"רק 6% מהבדואים בנגב מגדירים את עצמם כבעלי זהות ישראלית", אמרה פרופ' נוזהא אל-אסד אל-הוזייל מול אולם מלא בצעירים בדואים, פעילים ואנשי ציבור. דבריה של אל-הוזייל, חוקרת בתחום העבודה הסוציאלית, הסתמכו על סקר שערכה בקרב 345 בדואים בנגב. היא ביקשה מהם לבחור אילו מבין ההגדרות משקפת את זהותם: בדואי, ישראלי, מוסלמי, ערבי, פלסטיני או אחר – כאשר ניתן לבחור יותר מתשובה אחת.

היא סיפרה שהגורם המרכזי שעלה מהמחקר כמחליש את הזהות הישראלית הוא עוני וחוסר בשוויון הזדמנויות. לדבריה, זה האיום המרכזי על עתידם ותחושת השייכות של הנשאלים.

הממצאים הוצגו בכנס הראשון של 'המרכז הלאומי לחקר החברה הבדואית', שנערך אתמול (שלישי) במכללה האקדמית ספיר בשדרות. המרכז, שהוקם באפריל 2025 ובראשו עומדת אל-הוזייל, אוסף נתונים על החברה הבדואית בנגב, כמענה למחסור במידע עדכני. המרכז נועד לשרת חוקרים וקובעי מדיניות ולאפשר ליצור מדיניות מבוססת נתונים.

דוד קורן, מנכ"ל מכון ירושלים למחקרי מדיניות, טען כי החברה הערבית בישראל, כולל החברה הבדואית, נמצאת בשלב "הדיבידנד הדמוגרפי". כלומר, פלח הצעירים בגילי העבודה גדל, בזמן שפלח האוכלוסיות התלויות כלכלית, הילדים והזקנים, קטן. הוא ציין כי שיעור הילודה בקרב הבדואים אמנם גבוה מאוד, אך נמצא במגמת ירידה: ממוצע הילדים לאישה ירד בעשור האחרון מ-8.99 ל-4.58.

"המדינה צריכה להשקיע בבריאות, חינוך ותעסוקה ברמה גבוהה, אחרת האוכלוסייה הזו תהפוך לנטל", אמר קורן והוסיף כי על הצעירים הבדואים להשקיע בפנסיה ולשנות את תכנון עתידם הכלכלי. על פי נתוני למ"ס, 42% מהבדואים בנגב היו בגילי עבודה (19-55) בשנת 2023.

החסם המרכזי: פערי שפה או הריסת בתים?

בדיון על מימוש הפוטנציאל התמקדו הדוברים בחינוך. "יש לנו הרבה אתגרים בחינוך", אמר חאבס אל-עטאוונה, ראש מועצת חורה. "האתגר הראשון הוא השפה העברית באקדמיה. הקושי השני הוא אחוזי הבגרות. אבל גם מקרב בעלי תעודת הבגרות, רק 10% נכנסים לאקדמיה". הוא טען כי צעירים בדואים שסיימו את לימודיהם מתקשים לבחור כיוון. הוא הוסיף כי הרשויות צמאות לפסיכולוגים ועובדים סוציאליים, אך אין סטודנטים במקצועות הללו.

השתתפות הציבור הבדואי באקדמיה נמצא בירידה. לפי נתוני למ"ס, שיעור הבדואית שלומדות באקדמיה בגילי 25-45 ירד מ-19% ב-2014 ל-14% ב-2024. עבור הגברים מדובר בירידה מ-16% ב-2014 ל-8% בלבד ב-2024.

ד"ר טלי ברנע, רכזת תחום עברית במכינה במכללת ספיר, אמרה ש"החסם המרכזי, לפני העברית, הוא תנאי החיים והריסת הבתים". בתגובה לטענת אל-עטאוונה אמרה כי סטודנטים בדואים רבים "מגיעים אלינו עם יכולת לתפקד בעברית ביומיום, אבל מבחינת הרקע התרבותי וההיכרות עם השפה אקדמית הם רחוקים מאוד".

עטיה אבו טה, מפקח במשרד החינוך, טען כי שיעור הנשירה בחברה הבדואית במגמת ירידה, אך הוא עדיין גבוה. הוא ייחס זאת לנישואין בגיל צעיר, בעיקר אצל הבנות, ובקשיי תחבורה: "יש לנו בתי-ספר שבהם 90% מהתלמידים מגיעים בהסעות, הם מגיעים הביתה אחרי רדת החשיכה". הוא הוסיף כי "המודעות לחשיבות החינוך עדיין נמוכה בחלקים מהחברה הבדואית".

"אי אפשר לדבר על חינוך בלי לדבר על בטחון", אמרה הנאדי שאער, מנכ"לית הארגון אג'יק. "מה שקורה בנגב הוא אסון. צריך להבטיח בטחון וחוסן קהילתי". לדבריה גם אי אפשר לדבר על חינוך "בלי לדבר על חינוך בלתי-פורמלי. השטח מלא בתוכניות והשקעה, מה שצריך לחבר את הפורמלי לבלתי פורמלי. היו החלטות ממשלה ותקציבים, האתגר שלנו להפוך את התקציבים לקבועים".

פואד אל-זיאדנה, מנהל מתנ"ס רהט, המשיך את דבריה וטען כי לצד פערי התקציב לעומת הישובים היהודיים, "לנוער היום יש צרכים אחרים, וצריך תוכניות אחרות. כרגע אנו עובדים עם 10% הטובים ביותר ו-10% הפחות טובים. השינוי טמון ב-80% שבאמצע, צריך להשקיע בהם". פאיז אבו סהיבאן, נשיא ארגון 'כוכבי מדבר' להצמחת מנהיגות בדואית צעירה, קרא לממשלה להשקיע בשנת מכינה לחברה הבדואית, בכל היישובים.

ליאור כלפה, מנכ"ל הרשות לפיתוח כלכלי וחברתי של החברה הבדואית טען כי שיעור ההשתלבות של הצעירים גדל לאורך השנים. אך הוסיף כי "יש עוד הרבה עבודה. תכנית החומש הבאה תצטרך להשקיע בגיל הרך ובצעירים".

"המדינה משקיעה בהריסות ולא בפיתוח"

עבד אל עזיז אלנסאסרה, ראש מועצת כסייפה, החזיר את הדיון להריסות הבתים. "האתגר המרכזי של החברה הבדואית הוא מגורים. לצעיר בדואי אין אופק מגורים, אין לו יכולת לרכוש מגרש בישובי הקבע. בישובים הלא מוכרים יש הריסות יומיומיות".

"כדי לפתור את בעיית הכפרים הלא מוכרים צריך לשנות מדיניות. צריך רצון טוב מצד המדינה, והוא איננו", אמר עטיה אל-אעסם, ראש המועצה לכפרים לא מוכרים. "מאז 2023 הוסדרו רק 40 מגרשים. בשנה האחרונה נהרסו 5,000 בתים. ל-20,000 התושבים אין פתרון.

לדבריו, "המדיניות הממשלתית מנווטת על ידי רשות מקרקעי ישראל. רמ"י רוצה לקחת את האדמות שלנו, סה"כ 3% מהנגב, ולהשאיר לנו 1%. המדינה משקיעה בהריסות, ולא בפיתוח היישובים".

"הרשות המקומית היא לבנת היסוד", אמר יובל תורג'מן מנכ"ל הרשות להסדרת התיישבות הבדואים. "היום הרשויות מאותגרות. חיזוק הרשות המקומית הוא תנאי ראשון לשיפור המצב. התנאי השני קשור לפיזור האוכלוסייה. הפיזור היום לא מאפשר פיתוח ואספקת שירותים".

במענה לאל-אעסם אמר כי "אין בעיית קרקע בנגב, יש בעיה שהקרקע תפוסה בתביעות בעלות. כדי לפתח את ההתיישבות צריך התכנסות. מדינת ישראל לא מטפלת בנושא בקצב הנדרש. צריך להגביר את קצב העבודה ואת הקשב הממשלתי".

הפערים הנדל"ניים בין הבדואים לשאר תושבי הנגב חריפים במיוחד. בנגב חיים כ-150,000 בדואים, שהם כשני שלישים מהאוכלוסייה הכפרית בנגב. כ-50 אלף מתוכם חיים בכפרים לא מוכרים או באזורים לא מוסדרים ביישובים. במועצות היהודיות בנגב יש 28 דונם לנפש, לעומת חצי דונם במועצות הבדואיות.

"צריך להסתכל איפה היינו ואיפה אנחנו היום", אמר טלב א-סאנע, ח"כ לשעבר וראש ועדת ההיגוי העליונה לבדואים בנגב. "יש לנו יכולת וכוח לשנות. תנו לנו להיות שותפים בנגב. למה מפקיעים את הסמכויות של ראשי הרשויות? לבדואים יש בעיה ושמה אפליה, הבעיה היא פוליטית, צריך לצאת להצביע".

ח'יר אל-באז פנה לקהל והדגיש את חשיבות המפגש וחשיבות שיתוף הפעולה בין האקדמיה, הממשלה, הרשויות המקומיות וארגוני החברה האזרחית לפתרון הבעיות בנגב. הוא הוסיף כי "הצעירים כאן באולם נוטעים בי תקווה".