בתחילת דרכו המקצועית, אחרי שירות צבאי ולימודי הנדסת אלקטרוניקה, הגיע חנן הורוביץ לראיון עבודה בחברת הייטק ביוקנעם. "המראיין אמר לי שלום, ואני עניתי לו בגמגום, 'שש… ששש… שלום'. הוא הסתכל עלי ואמר, 'אף אחד לא יעסיק אותך' ופשוט הסתובב והלך".

החוויה הזו, אומר הורוביץ ל'דבר', לא הייתה חריגה לאדם עם גמגום – תופעה שיש על פי הערכות לאחוז מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל, כ-60 אלף איש. בדיעבד, מבין הורוביץ עד כמה רגעים כאלה מעצבים לא רק קריירה – אלא גם את האופן שבו אדם תופס את עצמו. "זה מפתח רגשות נחיתות. אתה מתחיל לחשוב: אולי הוא צודק. כאן נכנסת הסטיגמה העצמית – שהיא אחד האתגרים הכי קשים עבור אנשים עם שונות, שמגבילים אותם גם בהזדמנויות שהם מוכנים לנסות ולקחת".

היום, בגיל 62, הורוביץ הוא יועץ לניהול איכות ורגולציה, מרצה באוניברסיטאות ובמכללות, ולשעבר יו”ר ומנכ”ל עמותת אמב”י – ארגון האנשים שמגמגמים בישראל. הוא נולד וגדל בדרום אפריקה, עלה לישראל בגיל 21, והוא אדם שמגמגם – עובדה שהוא כבר לא מנסה להסתיר, להיפך.

"נזק לארגון, לא רק לעובד"

לדבריו של הורוביץ, הקושי המרכזי של אנשים עם גמגום בשוק העבודה אינו הגמגום עצמו – אלא האופן שבו הוא נתפס. “יש מיתוסים מאוד עמוקים”, הוא אומר. “המיתוס הקשה ביותר הוא שאדם שמגמגם הוא פחות אינטליגנטי. מיתוס נוסף הוא שגמגום נובע מלחץ – ואז אומרים 'אנחנו עובדים בלחץ, אז זה לא מתאים'. ויש גם מיתוסים על חוסר יכולת לעבוד בצוות, להציג בפני קהל, או לדבר עם לקוחות".

בפועל, הוא מדגיש, אין לכך בסיס. "גמגום לא נובע מלחץ, אלא משונות במערכת המוטורית של הדיבור. זה הכול. אדם שמגמגם יכול לעבוד בצוות, להציג בפני הנהלה, ולדבר עם לקוחות – בדיוק כמו כל אחד אחר. לפעמים, ייתכן שיזדקק רק למעט יותר זמן וסבלנות. עצם האמונה שאי אפשר היא החסם האמיתי. אני עצמי עובד שנים ארוכות בצוות, מציג בפני מנהלים, מדבר עם לקוחות".

המחיר של המיתוסים הללו לדבריו אינו רק אישי, אלא גם ארגוני. "מעסיקים מפסידים עובדים מצוינים רק בגלל דעות קדומות", אומר הורוביץ. "אנשים עם כישרון מקצועי, יכולות טכניות, אמפתיה וכישורי ניהול – נפסלים על הסף. זה נזק לארגון, לא רק לעובד".

"קיבלתי גם הרבה מתנות מהגמגום"

אחת ההתאמות המרכזיות שאנשים עם גמגום זקוקים לה בעבודה, לדבריו, היא גם הפשוטה ביותר: סבלנות. "קצת זמן. לא להפריע, לא להשלים משפטים, להקשיב", הוא אומר. "זו לא התאמה שעולה כסף או דורשת מערך מורכב. אם סקירה על פרויקט תיקח 45 דקות במקום 30 – מה כבר קרה?". הורוביץ מחדד שמדובר בהתאמה שייתכן שעוד עובדים זקוקים לה במקום העבודה, למשל עולים חדשים הנדרשים להציג בשפה שאינה שפת אימם, או אנשים עם מגבלות אחרות המשפיעות על קצב הדיבור. "תארו לכם שהיו מגבילים את סטיבן הוקינג להציג את התיאוריה שלו בחמש דקות, כמה היינו מפסידים".

לבקש התאמות – סבלנות, שלא יקטעו אותו במהלך דבריו או ישלימו את מילותיו, זה לא דבר שהיה להורוביץ קל לבקש בתחילת חייו התעסוקתיים, ולכן הוא מדגיש את החשיבות שבמודעות של מעסיקים לנושא. "לארגונים רבים יש היום מדיניות גיוון והכלה”, הוא אומר. “צריך לכלול בה גם גמגום – בהכשרות, באתר, בשיח הארגוני".

"שנים ארוכות חייתי עם בושה עמוקה", הוא אומר. "לא דיברתי על הגמגום, ולא ביקשתי את מה שאני צריך". השינוי הגיע בהדרגה, ככל שלמד יותר על תופעת הגמגום, העמיק את ההיכרות עם קהילת האנשים שמגמגמים ונחשף לרעיונות חדשים. "היום אני יכול להגיד בלי היסוס שקיבלתי גם הרבה מתנות מהגמגום, שהוביל אותי לחקירה עצמית וללימוד שפיתח אותי מבחינה אישית. הכרתי את עולם ה'מיינדפולנס', את הפילוסופיות הסטואית והבודהיסטית שאני מתחבר אליהן מאוד, את החוקרת ברנה בראון שעוסקת בחקר הבושה וכתבה את הספר 'מושלמים כמו שאנחנו' שהשפיע עלי מאוד. בסופו של דבר, אני מרגיש שנבניתי מהאתגרים שלי".

"כשלא מדברים על השונות – הפיל נשאר בחדר"

כיום, כשהורוביץ מציג את עצמו, הוא מתחיל בניסיון המקצועי ובתארים – ומוסיף: "אני אדם שמגמגם". "זה חלק ממני", הוא אומר. “אני עושה את זה בקלילות, בלי להקטין את עצמי. זה עוזר גם לי וגם למי שמולי. לא הייתה פעם אחת שעשיתי את זה וקיבלתי תגובה שלילית". הוא מדבר על גמגום בפתיחות – וגם אינו מתבייש לגמגם בגלוי, גם בעבודה וגם כשהוא מרצה בפני קהל גדול של סטודנטים למשאבי אנוש או לקלינאות תקשורת. החשיפה הזו לדבריו. מאפשרת יצירת מרחב פתוח ובריא יותר. "כשלא מדברים על השונות – הפיל נשאר בחדר. וזה פוגע ביחסי העבודה, בפריון, וגם מעצים את הבושה והחרדה של האדם המגמגם".

המסע האישי שעבר והתובנות שאסף בדרך, נמצאות גם בלב ספרו 'גמגום – מבושה וחרדה לתקשורת אותנטית', שיצא השנה בהוצאת E-Publish. הספר מיועד לאנשים שמגמגמים, להורים לילדים שמגמגמים ולקלינאי תקשורת.

"צריך להבין שהמאבק בגמגום, מעצים ומחמיר אותו", אומר הורוביץ. "הבושה, החרדה והניסיון להסתיר – יוצרים מתח פיזי שמחמיר את הקושי. אני לא מדבר על קבלה עצמית כדרך 'לרפא' גמגום. השיח על ריפוי הוא בעיניי שיח רעיל – אני מדבר על קבלה עצמית כמפתח לצמיחה, על שחרור מהמאבק שרק מגביל אותנו".