במרכז 'פרשת וארא', הפרשה השנייה בספר שמות, עומדות עשר המכות. ליתר הדיוק, שבע המכות הראשונות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד. מכות שפוגעות בעם המצרי בשל סירובו העיקש של פרעה לשחרר את עם ישראל.

הפרשה נפתחת בהמשך התגלות האל למשה, ובהתחייבותו להוציא את עמו ממצרים לארץ המובטחת. הנביא מעביר את דברי האל לעם, אך העם "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו' ט'). לאחר מה שנראה ככישלון מנהיגותי של משה, שולח אותו ה' למשימה קשה ומפחידה הרבה יותר: לדרוש מפרעה שישלח את עמו.

משה מתווכח ומנסה להתחמק משליחותו, אך לבסוף נדחק לפינה ומקבל את המשימה. לפני שהוא יוצא לדרך ה' מבשר לו עוד בשורה מדאיגה: "אַתָּה תְדַבֵּר, אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ… וַאֲנִי אַקְשֶׁה, אֶת־לֵב פַּרְעֹה; וְהִרְבֵּיתִי אֶת־אֹתֹתַי וְאֶת־מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְלֹא־יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה, וְנָתַתִּי אֶת־יָדִי בְּמִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת־צִבְאֹתַי אֶת־עַמִּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בִּשְׁפָטִים, גְּדֹלִים" (שמות ז' ב'-ד').

האל הכול יכול בעצם אומר שהוא יגרום לפרעה לסרב לבקשת משה לשלח את עם ישראל. אבל למה? האתגר שעומד בפני משה גדול גם כך. הוא נדרש לעמוד מול שליט האימפריה המצרית, ולבקש ממנו לשחרר את עם העבדים העובד תחתיו: ויתור כלכלי, פוליטי ודתי משמעותי. חוקרי תנ"ך אחדים אף טענו ששרידותה של הממלכה המצרית היה תלוי בעבדיה. ממשה מצופה להעז להציב דרישות לשליט שמחזיק צבאות אדירים ואינו רגיל לקבל פקודות מנתיניו, ועוד פחות מבני ישראל העבדים. וה' בוחר להקשות עליו עוד?

זאת ועוד, האל מצהיר כי יש לו יכולת להשפיע על ליבו ועל עמדתו של פרעה. כלומר, הוא יכול היה לרכך את ליבו ולפתוח אותו לדברי משה. אך הוא מצהיר שיעשה דווקא את ההיפך.

אי נחת גדולה עולה מהמחשבה שה' השולט בכל משחק בבני האדם כבמין תיאטרון בובות, שבו הוא מנחה את האחד ושולט בתגובותיו של השני. ב"משחק" הזה מתו מצרים רבים, אך גם בני ישראל המשיכו לסבול תחת עול העבדות וגזירות פרעה כל הזמן הזה, בעוד שברור שהיה בכוח האל לסיים את סבלם מהר יותר. כל זאת מבלי להזכיר את צער בעלי החיים שמתו ברבבותיהם במהלך המכות – מה שאולי מצדיק דרשה נפרדת.

התשובה: שאין תשובה

מהפסוקים ניתן להבין שהאל רצה שפרעה יסרב לדברי משה, כדי שאז יוכל להפעיל יותר כוח, להרבות אותות ומופתים ולהוציא את העם ממצרים במופע פירוטכניקה גדול של ניסים ונפלאות. האל מצטייר מכך כמעין אסטרטג שרצה שהאויב יספק לו לגיטימציה למכת אש גדולה, מרשימה, ומרתיעה.

בגישה הזו החזיקו פרשנים רבים, בהם גדול הפרשנים רש"י (רבי שלמה יצחקי), שכתב: "ואני אקשה – מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי, ותכירו אתם גבורותיי. וכן מידתו של הקב״ה: מביא פורענות על האומות כדי שישמעו ישראל ויראו".

יש שתי בעיות עם הפרשנות הזו. ראשית, המעשים הקשים ביותר של פרעה כבר מאחוריו – שיעבוד בני ישראל ורצח בניהם. שנית, גם אם ה' מנסה ליצור הרתעה מפני סירוב לדרישתו, הוא היה יכול להטיל את "הפצצות הכבדות" מיד אחרי שפרעה סירב בפעם הראשונה. לעומת זאת ניכר שכמעט אחרי כל מכה, נאמר על פרעה שליבו התחזק, הכביד או נתקשה.

פרשנות מעניינת, שמאוחר יותר תפסה מקום מרכזי בקרב פרשנים ופוסקים, הגיעה מרבי משה בן מימון, הלוא הוא הרמב"ם, שעליו נאמר "ממשה למשה לא היה כמשה". בספרו 'הלכות תשובה' עוסק הרמב"ם בשאלה כיצד יכול אדם לחזור בתשובה מחטאיו. לא מדובר על "חזרה בתשובה" של חילונים, שהרי בתקופת הרמב"ם החילוניות לא הייתה קיימת כתופעה חברתית, אלא בחזרה לדרך הישר.

סוגייה מרכזית העולה ב'הלכות תשובה' היא בחירתו החופשית של אדם לחטוא ובחירתו החופשית לעשות תשובה. הרמב"ם קבע כי "נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך", ולכן "דנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע". מיד לאחר מכן הוסיף את הקביעה הרדיקלית, "וכשם שהאדם חוטא מדעתו וברצונו, כך הוא עושה תשובה מדעתו וברצונו". כלומר, היכולת להשתנות ולכפר נמצאת גם היא בטווח חופש הפעולה של היחיד.

אז מה עם פרעה? איפה חופש הפעולה וההחלטה שלו כשהאל מקשה את ליבו? הרמב"ם מציע פירוש שלפיו הקשחת הלב הוא כבר חלק מעונשו של פרעה. "ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד… שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו". לפי הפרשנות הזו, האל הקשה את לב פרעה "כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקדוש ברוך הוא התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו, שעשה בתחילה ברצונו".

פרעה חצה את קו האל חזור. לפי פירוש זה, העונש הגדול ביותר שקיבל איננו מגולם במכות עצמן, אלא בכך שנשללה ממנו יכולת הבחירה, האפשרות לחזור למוטב ולשקם את דמותו המוסרית.