הפרויקט החקלאי-אקולוגי 'ואדי עתיר', הסמוך לחורה ולבאר שבע, נראה כמו אי במדבר. בנוף המדברי הצהוב, 400 הדונמים של החווה הם כתם ירקרק – לא רק של צמחייה, אלא גם של תקווה. בין ערוגות צמחי מרפא לטכנולוגיות מים מתקדמות, ג'מילה אבו כף (34) מנהלת מערכת חינוך שחורגת מגבולות הכיתה. היא מנסה להחזיר לחברה הבדואית את הגאווה בידע עתיק שנשחק, ובהסתכלות מודרנית גם ללמוד ממנו לחיות חיים ברי קיימא. "אני בדואית במחשבה בינלאומית", אומרת אבו כף ל'דבר', "אין לי את המגבלה הזאת של לחשוב מה חושבים עליי".

הפרויקט השאפתני התחיל בשילוב כוחות של ד"ר מייקל בן-אלי, מייסד המעבדה הבינלאומית לקיימות, ושל ד"ר מוחמד אלנבארי, ראש מועצת חורה לשעבר. המטרה היא שילוב בין הידע והמסורת הבדואית לבין טכנולוגיות מתקדמות, כדי ליצור מודל חדשני של חקלאות בת-קיימא. המקום פועל כמודל בעלות משותפת יהודית-בדואית, שבו 70% מהעובדות הן נשים מהסביבה.

לדברי נמרוד רוגל, מנכ״ל פרויקט 'ואדי עתיר': "הפרויקט משלב בעקביות בין מסורתיות לבין חדשנות – בין ידע חקלאי מסורתי שנצבר מדורות לבין שיטות מתקדמות, לבין קיימות וטכנולוגיות חדשניות שמאפשרות לפתח את הנגב בצורה אחראית ובר קיימא. החווה הלימודית שבפרויקט 'ואדי עתיר' היא הלב הפועם של הפרויקט – מרחב שבו תלמידים, חקלאים, מדריכים וקהילות לומדים, יוצרים ועובדים יחד, כשהעבודה באדמה הופכת למרחב חינוכי, חברתי וקהילתי שמחבר בין זהויות, תרבויות ואנשים".

"לפעמים המערכת שמה לך מגבלות"

אבו כף, נשואה ואם לשניים עם שלישי בדרך, מנהלת כיום את החווה החקלאית ב'ואדי עתיר'. אך מסלול החיים שלה לא תמיד התיישב עם הציפיות החברתיות ממנה. היא סיימה את לימודיה בתיכון ביישוב אחר כי ביישוב שבו גדלה, אום בטין, לא היה אז בית ספר. בכיתה י' היא כבר השתתפה בפרויקט שילוב של מצטיינים לרפואה באוניברסיטת בן גוריון – כמו רבות מבנות משפחתה היה ברור שהיא אמורה ללמוד רפואה. אך אבו כף לא נכנעה: "בסוף בחרתי בחינוך והחלטתי שרפואה פחות מתאים לי, ואני מחפשת משהו אחר.

"נרשמתי במכללת קיי ללימודי חינוך על יסודי עם התמחות במדעים, ואחרי שהתקבלתי אמרתי להורים שלשם אני הולכת. היו אכזבות כי יש לי הכול אז למה את לא הולכת. הבנות במשפחה או רופאות או פיזיותרפיסטיות. אבל לא רציתי לשלם את המחיר הזה. ובסוף עשיתי את מה שאהבתי. ובסופו של דבר אם אתה מאמין בדבר, דברים משתנים".

אבו כף לימדה מדעי החיים, כימיה וביולוגיה במשך שמונה שנים במערכת החינוך, בכיתות אתגר ובתיכון שנבנה אצלה בכפר. ״כשסיימתי תיכון בכפר אחר וחלמתי למה אין לנו תיכון בכפר אצלנו, הרגשתי את הגזענות ואיך מתייחסים בתוך הכפר לאחר. בשנה האחרונה ללימודים שלי, בנו אצלנו את התיכון אז הרגשתי שללמד פה תהיה סגירת מעגל״, היא מספרת. עם זאת, בשלב מסוים, אבו כף חשה כי אין לה לאן להתפתח כמורה: "גם שאני מאמינה בשליחות, זו מערכת נוקשה".

החיפוש אחר חופש פעולה ויכולת להשפיע הובילו את אבו כף לקבל החלטה אמיצה. בתקופת מגפת הקורונה, היא בחרה לצאת לחופשה ללא תשלום וללמוד בקנדה עבודה קהילתית. וכך, עם שני ילדים קטנים ובן זוג שוויתר על עבודתו כלוחם אש עבורה, נסעה המשפחה לקנדה. שם, בין קהילות מרוחקות, כשהיא נתקלת לראשונה בתפישות הגלובליות של קיימות, קהילה ויזמות, אבו כף הבינה את הכוח שיש לעשייה חברתית, מקומית וחינוכית.

"רציתי לעשות שינוי, לתרום לחברה ולהבין איך ארגונים פועלים , והיו לי כל מיני דברים בראש", היא מספרת. "הרגשתי שיש לי יכולות מעבר רק להדריך את הכיתות בבית הספר שלי. לפעמים המערכת שמה לך מגבלות ולא מאפשרת לך ליזום. יותר קל שתהיה קטן ולא תבין במיוחד בחברה שלנו – ובמיוחד לאישה".

תהליך של פיוס אישי

הניסיון האקדמי שצברה אבו כף בקנדה התגבש לכדי מעשה כשחזרה לישראל. היא השתתפה במכרז לניהול החווה החקלאית ב'ואדי עתיר' – והתקבלה. שם, התמודדה עם האתגר של שילוב מדויק בין המושגים האקדמיים שלמדה בחו"ל לבין המרקם החברתי שממנו באה. היא גילתה להפתעתה ש'כלכלה מעגלית' – מושג מערבי חדש יחסית שמתמקד בניצול מקסימלי של משאבים כדי להקטין יצירת פסולת – הוא בעצם חלק בלתי נפרד מהמסורת הבדואית בת אלפי השנים.

"קיימות ושימור מסורת בתוך חברה וחקלאות מוכוונת לאנשים – זה מאוד עניין אותי", היא אומרת. "כל הכלכלה המעגלית שאני שומעת בחו"ל, שומעת שזה הנורמה, ובארץ יש בצפון ובמרכז אך פה בדרום לא היה. אני היום לא מנהלת מוסד, אני בתוך אקוסיסטם רחב. מעבר לחווה החקלאית, שהיא כמו בית ספר של משרד החינוך, יש פה גם מרכז מבקרים וסדנאות. הפרויקט מביא תפישה אחרת לגמרי איך קהילות שונות עושות דבר נפלא".

עבור אבו כף, החיבור המחודש הזה למסורת דרך עיניים אקולוגיות היה תהליך של פיוס אישי. "בתור ילדה, הייתי כועסת על החברה שלי ולא הבנתי את המסורת", היא נזכרת. "יש דברים כמו נקמת דם שאנשים עדיין מסתכלים על זה שזה חשוב. היו מקרים שלא מתחתנים, ואסור להיות עם משפחה כזו או אחרת.

"מצד אחד אף פעם לא הבנתי את החברה שלי, ומצד שני יש חוכמה שאי אפשר להתעלם ממנה. וזה התחבר לי כי זה המשמעות להיות אדם – לדעת מה נכון. אנחנו אוכלים – פעולה שעושים כמה פעמים ביום. צריך ללמוד את זה. והעניין של צרכנות, ושל צדק חברתי ושל בעלי חיים שהם לא משרתים אותנו".

ההבנה הזו הובילה אצלה לשינוי תודעתי עמוק לגבי המורשת הבדואית: "נהייתה לי תפישה שיש הרבה דברים שאני לא יודעת על החברה שלי, והם דווקא טובים. זה לא אומר שאני מושלמת אבל יש מה ללמוד את ההרמוניה של יחסי אדם-סביבה".

אבו כף מדגישה את הפער שנוצר בין תפישת העולם המערבית המודרנית לבין החוכמה המסורתית שאבדה בדרך: "בחברה המערבית הבן אדם זה המרכז וכל העולם צריך לשרת אותו. זה לא נכון. אנחנו קטנים ויש דברים שאתה חלק מהם… כל העניין הזה שאתה הולך לבדואי של פעם שנמצא בטבע ורואה איך הוא לא משאיר פסולת, אין לו פלסטיק. ריבונו של עולם, היום אנחנו סובלים מזה. יש הבדל בין איכות חיים לרמת חיים, ואיכות לפעמים יותר חשובה".

"אפשר ללמוד הרבה מהעבר"

הפילוסופיה הזו מיתרגמת בחווה למגוון של פעילויות חקלאיות אורגניות שמשלבות עבר ועתיד. הפרויקט כולל גידול עיזים וכבשים לייצור מוצרי חלב מסורתיים, שדה של צמחי מרפא שבהם מטפלים על פי הרפואה הבדואית המסורתית ומייצרים קוסמטיקה טבעית, יער מאכל וגידול ירקות מקומיים. כל אלו נעשים תחת המעטפת של טכנולוגיות ירוקות – מאנרגיה סולארית ועד הפקת מים מאוויר.

אבו כף רואה בזה שליחות חינוכית דחופה: ״התלמידים לומדים יומיומית על המסורות הבדואיות, ואף מקום אחר לא מתעסק על זה. למבוגרים יש ידע, וזה מתאדה והולך לאיבוד, חבל כי אפשר ללמוד מהעבר הרבה".

החווה פועלת כיום עם 35 בתי ספר מהאזור. השיטה של אבו כף, 'למידה מבוססת מקום', מוכיחה את עצמה לא רק בציונים, אלא גם בהתנהגות החברתית. "בדקנו את ההשפעה של הפעילות בחווה על אלימות, וראינו שילדים שמגיעים אלינו, זה מפחית את האלימות אצלם", היא מספרת. "ילדים נעדרים שבועיים מבית הספר, ואז כשיש יום בחווה הם כן מגיעים. זה מראה שזה ממש מיוחד".

לטענתה, השינוי המהותי ביותר קורה כשהתלמידים מצליחים למצוא מקור לגאווה בתוך הקהילה שלהם. "פתאום לא שומעים על החברה הבדואית, רק על בעיות, אלא על דברים יפים", אומרת אבו כף. "כשהם רואים את הידע של הסבים שלהם נלמד בכבוד בחווה מודרנית, משהו בזהות שלהם משתקם. אנחנו כחברה בדואית לא מכירים את החוכמה הבדואית. מבחינתי זה להכיר את זה פנימה גם לחברה הבדואית וגם לחברה הישראלית. יש חוכמה ויש ידע שצריך לשמר אותו".

"לפעמים אנחנו מרגישים שננטשנו"

לצד העשייה האופטימית, אבו כף אינה עוצמת עיניים מול המציאות הקשה בנגב. היא חולמת על הכרה ממשלתית ביישובים חקלאיים בדואים ומותחת ביקורת על מערכת החינוך המבודדת: "החינוך מאוד בעייתי אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל יש לחברה אחריות. לפעמים אנחנו מרגישים שננטשנו על ידי המדינה. אבל צריך לא להסתכל כקורבן, לדעת איך לדבר את השפה המקצועית, לבקש זכויות, איך לעמוד על שלך ואיך להתערבב עם החברה הישראלית".

היא מצביעה גם על הכשל במערכת שמנציחה את הבידוד השבטי: "אנחנו לא חיים לבד, יש את העניין של השפה ובתי הספר שכל אחד מלמד לפי השבט שלו, ואתה לא פוגש את החברה הישראלית עד סוף התיכון. צריך להיחשף לזה מגיל צעיר". מבחינתה, המפגש הוא המפתח, ולכן היא מתעקשת לקיים מפגשים בין בתי ספר יהודיים לבדואיים – גם בתקופות מורכבות. "אחרי המלחמה היה לנו פרויקט של חיים משותפים והיה קשה לגייס בתי ספר יהודיים", אומרת אבו כף בעצב. "כשנפגשים זה הכי חשוב."

המטרה הסופית של אבו כף היא להפוך את הידע המקומי לנכס גלובלי מוערך: "כמו שאני לא נחשפתי כראוי לדברים המדהימים שאליהם נחשפתי ב'וואדי עתיר', אני רוצה שיבינו. שידעו מכל הארץ וגם מחו"ל. וצריך לדבר את השפה של היום".

היא מוסיפה באופטימיות זהירה: "אף פעם לא מגיעים ל-100 אחוז של שינוי. אבל אני רואה מבקרים במרכז שאף פעם לא היה להם חיבור לחברה הבדואית ובאים. זה גשר".

הגישה המכבדת

למרות האתגרים הרבים, אבו כף מקפידה להשאיר את הילדים והקהילה במרכז, תוך העצמתם דרך המורשת האישית שלהם. "אנחנו מאתגרים אותם בשאלות חברתיות. שהם ירגישו שהם מרכז העניינים ויתחילו לדבר על דברים שמעניינים אותם. אני לא אדבר איתם על משהו רחוק – למידה מבוססת מקום זה העניין", אבו כף אומרת.

"הם רואים שאנשים שבאים לפה ועושים דברים בדיוק כמו שעשו סבא וסבתא שלנו, מצמר נגיד, וזה סוג של העצמה חברתית. פתאום החברה הבדואית מתקשרת גם לדברים יפים. כל הזמן אנחנו חושבים איך שהפדגוגיה והפתיחות והלימוד יהיו מחוברים משמעותית עבור התלמידים. זה הבדל גדול מאוד במיוחד בחברה שלנו".

בסופו של יום, מבחינת אבו כף, המפתח לשינוי חברתי טמון ביכולת לנהל דיאלוג כן ומכבד, גם כשיש ביקורת. "מבחינתי תסכול זה זמני, זה דבר שנעלם. צריך לדבר עם החברה בשפה של החברה. לא מדברים ממגדל גבוה אלא מגובה העיניים. יודעים איך לגשת, איך לדבר. החברה הבדואית היא מקסימה, אם רואים את הצד הטוב".

הגישה המכבדת, לדברי אבו כף, היא הדרך היחידה לחולל שינוי בחברה מסורתית: "אם היו אנשים מדברים בגובה העיניים, היה אחרת לגמרי. החברה היא מסורתית, וכשבאים עם ביקורת לחברה שלא יודעת לקבל ביקורת אז קשה לקבל. צריך לנסות להעביר את המסר בצורה טובה. האנשים רוצים לחיות טוב – סדר בכבישים, לגדל ילדים בנחת. כולם רוצים סדר וחוק אבל יש הרבה בעיות אחרות. כשנפצע מישהו מירי, המשטרה סוגרת את הכפר, ואנשים כועסים. אם רוצים לעשות שינוי, צריך כוונה טובה, צריך שיטה. פרויקט 'ואדי עתיר' הוא כוונה טובה".

התקווה, לדידה, היא לא מילה ריקה אלא פרקטיקה חינוכית: "זה פרויקט שמביא תקווה כי הוא מזמן חיבור לאוכלוסיות שונות. כשנפגשים סך הכול אנשים, יש שיתוף וחיבור, הסתכלות הדדית, זה נותן תקווה. לא רלוונטי לעשות חינוך בלי תקווה. הרלוונטיות זה לדבר על דברים שמחוברים לאנשים".