רחל איבגי (63) ויעל דוידי (57) הן תומכות חינוך בגני ילדים בקריית שמונה. לאחר שנתיים של מלחמה ופינוי מהעיר, שתיהן עוסקות כעת בעבודת השיקום של הדור הבא באמצעות עבודתן עם ילדים. חצי שנה לאחר תחילת שנת הלימודים, וכמעט שנה לחזרת התושבים לעיר, הן מתארות ל'דבר' את נקודת הפתיחה השברירית ואת ההתקדמות שנרשמה עד עתה.
"אחת הבעיות שנאלצנו להתמודד איתן הייתה מספר גבוה יחסית של ילדים לא גמולים (לא שולטים בצרכים; מ.מ.)", מספרת דוידי, שעבדה 16 שנים כמטפלת מחנכת במעון לגיל הרך של נעמת, נעמת וכיום עובדת כתומכת חינוך. "מצאתי את עצמי מבלה שמונה שעות בשירותים בהחלפת חיתולים, והרגשתי רע מאוד", היא אומרת. "בשביל זה עזבתי את המעון והלכתי להיות תומכת חינוך?"
איבגי מתארת שינויים נוספים שחלו בילדים לאחר המלחמה: "שמתי לב שעם הזמן המשחקים של הילדים השתנו. אם במרץ שעבר הם שיחקו במשחקים שמדמים אזעקות והתרחשויות עם מחבלים, כיום המשחקים שלהם עוסקים, כמו שאמור להיות, בחיי היום יום שלהם".
העובדה שרק כ-70% מתושבי קריית שמונה חזרו הקטינה את מספר הילדים בגנים בעיר. "אצלנו יש 19 ילדים, אבל זה משתנה מגן לגן", אומרת דוידי. "בגן של איבגי לומדים 27 ילדים. זה תלוי בשכונה ובכמות הצעירים שגרים בה".
המספר הקטן יחסית של ילדים בגן מאפשר לדוידי ולצוות החינוכי לסייע לכל ילד באופן אישי ומותאם – והבעיות רבות. לדברי דוידי, "אחת הבעיות הגדולות היא שבגלל הפינוי התעכבה פעילותן של ועדות זכאות ואפיון. כלומר, ילדים שאמורים להיות זכאים לחינוך מיוחד, בין אם בגן רגיל עם התאמות ובין אם בגן לחינוך מיוחד, נמצאים במקום זאת איתנו בגן עם הסיוע שאנחנו יכולים לתת להם".
איבגי מסכימה: "בהתחלה הילדים הראו את הקשיים שלהם באלימות ובדיקת הגבולות. הבנו שמה שיעזור זה תשומת לב אישית וחיבוקים".
"העירייה עושה מה שהיא יכולה"
שני גני הילדים של איבגי ודוידי הם תלת שכבתיים ומיועדים לגילאי 6-3. בקריית שמונה היו גני ילדים שפעלו כך גם לפני המלחמה, אך חלק מגני הילדים אימצו את המודל מכורח הנסיבות. דוידי שעבדה על פי המודל הזה גם לפני המלחמה חושבת שהוא מודל שגוי: "צרכים של הילדים הגדולים נענים פחות כי מטבע הדברים קל יותר לשים לב לצרכים של הילדים הקטנים, שהם בסיסיים וברורים יותר".
עם זאת לבקש סיוע מבחוץ, לדברי דוידי, זה דבר לא פשוט. "השירות הפסיכולוגי של העיר פועל כמיטב יכולתו, אבל לקבל טיפולים נפשיים ופרא רפואיים לוקח זמן. ובינתיים הזמן עובר". איבגי מחרה מחזיקה: "העירייה עושה מה שהיא יכולה, אבל נדרשים יותר משאבים".
"הגן שאליו חזרתי היה פרוץ והתכולה נגנבה"
גני הילדים, שבהם עבדו איבגי ודוידי במהלך המלחמה ואחרי השיבה לעיר במרץ, לא היו גני הילדים שבהם עבדו לפני המלחמה בקריית שמונה. לאחר הפינוי השתיים שובצו בגנים במקומות שאליהם פונו – איבגי בטבריה ודוידי בתל אביב.
במרץ הן חזרו לקריית שמונה, עם שאר התושבים, אך המשיכו ללוות את אותם ילדים שבהם טיפלו במוקד הפינוי בגנים חדשים – על פי החלטת העירייה. הן לא הורשו לחזור לגני הילדים שאיתם עבדו לפי המלחמה. איבגי לא הייתה מרוצה מהחלטה של העירייה: "רציתי לחזור לגן שלי".
לאיבגי ודוידי, כמו גם לצוותים החינוכיים בשאר גני הילדים, ניתנו שלושה ימים בלבד לסדר את הגנים, שאותם לא הכירו לפני המלחמה. "עבדנו כמו חמורים", נזכרת איבגי. "הגן שסידרתי היה פרוץ, והתכולה נגנבה ממנו. המזל הוא שקיבלנו ציוד מהעירייה ויכולנו לסדר". אומרת איבגי. דוידי מוסיפה: "סידרנו את הבית שלנו ואת הגן במקביל. היה קשה מאוד".
גם ההורים התקשו להסתגל. בתחילה הם חששו לשלוח את הילדים לגן, מספרת איבגי. "היינו צריכים להרגיע אותם לא מעט, ולאט לאט הם סמכו עלינו. בניית ממ"ד בגן כמובן עזרה".
"מכינים עם הילדים פודקאסטים"
לצד ההתמודדות הפרטנית עם כל ילד וילד, אחת ההתמודדויות החברתיות בגן של איבגי הייתה החלוקה לחבורות. לדבריה, "הילדים נשארו יחד עם מי שהיה איתם במוקד הפינוי גם אחרי החזרה לקריית שמונה, ולפעמים זה יכול לפגוע בתהליכי הלמידה".
בעקבות המלחמה, דוידי ואיבגי התחילו לשלב בגן גם פעילויות חינוכיות שמטרתן בניית החוסן האישי של הילדים. "אנחנו מכינים עם הילדים פודקאסטים", אומרת איבגי. "כל פעם מגיע מישהו, למשל רב מהקהילה, והילדים מראיינים אותו".
איבגי מוסיפה כי הילדים נהנים בגן גם מפעילות פיזית: "היה לנו חוג טבע שבו המדריכה תירגלה עם הילדים עבודה עם האדמה. הפעילות הרגיעה אותם. חיברה אותם לקרקע".
קריאת סיפורים, על פי השתיים, גם כן עוזרת בהתמודדות. איבגי ממליצה על "סיפורים שמתמקדים בדימוי עצמי טוב וכדומה". "אצלנו", מתארת דוידי, "הייתה פעילות שכללה תיאטרון בובות עם סיפורים על התמודדויות עם קשיים במציאות".
