האסון בירושלים אתמול (שני) בו נפטרו שני פעוטות ששהו במעון יום, פתח דיון ציבורי סוער על סוגיית המעונות לגיל הרך והפיקוח של המדינה עליהם. סיבת המוות של הפעוטות עדיין אינה ידועה ונמצאת בחקירה, אך פרט מידע אחד התברר בוודאות – המעון פעל ללא רישיון כנדרש בחוק. בין אם יש לכך קשר ישיר לאסון ובין אם לאו, הוא הציף מחדש את המצב של תחום רגיש וקריטי, שלמרות מספר צעדים וניסיונות להסדרתו, חלקים גדולים ממנו מתנהלים כחצר אחורית.
חוק חינוך חובה בישראל מתחיל מגיל 3. החל מגיל זה, מדינת ישראל מחויבת בחוק לפתוח גני ילדים, שמנוהלים על ידי גננות מוסמכות, עם תקן מחייב למספר הילדים, ליחס ילדים-צוות, לתכנים הפדגוגיים, למבנים, לבטיחות ועוד, ולהציע אותם לכלל הילדים – בחינם. הגנים פועלים תחת מערך פיקוח של משרד החינוך.
אך במסגרות מגיל לידה עד שלוש, המציאות שונה לחלוטין. ראשית, אין כל חובה לשלוח למסגרת; שנית, המדינה לא מפעילה את המסגרות בעצמה, אלא גופים פרטיים (בהם עמותות, חברות או עצמאים); ושלישית, מימון המסגרות הוא על חשבון ההורים עצמם, עם מערך סבסוד ממשלתי חלקי.
רק לאחרונה החל פיקוח על כלל המעונות פרטיים – אבל הוא נעדר מהאזורים העניים והחלשים ביותר
מכאן התמונה נחלקת פחות או יותר לשלושה חלקים. החלק הראשון הוא המעונות והמשפחתונים המסובסדים, הנקראים גם 'מעונות הסמל'. מעונות ומשפחתונים אלו פועלים בתקן מוגדר ונרחב שקבעה המדינה, שקובע את היחס ילדים-צוות, התזונה, הבטיחות, והתשתיות הפיזיות. המחיר המירבי שהם רשאים לגבות מההורים הוא אחיד, ונקבע על ידי ועדת מחירים המשותפת למשרדי החינוך והאוצר. לילדים במסגרות אלו, ורק להם, פועל גם מערך סבסודים שמופעל על ידי משרד העבודה, כחלק ממטרתם המקורית של המעונות – סיוע ביציאת נשים לשוק העבודה. הסבסוד נקבע בעיקר על פי הכנסת ההורים ותבחינים כלכליים-חברתיים נוספים.
החלק השני בתמונה הוא המעונות והמשפחתונים הפרטיים, שאינם מעונות הסמל. התחום הזה עבר שינוי משמעותי בחמש השנים האחרונות, בין היתר עקב פרשות של התעללות בילדים על ידי אנשי צוות. מחקיקה מיושנת ולא רלוונטית שלא נאכפה, נחקק חוק שהגדיר לראשונה דרישות מחייבות לכלל מעונות היום. הדרישות הללו נמוכות יותר מאשר מעונות הסמל, אבל הן כן מגדירות סטנדרט בסיסי ונדרש לקיום מעון, ולראשונה מחייבות גם הליך רישוי.
העניים והחלשים ביותר נשארו עם מסגרות 'פיראטיות'
הפעלת מעון ללא רישיון היא עבירה מנהלית שבצידה קנס, והיא יכולה להגיע גם לכדי עבירה פלילית. במשרד החינוך הוקם מערך פיקוח, בשיתוף הרשויות המקומיות, שתפקידו בין היתר לבדוק תלונות על מסגרות ללא רישיון, לשלול רישיונות או להקפיא אותם. כך לראשונה, הורים יכולים גם לדעת האם למסגרת של ילדיהם יש רישיון.
אבל המהלך הזה, שכאמור החל רק לפני מספר שנים, נתקל בקשיים ולא מיושם במלואו. לפי דוח מבקר המדינה ממאי 2022, הוא נעדר בעיקר מהפריפריה הכלכלית והחברתית. המבקר קבע ש"קיימים מעונות פרטיים – בפרט ביישובים ובשכונות באשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים וכן של החברה הערבית והחרדית – שלאגף אין מידע עליהם, ולכן חוק הפיקוח החדש לא מיושם בהם". למשל, רק 19% מהבקשות לאישור ראשוני הוגשו על ידי מעונות פרטיים באשכולות 1-4. כמו כן, לכאורה יש לפחות כ-1,000 מעונות פרטיים שלא הגישו בקשה לאישור ראשוני ולכן לאגף אין מידע עליהם, אף שפרטיהם מופיעים במערכות הביטוח הלאומי. בין היתר, ניתן לזהות פערים אלו בקרב החברה החרדית, ביישובים באשכולות 1-2, ובעיר ירושלים.
המשמעות היא שאותו מעון בירושלים אינו חריג, אלא מדובר בתופעה נרחבת, של אלפי מעונות שעליהם אין שום פיקוח, וגם לא אכיפה אפקטיבית. בארגוני המעונות הפרטיים טענו בין היתר שגם המדינה והרשויות המקומיות לא סייעו להם כדי לעמוד בדרישות, למשל לקבל היתר לשימוש חורג בדירות מגורים להפעלת המעון.
יש גם מעונות שכלל לא נדרשים לפיקוח
החלק השלישי בתמונה הוא משפחתונים פרטיים שבהם עד 6 פעוטות. חוק הפיקוח החדש לא חל עליהם, ולכן הם אינם מחויבים כלל ברישיון. הפיקוח עליהם אינו חלק ממשרד החינוך, אלא נשאר במשרד העבודה (שתחתיו פעלו כלל המעונות לגיל הרך עד לחקיקת החוק). המבקר קבע ש"לשום גורם ממשלתי אין מידע על מספר הילדים המטופלים בהם, וגם לא על זהות המטפלות בהם, הכשרתן ועברן הפלילי ועל תנאי הבטיחות במקום. על אף החשיבות שבדאגה לשלומם של כל הפעוטות, האגף למעונות יום לא פיתח ולא קידם תמריצים ולא בחן מודל פיקוח מותאם שיבטיח שבעלות המשפחתונים הפרטיים יעמדו בדרישות בסיסיות של בטיחות פיזית במשפחתון, שהמטפלות יהיו ללא עבר פלילי או שהמטפלות יעברו קורס עזרה ראשונה בסיסי".
מספר המפקחים על מעונות לגיל לידה עד 3 – פחות מחצי מבגני הילדים
אבל הבעיה לא נגמרת כאן. גם במקומות שאמורים להיות מפוקחים – מעונות הסמל והמעונות הפרטיים – הפיקוח הוא רזה וחלקי. בדו"ח מ-2022 קבע המבקר ש"תדירות הפיקוח על מעונות סמל לא עמדה בקו המנחה של האגף". זאת מכיוון שמשאבי הפיקוח של האגף, שלו 25 תקני פיקוח, מועטים מכדי לטפל כנדרש בכל 2,030 מעונות הסמל. "מכאן, שאין לו יכולת לבצע פיקוח אפקטיבי עם הגדלת כמות המעונות הנתונים לפיקוח תחת חוק הפיקוח החדש". ואכן, במחצית הראשונה של 2024 נסגרו 30 מעונות – מתוך, כאמור, אלפים שפועלים ללא רישיון.
בין היתר מצא הדו"ח ההוא שתקניי הפיקוח על המסגרות לגיל לידה עד 3 עומדים על כמחצית מאלו של גני משרד החינוך, ודרישות הסף מהמפקחים עליהם אינן עולות בקנה אחד עם דרישות הסף ממפקחי משרד החינוך. זאת "אף שמעונות לפעוטות זקוקים לכל הפחות לאותה רמת פיקוח, הדרכה וליווי כמו גני ילדים של משרד החינוך, וייתכן שאף ליותר מכך, בשל נקודת הפתיחה של רובם (צוות ללא הכשרה למשל)".
המניפולציה של הח"כים החרדים: ל'גזירות' בג"ץ אין כל קשר לאסון
חברי הכנסת החרדים מיהרו להאשים באסון את ה'גזירה' של בג"ץ והיועצת המשפטית לממשלה על ביטול הסבסוד למעונות לילדי אברכים שלא התגייסו. לטענתם, הגזירה הזו דחפה הורים לשלוח את ילדיהם למסגרות זולות ללא רישיון ופיקוח. הבעיה היא שהטענה הזו שקרית לחלוטין ביחס לאסון הנוכחי: לפי דיווח בחדשות 13, המסגרת המדוברת בירושלים פעלה במשך שלושים שנה, שברובן היה סבסוד למעונות לילדי אברכים. זאת מכיוון שההיצע של מקומות במעונות הסמל הוא בכל מקרה מוגבל, ולפי נתוני המבקר, פעוטות חרדים רבים טופלו ומטופלים במסגרות ללא רישיון גם לפני ה'גזירות' ובלי כל קשר אליהן.
במבט רחב ובלי קשר למקרה הנוכחי, יש צדק מסוים בטענה שמניעת הסבסוד עלולה לעודד הורים לשלוח ילדים למסגרות לא מפוקחות. אבל יש גם עוול גדול בהצגת הבעיה הזו כחזות הכול, כשמסגרות לא מפוקחות פועלות בהמוניהן, וכשגם הפיקוח על המסגרות המורשות רזה וחסר. הבעיות הרחבות האלה, שדורשות תיקון, אינן רק של החרדים, ולא נולדו בגלל פסיקות בג"ץ והחלטות היועמ"שית.
המדינה צריכה להתערב
הגברת הפיקוח לבדה לא תפתור את משבר החינוך לגיל הרך בישראל. ישנן עוד סוגיות עומק רחבות, כמו הניסיון לחייב הכשרה למטפלות-מחנכות במעונות היום, שמומש בצורה חלקית ביותר, משבר כוח אדם חריף בעקבות שיפור התנאים של תומכות חינוך בגני הילדים של משרד החינוך, שהפכו לאטרקטיביים יותר, והפגיעות הכלכלית של המעונות והמשפחתונים עקב משברים לאומיים כמו מגפת הקורונה והמלחמה.
למרות מהלכים חיוביים להסדרה, הנוכחות של המדינה בעולם החינוך לגיל הרך – שמומחים לחינוך ולפיתוח כלכלי מסמנים כנקודה קריטית לעתיד הילדים – עדיין מצומצמת מאוד, ומזמנת 'חצרות אחוריות' בהיקף נרחב. את המצב הזה אפשר לבחור לשנות.
