על רקע נזקי מזג האוויר והסערה החורפית, במשרד החקלאות ובשלטון המקומי מעריכים כי עלות הטיפול במערך ניקוז המים במרחב הבין־יישובי וביישובים המועדים לשיטפונות תעמוד על לפחות 6 מיליארד שקל. זאת, כאשר התקציב השנתי במשרד החקלאות לטיפול בבעיה עומד על 50 מיליון שקל בלבד.

את הדברים העלה הבוקר (שלישי) ד"ר דוד אסף, הרגולטור על חוק הניקוז במשרד החקלאות, בדיון מיוחד בוועדת הפנים, על רקע מותו הטרגי של תאמר אלזגארנה, בן 21, תושב הפזורה, שנספה בשבוע שעבר בשיטפון. לדברי אסף, משרדי החקלאות והממשלה צפויים להגיש בתוך חצי שנה דוח המלצות לטיפול בכל המקומות בישראל שבהם אין תשתית ניקוז ראויה – ובראשם כביש 90 ועשרות יישובים ערביים בנגב, במשולש ובגליל.

"6 מיליארד השקלים הנדרשים לתיקון המצב הם רק לגבי התשתיות הבין יישוביות", הזהיר אסף. "למה שנצליח לתקן יכולה להיות השפעה על מה שקורה בתוך היישובים, אבל הטיפול בתוכם יכול להיות משמעותית יקר יותר".

למרות דחיפות הנושא, שחזר לדיון בוועדת הפנים כבר כמה פעמים השנה, במשרד ראש הממשלה לא מציגים לוח זמנים ברור ומחייב ליישום עתידי של התוכנית. בין היתר נטען כי בשל עלותה הגבוהה היא תדרוש חקיקה משמעותית והזזת תקציבים. נציג המשרד בוועדה הדגיש כי במשרד מבינים את החשיבות ביצירת רגולטור לנושא, אך הקמתו אינה עומדת על הפרק.

שורה של ראשי ערים ערביות שהתייצבו לדיון סיפרו כי למרות מספר החלטות שהתקבלו בעבר ונועדו לסייע לרשויות, הן אינן מספקות נוכח היקף הבעיה. לדבריהם, גם לאחר תמיכות צנועות וסיוע בבירוקרטיה, רוב האחריות התקציבית לטיפול בניקוז – שבערים כמו כפר קאסם ואום אל־פחם דורש עבודה על לפחות 90% משטחן – נופלת על כתפי העיריות, שאין ברשותן את הסכומים הנדרשים ואין להן יכולת לגייסם ממקורות חיצוניים.

ראיד כבהא, ראש מועצת בסמ"ה שבוואדי ערה, סיפר כי גם לאחר שיפוי המדינה נדרשה העירייה לממן מכיסה כ־5 מיליון שקל עבור טיפול במערך הניקוז. "יש לנו חוקי עזר, אנחנו בפיתוח מואץ – אבל אין לנו יכולת לגייס כזה סכום. המדינה חייבת להקים מנגנון מימון שיטפל במצב – גם מניעת אסונות טבע היא מבחן למשילות".

ראשי היישובים הערביים מעריכים כי עלות הנזק ליישובים הערביים מגל השיטפונות הנוכחי, הכוללת פגיעה בבתים, במכוניות ובתשתיות ציבוריות, עומדת על לפחות 10–15 מיליון שקל. לדבריהם, הקמת מנהלת זמנית, במתכונת דומה לזו שהוקמה לשיקום יישובי הגבולות, יכולה להוות התחלה לפתרון הבעיה – או לפחות למיפוי מלא שלה. בעוד תקציבי תוכנית החומש לחברה הערבית מצויים בסכנת קיצוץ, במרכז לשלטון מקומי חוששים כי כל עוד המדינה לא תקים גוף ממשלתי ייעודי לטיפול בבעיה ולתמיכה ברשויות המתקשות, ההוצאות ימשיכו ליפול על השלטון המקומי, שאינו יודע או יכול לגייס סכומים בסדר גודל כזה.