פרשת 'שמות' עמוסה כל כך שתוך כדי הקריאה בה קשה להאמין שמדובר רק בפרשה אחת בת שישה פרקים. הפרשה, הפותחת את הקריאה בספר שמות, מספרת על תקופה חדשה בארץ מצרים: שליט חדש עולה, ומנסה לפגוע בבני ישראל הגולים. לאחר מכן מסופר סיפורו של משה, מלידתו ועד הפיכתו לגדול נביאי ישראל, המנהיג את העם ונושא ונותן עם פרעה.

גיליונות של פרשנות ואף ספרים נכתבו כמעט על כל סצנה בפרשה הזו, שהותירה חותם על סיפורו של העם, זהותו והאתוס שלו. אך אחד הדברים המסקרנים ביותר בה הוא השם שניתן לה, ולחומש כולו: שמות.

בתוך שצף המאורעות המטלטל המובא בפרשה, אפשר לפספס את העיסוק הנרחב בשמות. היא נפתחת בתיאור גלות ישראל במצרים, ומזכירה כי השבטים השוכנים בארץ זרה נוצרו מתוך חבורת אחים, ששמותיהם הגיעו משמותיהם הפרטיים של בני יעקב. לאחר מכן מוצג שמן של המיילדות היהודיות שפרה ופועה, שאמנם היה להן תפקיד חשוב בהצלת הבנים היהודיים, אך אינן מופיעות בהמשך הסיפור.

יש גם שמות שבולטים בהיעדרם: על הוריו של משה נכתב "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן" (שמות ב' א-ב). גם משה עצמו אינו מקבל שם מהוריו, על אף שהחביאו אותו במשך 3 חודשים. רק לאחר שניצל מטביעה ביאור בידי בת פרעה (דמות נוספת שעל אף חשיבותה לא מצוינת בשם בפרשה), וגדל בחיק אמו שמובאת לסייע כמינקת – בת פרעה נותנת לו את שמו ואף מציינת את משמעותו: "כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות ב' י). גם לאירוע זה פירושים רבים, אך מקריאת הטקסט כפשוטו אפשר לחשוב שמשה הילד גדל ללא שם.

בספרו 'כוכב הגאולה' כותב הפילוסוף היהודי-גרמני פראנץ רוזנצווייג: "מה שמכונה בשם פרטי משלו, שוב אינו יכול להיות דבר. שוב אין הוא מסוגל להיבלע עד-תומו בסוגו, שאין סוג שהוא יהא נמנה בו". השם הפרטי שולף את האדם מן האנונימיות, מתוך עולם החפצים או ה"דברים", לתוך מצב פעיל, מדבר, יוצר. במציאות של דיכוי, תחת השעבוד המצרי, בני ישראל מופשטים מהרבה ממה שהופך אותם לאנושיים. במצב כזה יש משנה חשיבות להיות האדם בעל שם.

לכל איש יש שם – ולאל?

מוטיב השמות מקבל מפנה רדיקלי אף יותר בדיאלוג המופלא בין משה לאל, שמתגלה בפניו במעמד הסנה הבוער. משה, עדיין רועה צאן מגמגם וחסר ביטחון, מפקפק ביכולתו לעמוד מול עם ישראל ולהנהיגו. לאחר שהאל מנסה להרגיעו ואומר לו שיהיה עמו, משה שואל שאלה מפתיעה: אם אלך לבני עמי ואגיד להם שאני בא בשם אלוהי אבותיהם, מה אענה אם ישאלו אותי מה שמך?

תשובת האל מעניינת לא פחות. ראשית הוא אומר "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", וניתן לחשוב כי זה סירוב לתת תשובה, או לכל הפחות תשובה סתומה. אך מיד אחר כך מורה ה': "כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמות ג' יד) – כלומר, נראה שהוא עונה למשה ונותן לו את שמו (או אולי אחד משמותיו) כדי לענות לשאלת העם.

רבים עסקו בפירוש השם 'אהיה' והביטוי 'אהיה אשר אהיה'. באופן כללי, העיסוק בשמות האל ותאריו היה מרכזי מימי חז"ל דרך הוגי ימי הביניים, ובמובנים מסוימים עד היום. אך מעניינת לא פחות היא בקשתו של משה, שעלולה להיראות חצופה, שהאל יחשוף בפניו אל שמו.

על פניו, זו יכולה לראות כחריגה מהמגמה המונותאיסטית והאנטי אלילית של התורה, המתנגדת למתן צלם לאל. הבקשה עלולה להתפרש ככניעה לתרבות הסובבת במצרים, שבה אנשים סגדו לאלים בעלי צורה ושם, תכונות מוגדרות, והשפעה מובחנת על עולם האדם והחי. האל המקראי חומק מהגדרה דווקא משום שהוא מצוי בכל. גיבוריו, האבות, הם אלו ההולכים בדרך האמונה מבלי לחפש צורה או הגדרה לאל, כדרכו של אברהם המנפץ את פסילי אביו.

אך ניתן להסתכל על הבקשה גם אחרת. רוזנצווייג קושר בין הקריאה בשם לבין היכולת להתגלות: "עם הקריאה בשם הפרטי נכנס הדיבור של ההתגלות בדו שיח אמיתי". ביחס לשמו של האל הוא מוסיף: "מכוח שם־אלוהים שנתגלה חיים את חייהם העדה הנוסדת והדיבור הנוסד היום הזה, עד לרגע הנוכחי ועד לחווייתי שלי".

מכאן שאין זו בקשה להאנשה של האל, שמנמיכה ומצמצמת אותו למידת האדם, אלא מאבק באנונימיות שנגזרת על בני ישראל המושפלים והמדוכאים. רוזנצוויג, מאבות הפילוסופיה הדיאלוגית, מציע שכדי שההמון המפוחד יוכל להפוך ל'עדה', לציבור שמסוגל להתחיל את מסע השחרור שלו מבית עבדים, הוא נדרש לכונן דו שיח עם האל. דו שיח בין אנשים בעלי שם, לאל שהם מסוגלים לקרוא לו בשם.