מאז שבעה באוקטובר 2023, מחוללת ממשלת ישראל מהפכה שקטה במדיניות הבאת העובדים הזרים לישראל. המחסור הפתאומי בידיים עובדות בענפי הבנייה והחקלאות שנוצר עקב איסור כניסת הפועלים הפלסטינים ועזיבתם של אלפי זרים, יצר ואקום אמיתי ומסוכן. אך הפתרון שמקדמת הממשלה בחודשים האחרונים חורג הרבה מעבר ל"סתימת חורים" זמנית. אנחנו עדים לשינוי מבני עמוק של מדיניות ההגירה הישראלית שנעשית בבהילות, ללא תכנון ארוך טווח וללא מחשבה על היום שאחרי.
המספרים מדברים בעד עצמם: הגדלת המכסה ל-3.3% מהאוכלוסייה, פתיחת "מסלולים פרטיים" שמאפשרים לקבלנים לייבא עובדים לא באמצעות הסכמים בין מדינתיים שמגינים על העובדים – והרחבת ההיתרים גם לענפים שבהם מעולם לא היו עובדים זרים או פלסטינים כמו מסחר, ניקיון, מסעדנות – ולאחרונה נשמעות יותר ויותר קריאות להביא לישראל גם נהגים זרים למשאיות ולאוטובוסים. ההחלטות הללו, שמתקבלות בחדרי ישיבות ממוזגים תחת הכותרת "הסרת חסמים", עתידות לעצב מחדש את החברה הישראלית ואת שוק העבודה שלה באופן שיהיה קשה להחזיר לאחור.
הסכנה הראשונה היא הפגיעה בשכר העובדים הישראלים, בייחוד עובדים בעלי מיומנויות נמוכות ומאוכלוסיות שמיוצגות בחסר בשוק העבודה. ענף הניקיון, ענף רשתות השיווק ועובדי תעשייה לא מקצועיים, לדוגמה – שלאחרונה נכנסו אליהם עובדים זרים – הם ענפים שהתאפיינו עד היום בעובדים ישראלים מאוכלוסיות חלשות, בין היתר אוכלוסיות שהממשלה עצמה הציבה יעד להגביר את השתתפותן בשוק העבודה: עובדים ועובדות ערבים וחרדים או עובדים מבוגרים, וגם צעירים וסטודנטים.
אף שבענפים אלו אכן חסר כוח אדם כיום, יש לשאול אם נכון יותר להכניס אליהם כוח אדם זר, או דווקא לתמרץ ולהקל על עובדים ישראלים נוספים שאינם משולבים בשוק העבודה להיכנס אליהם. צריך לומר בכנות – הרבה יותר קשה להכניס עובדים ישראלים לענפים ולתפקידים שמבוצעים על ידי עובדים זרים. יתרה מכך, תהליך הכניסה של מהגרי עבודה לתפקיד מסוים מלווה על פי רוב בירידה במעמדו ובכוח המשיכה שלו בעיני העובדים המקומיים.
לא פתרון קסם
לצד זאת, העובדים הזרים עצמם, ובייחוד אלו שמגיעים דרך חברות כוח האדם הפרטיות ללא הגנת הסכמים בילטראליים, הם עובדים מוחלשים החשופים להתעמרות, פגיעה בזכויות ואפילו לסכנות בטיחותיות. עובדים ששילמו סכומי כסף גדולים כדי להגיע לעבוד בישראל ומגיעים לכאן כשהם בעלי חוב – לעיתים בשוק האפור במדינות המוצא – הם עובדים מוחלשים שיתקשו להתעקש על זכויותיהם בכל הנוגע לאמצעי בטיחות, למימוש זכותם לימי חופשה ומחלה או לעבודה בהיקף שעות סביר. כאשר המעסיק יכול לבחור בין עובד ישראלי שיודע לדרוש את זכויותיו לבין עובד זר "שקט" וזול, הבחירה הכלכלית הקרה ברורה. התוצאה היא "מרוץ לתחתית": כדי להתחרות, העובד הישראלי יידרש להוריד את דרישותיו. השכר הממוצע בענפים אלו יקפא, והתמריץ להכניס טכנולוגיות מתקדמות (שמייתרות עבודה פיזית קשה ומעלות את הפריון) ייעלם. למה להשקיע ברובוטיקה כשיש "ידיים עובדות" זולות?
מעבר להיבטים התעסוקתיים, עולות גם שאלות חברתיות משמעותיות. איפה צפויים לגור יותר מ-300 אלף עובדים? הבאת עשרות אלפי עובדים חדשים דורשת קורת גג, וצפויה להשפיע על התשתיות והמרקמים העירוניים. במדינה שבה משבר הדיור הוא כבר נושא אסטרטגי, איפה יגורו אותם רבבות עובדים? התשובה העגומה היא: בחצר האחורית של ישראל. הם יידחסו לדירות צפופות בשכונות המוחלשות ממילא של דרום תל אביב, פתח תקווה וערים נוספות. הביקוש הגובר לדירות מפוצלות יעלה את מחירי השכירות באזורי העוני, וידחק החוצה משפחות ישראליות קשות יום. צפיפות היתר תיצור עומס על תשתיות עירוניות קורסות, ותייצר חיכוך חברתי בלתי נמנע. ללא תכנון מגורים מסודר מצד המדינה, אנחנו יוצרים במו ידינו את ה'סלאמס' של המחר.
קל להסתכל על העובדים הזרים כפתרון קסם – אבל חברה בריאה לא יכולה לבסס את כלכלתה על יבוא המוני של אנשים נטולי זכויות, תוך הפקרת העובדים המקומיים שלה. ההחלטות שמתקבלות כעת בחטף צריכות לעבור בחינה מחודשת. ישראל זקוקה לידיים עובדות, אך לא במחיר של רמיסת זכויות אדם והקרבת המרקם החברתי העדין שלנו. עלינו לדרוש הגברה משמעותית של מערכות הפיקוח שמתקשות כיום לגייס עובדים, חזרה למנגנון ההסכמים הבילטראליים ושמירה עליו, והבטחה שכל עובד בישראל – זר או מקומי – יזכה לתנאים הוגנים. אחרת, כולנו נשלם את המחיר.
