שני אירועים העלו לאחרונה את החינוך בגיל הרך לכותרות: האסון בירושלים, בו נפטרו שני פעוטות מסיבה לא ידועה במעון ללא רישיון, והמחסור בכוח אדם בגני הילדים, שמוביל לסגירת גנים. למרות השוני הרב בין האירועים, יש ביניהם חוט מקשר – היעדר ראייה ממשלתית כוללת לתחום החינוך לגיל הרך.

לאחרונה נערך בכנסת דיון דחוף לזכויות הילד סביב המשבר בגני הילדים – מחסור חמור בכוח אדם, סגירות ושיבושים, וקריאה להקמת מנגנון מתכלל לגיל הרך. על פי הערכות מרכז השלטון המקומי, המערכת מתמודדת עם חוסר של כ-3,000 תומכות חינוך. הוויכוח הציבורי על החינוך לגיל הרך נעצר כמעט תמיד בשאלה אחת: כמה כסף חסר. כמה תקנים חסרים. אבל הבעיה האמיתית אינה במספרים, אלא במבנה המערכת.

החינוך לגיל הרך בישראל מנוהל באמצעות מערכת מפוצלת, רזה ושברירית, שנאלצת לפעול כל הזמן במצב חירום. כל עוד הכול מחזיק – הסדקים לא נראים. אבל כאשר מצטרפים כמה מהאתגרים יחד  – התגברות היקף הגננות החולות בחורף, המתווספת למחסור חמור בכוח אדם, או קושי תקציבי – המבנה מתערער, והילדים משלמים את המחיר.

רפורמה עם כוונות טובות הפכה לכלי לכיבוי שריפות

אחת הדוגמאות הבולטות למצב המערכת היא רפורמת "הסייעת השנייה" (שמאז שונה שמה ל'תומכת חינוך') בגני הילדים לגילי 3-6, שנולדה מתוך כוונה חינוכית נכונה: לאפשר עבודה בקבוצות קטנות, יחס אישי ושיפור איכות ההוראה. אלא שבמציאות של מערכת ללא יתירות וללא מערך מחליפות, היא הפכה לכלי לכיבוי שריפות.

הלכה למעשה, תומכת החינוך השנייה רוב הזמן אינה עוסקת בפדגוגיה, אלא משמשת כ'גלגל רזרבי': מחליפה גננת חולה, נשלחת למלא חוסרים בצהרון, או "מושאלת" לגן אחר. כך התרסקה כוונת המחוקק על מבנה שאינו יודע להכיל תוספת בלי לקרוס.

ברשויות חזקות במרכז הארץ, הכשל המבני מוסתר בכסף. אם חסרה תומכת חינוך – ההורים משלימים. אם הצהרון לא מתפקד – נמצא פתרון פרטי. זה יקר, אבל אפשרי. בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, אין אלטרנטיבה. רשות מקומית חלשה שלא מצליחה לגייס תומכות חינוך פשוט לא פותחת צהרון. כשכוח האדם נמשך שוב ושוב לכיבוי שריפות, הילדים נשארים עם צוות חסר – ולעיתים בלי מסגרת כלל. כך הופך כשל מבני לפער חינוכי, התפתחותי וחברתי.

המשבר בגנים לא נפתר, אלא הוזז לגיל לידה עד 3

במקום זה טמון כשל חמור נוסף, שהוא פחות מדובר: הרפורמה לא יצרה כוח אדם חדש. היא פשוט הזיזה אותו ממקום למקום. תומכות חינוך ומטפלות רבות, שעבדו במסגרות מלידה עד 3 בשכר נמוך, בתנאים קשים וללא אופק מקצועי, עברו לגני העירייה – שם השכר גבוה יותר, התנאים מוסדרים יותר והיציבות גדולה יותר.

בשם חיזוק החינוך לגילי 3-6, העמיק המחסור דווקא במסגרות הלידה עד 3 – החולייה החלשה והפגיעה ביותר במערכת. שם אין חקיקה מלאה, אין רצף פדגוגי ואין רשת ביטחון.  המשבר לא נפתר – הוא פשוט הוזז לאחור בגיל, אל הילדים הרכים ביותר, שאין להם קול ואין להם לובי ציבורי. זוהי פגיעה שיוצרת נזק בלתי ישוער.

שנות החיים הראשונות הן הקריטיות בהתפתחות המח וביכולות השפתיות, הרגשיות, החברתיות, הקוגניטיביות והמוטוריות. היעדר יציבות בשדרת החינוך בגיל הזה, פוגעת מהותית בהתפתחותו התקינה של הילד- דבר שיש לו השלכה עצומה על המשך חייו, כמו גם על החברה והמדינה כולה.

לא רק פגיעה בילדים – גם הפסד למשק

עבור המדינה והחברה בישראל מדובר לא רק בעוולה כי אם גם בהפסד של ממש. ניתוח מערכתי של שדה גיל הינקות שנערך במסגרת יוזמת 'גיל ינקות' בארגון שיתופים, הראה כי למרות שהשקעה של המדינה בהתפתחותם של תינוקות ופעוטות בגיל ינקות היא המשתלמת ביותר, מדינת ישראל מצויה בתחתית גרף ההוצאה הציבורית על חינוך-טיפול בגילי לידה עד 3 והיא עומדת על 5% מממוצע מדינות האיחוד האירופי.

גם אם לאסון במעון בירושלים אין קשר ישיר לכך, הוא חושף שהחינוך לגיל הרך נמצא במשבר עמוק שמחייב שינוי גישה. אי אפשר להמשיך לנהל את החינוך לגיל הרך בשיטת “הטלאי על טלאי”. הילד הוא אותו ילד – מהלידה ועד כיתה א’. מדינת ישראל חייבת לעבור לראייה הוליסטית הכוללת התכנסות של כלל הגופים העוסקים בתחום כדי לייצר סנכרון, איגום משאבים, המשכיות ורצף גילאי וטיפולי-חינוכי.

יערה שילה היא מומחית לגיל הרך במכללת אפרתה, חברת רשת ביוזמת 'גיל ינקות' בארגון שיתופים, וחברת ועד ב'עמותה הישראלית למען הילד בגיל הרך'