"רוב האנשים בבריסל נושמים לרווחה מהעובדה שיש רק מתמודד קיצוני אחד בסבב השני, ולא שניים". כך אמר מנהל מכון מחקר הפועל בחסות האיחוד האירופי בשם "ברוגל", בהתייחס לתוצאות הבחירות בצרפת השבוע. בדבריו התייחס לאפשרות בה ז'אן לוק מלנשון השמאלי ומרין לה פן הלאומנית היו עולים לסבב השני של הבחירות בצרפת – שניהם מוגדרים באירופה כ"פופוליסטים".

בשנים האחרונות ניכרת עלייה בתמיכה במפלגות שמאל ששוברות את המבנה המסורתי של הפוליטיקה האירופית. יחד, זכו המון ומלנשון, שני מתמודדים שמוגדרים "שמאליים קיצוניים", ב-26% מהקולות – יותר מכל שאר המתמודדים בבחירות. המון, מתמודד משולי המפלגה הסוציאליסטית שקורא תיגר על מדיניות הצנע של האיחוד האירופי, זכה באופן מפתיע בפריימריז למפלגה לפני שלושה חודשים, בניגוד לרצונם של בכירי המפלגה. מלנשון, מתמודד עצמאי שגייס קואליציה של מפלגות שמאל ובראשן הקומוניסטים קיבל 19.6% מהקולות בבחירות, רק 2% פחות מלה פן. בבריטניה בימים אלו מתנהל קמפיין בחירות של מפלגת הלייבור תחת ג'רמי קורבין עם המצע השמאלי ביותר שידעה המפלגה מאז שנות ה-80, תוך התנגדות אדירה מפנים הלייבור.

"הדרך השלישית", "ניו-לייבור" ומחסור באלטרנטיבה בפוליטיקה הפרלמנטרית

אחד מסממני ההיכר המובהקים של תנועות השמאל החדשות באירופה הוא התנגדותם, ברטוריקה ובפועל, למבנה הדו-מפלגתי הקיים במרבית מדינות אלה. באופן היסטורי, במרבית מערב אירופה שתי מפלגות מתמודדות על השלטון מאז סוף מלחה"ע השניה. מצד אחד, מפלגה שמרנית-ימנית, שייצגה את האינטרסים של המעמדות הגבוהים, ומצד שני מפלגת שמאל שקיימה קשרים משתנים עם איגודי העובדים ותמכה בקידום האינטרסים של העובדים.

עם זאת, מאז שנות ה-80 וביתר שאת בשנות ה-90, עברה מערכת פוליטית זו שינוי מהותי. בעוד במפלגות הימין הלכה והתבססה שליטתם של פוליטיקאים אשר תמכו בביטול הפיקוח על הפעילות הפיננסית וצמצום שליטת המדינה במשק על ידי הפרטות, במפלגות השמאל הלכה והתחזקה מגמה שנוסחה על ידי פרופסור בריטי לסוציולוגיה בשם אנטוני גידנס כ"הדרך השלישית".

גידנס טען כי ההפרדה מבוססת המעמדות בין "ימין" ל"שמאל" איבדה את תוקפה בזמננו, וכי יש לעצב מחדש את מפלגות השמאל כך שיתאימו למציאות של הקפיטליזם המאוחר. גידנס טען כי למול הגלובליזציה ההולכת וגוברת של ההון, מפלגות השמאל אינן יכולות להרשות לעצמן להמשיך ולהחזיק בעמדה הדורשת התערבות עמוקה יותר של המדינה בשוק, וכי עליהם לאמץ את האידאולוגיה הימנית של "שחרור" השווקים, וצמצום הפיקוח והשליטה של המדינה עליהם.

וכך היה. ב-1994 נבחר טוני בלייר לראשות מפלגת הלייבור, בהבטחה ליצור "ניו-לייבור" שיעוצב לאור רעיונותיו של גידנס. תחת בלייר בוטל "סעיף IV"- הסעיף ההיסטורי במצע מפלגת הלייבור שקראה לבעלות משותפת של העובדים על כל אמצעי הייצור, ואומצה תכנית כלכלית שהייתה, לטענת רבים, זהה לזו של המפלגה השמרנית.

תהליך דומה התרחש לאורך שנות ה-90 במרבית מפלגות השלטון השמאליות באירופה. תחת גרהרד שרדר עבר ה-SPD הגרמני תהליך ויתור על דרישותיה המסורתיות, ובצרפת נעה מפלגת ה-SP לעבר מרכז המפה הפוליטית. מפלגות אלו אכן זכו בשלטון בשנים שלאחר מכן, אך שלטונן אופיין באותה הפגיעה במצבם של העובדים האירופיים בדומה לזו תחת שלטון הימין. השכר הריאלי המשיך לרדת, והתעשייה המשיכה להיחלש, ללא אלטרנטיבה ריאלית לעובדים שמקור פרנסתם נעלם בין לילה.

במקביל לזאת, בעקבות פגיעה עקבית באיגודי העובדים, ירדה השפעתם על המפלגות שנחשבו בעבר לשליחותיהם בפרלמנטים. כך, למעשה, איבד ציבור העובדים בפועל את ייצוגו בפוליטיקה הפרלמנטרית באירופה.

שינוי כיוון בפוליטיקה הפרלמנטרית של השמאל?

בשנים אלו ירדו אחוזי ההצבעה באירופה באופן דרמטי. כך בבריטניה, משיא של 77.8% בשנת 1992, ירדו אחוזי ההצבעה ל-59% בלבד בשנת 2001. עם זאת, במערכות הבחירות האחרונות קיימת מגמה מהופכת של זינוק באחוזי ההצבעה. בהולנד מספר המצביעים עלה על כל מערכות הבחירות מאז שנות ה-80, ובצרפת בבחירות האחרונות נרשם זינוק של 15% ביחס לבחירות הקודמות.

מגמה זו עשויה להיות קשורה לעובדה כי בשנים האחרונות החלו לצוץ במסגרת הפוליטיקה הפרלמנטרית באירופה מפלגות שמאל המתחרות במפלגות השלטון השמאליות ההיסטוריות, קוראות תיגר על מדיניות הצנע אותה קיבלו על עצמן וזוכות למידה ניכרת של הצלחה. בגרמניה הוקמה בשנת 2007 מפלגת Die Linke, אשר ביקרה חריפות את ה-SPD, ודורשת את העלאת שכר המינימום, הרחבת ההוצאות הציבוריות ומיסוי הון. נכון להיום, מחזיקה המפלגה בעשירית מהכיסאות בבונדסטאג ושבע מתוך 96 המושבים הגרמניים בפרלמנט האירופי.

בצרפת הפתיעו מועמדי השמאל החדשים כשקיבלו יחד את מרבית הקולות בבחירות האחרונות. בנויה המון, חבר זוטר ב-SP שמתנגד למדיניות המפלגה, הודח מהממשלה האחרונה תחת פרנסואה הולנד לאחר שהתנגד לרפורמות בשוק העבודה אותן הוביל, בטענה שאלו יפגעו בזכויות העובדים. המון ניצח במפתיע בפריימריז של ה-SP, ורץ לנשיאות מטעם המפלגה כשהוא מבטיח שורה של צעדים החורגים מאוד ממדיניותה של ה-SP בעשורים האחרונים: ביטול הרפורמת בשוק העבודה, קיצור שעות העבודה השבועיות, הבטחת הכנסה אוניברסלית לכלל אזרחי צרפת ופריצת ההגבלות הפיסקאליות להן כפופה צרפת כחברה באיחוד האירופי.

עם זאת, המון זכה ב-6.4% מהקולות בלבד. מולו, ז'אן-לוק מלנשון, שזכה ב-19.4%, יחד עם איחוד מפלגות שמאל ובראשן המפלגה הקומוניסטית, הבטיח גם הוא שינוי מדיניות של ממש. מלנשון הבטיח לפרוץ את מדיניות הצנע הצרפתית ולהגדיל את ההוצאה הציבורית בהיקף של 173 מיליארד יורו, ושינוי מהותי במתווה המס כך שמרבית המיסים יגבו מהון, ופחות מהכנסה. מלנשון טען כי הוא יהיה מוכן להתעמת עם האיחוד האירופי בנוגע להגבלות הפיסקאליות, וכי במידה ואירופה תסרב לקבל את תנאיה החדשים של צרפת, יביא את שאלת חברותה של המדינה באיחוד האירופי למשאל עם.

פופוליזם?

רבים בצרפת ביקרו את מלנשון, ובמידה רבה גם את המון, ב"חוסר אחריות" על הכלכלה הצרפתית, ושניהם זכו בתואר "פופוליסטים" בעקבות הבטחתם לשנות את מדיניות הצנע הצרפתית, ובכך אוחדו למעשה עם תנועות הימין הלאומני. במפלגות אלו מוטחת לעיתים קרובות ההאשמה כי הן מציעות פתרונות פשוטים ולא ריאליים, שמכוונים לתמיכתם של ה"אנשים הפשוטים", תוך ניצול תמימותם.

עם זאת, יש לזכור כי מפלגות אלו דורשות שינוי מהותי במבנה הכלכלה האירופית, אשר עשוי לענות על צרכים שלא נענים במסגרת מדיניות הצנע הנוכחית, ועובדה זו עשויה להיות גורם משמעותי בהתחזקותם. בבריטניה, למשל, השכר הריאלי נמצא במגמת שחיקה מזה 15 שנה, ורבים מאזרחי בריטניה חיים בעוני קיצוני, ללא יכולת לקבל מענה על צרכיהם הבסיסיים.

על פי הכלכלן והסוציולוג הגרמני וולפגנג סטריק, הביקורת המופנית כלפי מפלגות אלו איננה קשורה בעובדה שהחלופות אותן הן מציעות "פשוטות מדי", שכן כלכלנים רבים דוגמת תומאס פיקטי תומכים בהן, אלא בעצם העובדה כי אלו מציעות באופן גלוי, דרך הפרלמנט, אלטרנטיבה למדיניות ההפרטה והצנע.

לטענתו, ההפרטה הפכה לרעיון המקודש של כל השחקנים הפוליטיים המרכזיים בעשורים האחרונים, וכי אלו העלו אותה לרמת "אמת שאין לערערה". "ישנם כוחות שמנסים להפוך את ההתקוממות נגד הצנע לבלתי רציונלית. לטענתם, נציגי ההתקוממות הם ציניקנים שמבטיחים 'פתרונות פשוטים' על ידי פנייה לדחפים הבסיסיים של העממיים, למרות שהם יודעים בסתר ליבם כי אין ולא יכולה להיות חלופה למדיניות הצנע".

האם המפלגות יצליחו לשנות את מצבם של האזרחים?

מועמד השמאל הבא שייבחן בקלפי הוא קורבין. ג'רמי קורבין, יו"ר מפלגת הלייבור, זכה בשנת 2015 ברוב גדול בפריימריז של המפלגה. זאת למרות העובדה כי רבים בבריטניה ניבאו לסוציאליסט הזקן מהשורות האחוריות של המפלגה הפסד גמור. קורבין,  שנתמך על ידי מרבית חברי איגודי העובדים, ובראשם לן מקלאסקי, יו"ר איגוד "יונייט", מבטיח לשנות לחלוטין את פניה של בריטניה, ש"הושחתה לחלוטין" לטענתו, אחרי עשורים של קיצוצים והפרטות. זאת על אף התנגדות חריפה ועקבית של חברי לייבור רבים,  שטוענים כי הנהגתו של קורבין היא "בושה לרעיון של הניו-לייבור, ועשוי להוביל לאסון".

קורבין, כמו מועמדי שמאל רבים אחרים באירופה, מציג את עצמו כלוחם בממסד לטובת ה"אדם הפשוט, הסובל מהזנחה עקבית בעשורים האחרונים". הוא צוטט כחלק מקמפיין הבחירות המתקרב כשאמר שהבחירות "עוסקות במאבק בין הממסד לבין העם, וזהו תפקידנו ההיסטורי לדאוג שהעם ינצח במאבק זה". חרף ניסיונות עקביים להדיח אותו מראשות המפלגה, זכה קורבין ברוב גדול נוסף בבחירות פריימריז נוספות בשנת 2016. צעירים רבים בבריטניה התפקדו למפלגת הלייבור בעקבות היבחרותו.

קורבין מציע לחזור להשקיע תקציבים רבים בכלכלה הבריטית, השקעה בבריאות הציבורית, הלאמת הרכבות, החזרת "סעיף IV" למצע ועוד רשימה ארוכה של דרישות שנחשבות לרחוקות מאוד מעמדותיה של מפלגת הלייבור מאז שנות ה-90.

על אף העובדה כי קורבין זוכה לאחוזי תמיכה נמוכים מאוד בסקרים הבריטיים, צעירים רבים בבריטניה תולים את תקוותם לשינוי בו. קורבין היה ונותר פופולרי למדי בקרב השמאל, ובעיקר האיגודים והצעירים, אך ללא יכולת לזכות בראשות הממשלה, ועם התנגדות פנימית רבה בתוך מפלגתו, קשה להאמין כי יצליח לשנות מהותית את מצבם של מרבית אזרחי בריטניה.

עד כה נראה כי המפלגות העצמאיות, שהתפצלו ממפלגות השלטון, מאפשרות שינוי מוגבל במסגרת הפוליטיקה המקומית. עם זאת, יכולתן להתחזק לאורך זמן תלויה ביכולתן לספק לאזרחי אירופה אפשרות מעשית לשיפור מצבם. אך נראה כי גם בבחירות הקרובות הקיץ, עתידים להישאר בשלטון תומכי הצנע וההפרטה לקדנציה נוספת.