"ההבנה הכי גדולה שעלתה מאסון מירון, היא ששוטרים או כוחות חילוניים שמנווטים אירועים חרדיים מביאים לכאוס", אמר יועץ התקשורת החרדי ישכר זלמנוביץ’ בפודקאסט של העיתונאי מיכאל האוזר טוב. אלא שמסקנות ועדת החקירה רחוקות מאוד מהקביעה הזו; להפך, החוקרים הגדירו את מירון כ"אי של היעדר משילות".
מאז האסון במירון, נראה שאותו אי של היעדר משילות השתכפל בקצב אקספוננציאלי, כמו חצבת בגן ילדים לא מחוסנים. אין ספור ביטויים של התנהגות פרועה, משולחת רסן, בזה לחיים, לחוק ולבטיחות. קריסה של גן ילדים שנבנה שלא כחוק, פגיעה בנהגי אוטובוס כחלק מהפגנה, שריפת צווי גיוס, אלימות משולחת רסן כלפי עיתונאים, התנהגות פרועה באומן, הם ואפסם עוד. וזה בלי לדבר על המיתות המשונות, הנוראיות, של ילדים לא מחוסנים, ועל התנאים המזעזעים במעון בירושלים בו נפטרו השבוע שני פעוטות, שכללו שנת צהריים בתא שירותים.
היעדר המשילות בקרב הציבור החרדי הוא לא באג, הוא הפיצ'ר. זו התשתית לביסוסה והתרחבותה של החברה שאחד מהאדנים שלה הוא יחסים מורכבים עם המלכות, השלטון, הממשל או כל צורה של סמכות שאיננה רבנית, וליתר דיוק, הסמכות הרבנית הספציפית. הבוז, הסלידה והדחייה של המוסדות השלטונים אצל החרדים יצר לאורך השנים תרבות עניפה של מוסדות חסד, ארגוני הצלה, רשתות חינוך וגמ"חים המבקשים למלא את החסר ממוסדות המדינה.
עד כה זה איכשהו עבד. קצת חריקות מדי פעם, זריקות אבנים על רכבים שנוסעים בשבת, מחאה נגד חנויות כאלו או אחרות, המשחן שפירק כביכול ממשלה. הפגנת שרירים שהרוב הנוכחי והחילוני תפס רע אבל לא נורא. אפשר לחיות ביחד. גם סוגיות התקציב, השימוש בו בלי לקחת חלק מקביל בשוק העבודה, לא טילטל את הציבור. ניחא, אמר האדם הפשוט, חיה ותן לחיות. היו מי שזעמו ובזעמם הצביעו למפלגות כמו שינוי או יש עתיד, ובזה זה הסתכם. גם רצף המקרים המזעזעים על התעללויות מיניות, אונס וניצול בכיכובם של לא מעט ממנהיגי הציבור הזה, לא הפך את הקערה על פיה. מי שקרא לפרק את האוטונומיה החרדית, או להלחם בהשתלטות חרדית על ערים כמו טבריה, ערד או צפת, נתפס כקיצוני, כשונא חרדים. ואז הגיע השבעה באוקטובר.
עם הדרישה הציבורית הרחבה והגורפת להשתתפות בנטל, הקצינו החרדים את עמדתם ואת המחאה ברחוב. באופן מוזר, למרות חסימות הכבישים הראשים הממושכת, ההצקה הבלתי נגמרת לנהגים, ועוד סביב הדרישה שלא להיות חלק מצה"ל, כשהקריאה המרכזית היא 'נמות ולא נתגייס', הציבור הישראלי ככלל מאוד טולרנטי לקבוצה החרדית. מה שהשתנה עוד בשנתיים וחצי האלו הוא מרכזיותו של ערוץ 14 בשיח הישראלי והשפעה שלו דווקא על חלק עצום מקרב המשרתים. שם באופן עקבי מגבים כל פעולה של הציבור החרדי, ושל הפוליטיקאים החרדים – הם תמיד צודקים והאשם הוא השמאל או היועמ"שית.
בתוכניתו של בועז גולן השבוע אתמול כתבת הערוץ מחוץ למעון בו נפטרו שני הפעוטות, מוקפת בילדים חרדים שמחאו לה כפיים, ואמרה בהתרגשות אמיתית, "כפי שאתם רואים את הילדים המתוקים שעומדים כאן לידי, שחשוב לזכור, שהילדים האלה הם של ישראל, וכל השיח שהתפתח לאחרונה סביב החרדים, עצוב, פשוט קשה להכיל את מה שקרה כאן היום". גולן השיב לה: "אני חייב לומר באירוע הקשה הזה של היום, שזו תמונה מרגשת לראות בשידור בישראל, שהיא תמונה שצריכה להיות טריוויאלית ורגילה, אבל בימים כתיקונם. תודה מילאן עמר שם בזירה ושנדע רק בשורות טובות, אני רואה כמה את מתרגשת".
הדיאלוג המשונה הזה, עם ההאשמות כלפי 'השיח', הוא דוגמא אחת לטון הרווח בערוץ, לפיו לציבור החרדי מותר כמעט הכול. הסיבה לכך מורכבת ככל הנראה מזהות הבעלים של הערוץ, התלות הקואליציונית של הליכוד ועוצמה יהודית במפלגות החרדיות, ובכך שרבים מהציבור החרדי מזדהים עם הקו הימני של הערוץ. ניתן רק לדמיין רק מה היה קורה לו אחד מהמרכיבים האלו לא היה מתקיים, איזה קו היה נוקט ינון מגל נוכח חסימת כבישים מרכזיים למשך שעות, בשל הדרישה שלא להתגייס לצה"ל.
הגב שהחרדים מקבלים מהציבור המסורתי והחילוני ימני, כפי שהוא מתבטא ב-14, מאפשר להם להחריף את טון המאבק שלהם על אוטונומיה, ולהרחיב את הדרישות. הימים האחרונים מאז המוות הנורא בפעוטון, בהם ההנהגה החרדית ניצלה את האירוע כדי להפנות עוד אצבע מאשימה כלפי בג"ץ והיועמ"שית, והמחאה האלימה ברחבי הארץ נגד נתיחת הגופות, מבהירים שהאוטונומיה החרדית לא מסתפקת בקביעת סדרי השלטון בתוכה פנימה, אלא היא באינתיפאדה כנגד כניסת זרועות השלטון פנימה. לא יעזרו כאן שילוב חרדים באוניברסיטה, או הקמת עוד גדוד חרדי בצה"ל- את העצמאות והחירות שלהם לעשות כרצונם במרחבים החרדיים, הם ישיגו באלימות.
