבה נשארים במפעל עד הפנסיה. יש לנו עובדים שפרשו לאחרונה וזאת הייתה העבודה הראשונה שלהם". דבוש הצליח להגשים את החלום שלו על קליל ולהכניס את החברה לאיתנות כלכלית. ב-2021 הקימה החברה פארק פרפרים צמוד למפעל בכרמיאל. "כל מפעל תעשייתי מחויב לשמור על הסביבה, אבל רציתי לא רק לשמור על הסביבה אלא גם להחזיר לסביבה. הקמנו 'ריזורט' לפרפרים, מקום פתוח שהפרפרים מגיעים אליו מיוזמתם דרך צמחים יעודיים ששתלנו, ומאפשר להם להתרבות".

"המעצמות עוזבות את הסחר החופשי ועושות לביתן"

"אנחנו רואים איך תעשייה הפכה להיות קלף בידי מדינות", אומר דבוש. "מדינה יכולה לקום יום אחד ולהגיד שהיא כבר לא מייצאת לך את המוצרים שלה, או שהיא מגבילה אותך במוצרי גלם, כמו שראינו עם טורקיה. להגיד שהחוסן שלנו תלוי בתעשייה זה לא סתם, זאת המציאות. אומרים לי, אתה בכל מקרה תהיה תלוי בחו"ל, וזה במידה מסוימת נכון, אנחנו לא אימפריה כמו ארה"ב או סין שיכולות להחזיק את עצמן לחלוטין. בכל זאת, יש הבדל בין תלות מלאה לחלקית. עם התעשייה הישראלית יש מרווח ביטחון שמאפשר עצמאות, יכולת תמרון ומציאת פתרונות. בלון חמצן לא יכול להבטיח הישרדות בלתי מוגבלת מתחת למים, אבל הוא עושה הבדל גדול".

דבוש מסביר כי לפי התפיסה הכלכלית הרווחת בעשורים האחרונים, הדרך היעילה ביותר ל'הקצאה' של מיקומי תעשייה בעולם היא יתרון יחסי. אם יש מדינה עם חומרי גלם זולים יותר או כוח עבודה זול יותר, היא יותר תחרותית ויותר נכון שבה יוקם מפעל. בסין יש עובדים יותר זולים. "התפיסה הזאת משתנה לנו מול העיניים. אם לפני עשר שנים הייתי אומר לך שצפויות מלחמות גדולות בעולם, באירופה ובישראל, ושיש מדינות שמתחמשות לקראת מלחמת עולם שלישית, זה היה נשמע לך דמיוני. בשנים האחרונות הגושים מתרחקים אחד מהשני – המעצמות עוזבות את הסחר החופשי ועושות לביתן. הרעיון שאני אייצר איפה שנוח ויעיל מאבד מהכוח שלו, כי יום אחד סין תחליט שהיא מגבילה את הייצוא אליך או משבשת את שרשרת האספקה מסיבות מדיניות. סין הבינה את זה ראשונה, ולפני 40 שנה התחילה להשקיע באופן חסר תקדים בתעשייה: בגודל, בתחכום וביכולות.

"כיום בארה"ב ובאירופה מבינים את הטעות, ומשקיעים טריליונים בלהחזיר את התעשייה המקומית: בהטבות מס, במכסי מגן ובהוצאה ציבורית. אם אתה רוצה לזכות במכרז תעשייתי בארה"ב אתה חייב להוכיח שאתה יצרן מקומי".

ובישראל? אנחנו מגיבים לשינוי הגלובלי הזה?
"יש איזה סעיף שאומר שצריך להעדיף תוצרת ישראלית, אבל אף אחד לא אוכף את זה, ואף אחד גם לא מבין את זה. יש כמה דברים שצריך להתחיל בהם. קודם כול, חוק עידוד השקעות הון. היום מי שנהנה מהטבות מדינה אלה רק תעשיות שמייצאות. פעם ישראל הייתה שוק יחסית סגור, והייתה תמיכה במייצאים כדי שיוכלו להתחרות בחו"ל. היום גם חברות שמוכרות בישראל מתחרות מול חו"ל בתוך הארץ, השוק הרבה יותר פתוח, ויש פה יצרניות גרמניות, איטלקיות, יווניות וסיניות.

"לצד זה צריך לבחון את העלויות שתעשיינים צריכים לספוג. כל יום אתה שומע על עוד גזרה, עוד עליית מחירים, עוד ארנונה, וזה כשכוח האדם גם נהיה יקר, ואחר כך באים לתעשייה ומאשימים אותה בחוסר יעילות. אם מעלים את המחיר של הארנונה, החשמל, המים או הדלק יש לזה השפעה על מחיר המוצר הסופי. המדינה צריכה להבין שהשקעה בתעשייה המקומית תאפשר לה להביא מוצרים מצוינים בעלות יותר נמוכה. מה שעושים זה להקל על הייבוא ולהתלונן על התעשייה המקומית.

"טראמפ אולי פועל באופן קיצוני אבל הוא גם מביא תוצאות: תעשיות חוזרות לארה"ב, הייצור המקומי עולה, חברות שרוצות לזכות במכרזים פועלות עם שותפות בארה"ב. שער הדולר נמצא בירידה לא רק כי השקל חזק, גם בעקבות המהלך של ממשל טראמפ לשמור על תחרותיות בייצוא".

ההצעה של התעשיינים: היטל היצף

בתור יצרן חלונות אלומיניום, החברה של דבוש מושפעת ישירות מהמדיניות הסינית ומהתגובה הישראלית, או מהיעדר התגובה. משרד הכלכלה מקדם יותר מחצי שנה הטלת מכסים על פרופילי אלומיניום, אחרי שחקר עשרות חברות סיניות ומצא שהן מוכרות במכירי היצף, ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' מנסה לעצור את התהליך כדי לעודד ייבוא. החקירה החלה בפנייה של יצרנים מקומיים, בהם חברת קליל.

מה אתם מנסים להשיג בפנייה שלכם?
"הרבה אנשים חושבים שהיטל היצף בא לעצור את הייבוא. הייבוא לא ייעצר, יש עוד מדינות שמייצאות לנו. חקירת משרד הכלכלה הוכיחה שסין מסבסדת את האלומיניום, וכשאתה מביא מוצר במחיר נמוך מעלויות הייצור הבסיסיות שלו, גם אם תהיה הכי יעיל בעולם, לא תנצח את המחיר הזה. זאת המטרה של סין, לגרום לתעשייה המקומית להיסגר, ואחר כך להעלות מחירים. זה קרה לנו עם ייצור הזכוכית – המפעל התמודד עם מתחרים זרים בעלות נמוכה, ואחרי שהמפעל נסגר, המחירים שוב עלו. ההיטל נלחם בכשל שוק. לא סתם אירופה, ארה"ב, אוסטרליה, וקנדה קבעו היטל היצף על פרופילי אלומיניום מסין. אמרנו לשר הכלכלה, אולי מה שטוב לאירופה טוב לישראל גם במקרה הזה".