"עֶבֶד שֶׁל הַזְּמַן / שֶׁל הַשָּׁעוֹן שֶׁמִּן הַסְּתָם / אוֹתוֹ הִמְצֵאנוּ בֶּעָבָר", שרה ריטה, "עֶבֶד שֶׁל הַזְּמַן / עוֹבְדֵי אֱלִיל שֶׁמִּן הַסְּתָם / אוֹתוֹ הִמְצֵאנוּ בֶּעָבָר / זֶה הַשָּׁעוֹן שֶׁמְּדַכֵּא אֶת הָעִקָּר". השיר 'עבד של הזמן' מתאר את חוויית השתעבדותו של האדם המודרני למרוץ הזמן, אך מקריאת פרשת 'בא' ניתן להטעין את המילים במשמעות אחרת.

הפרשה מתארת את שלוש המכות האחרונות מבין מכות מצרים, ואת שחרור עם ישראל לחופשי לאחר המכה האחרונה והנוראה. אך בין ההתרחשויות האדירות הללו, וליתר דיוק בין מכת חושך לבכורות, חבוי חלק קטן בעל אופי קצת שונה.

בפרק י"ב מוצג לראשונה מעמד של מסירת חוקים ומצוות מהאל לעם ישראל, דרך נביאיו משה ואהרן. זה חידוש גדול, ודאי בתקופת ישראל כעם, שבה נדרש משהו מעבר לפנייה אישית של האל או שליחיו לאחד האבות.

חלק מהמצוות הן הנחיות קונקרטיות, נכונות לשעתן. אלו נוגעות לשחיטת השה שבדמו יסמנו את בתי היהודים כדי להגן על בכוריהם, ולבישול ואכילת אותו שה. מצוות אחרות נוגעות לייסוד חג הפסח, למצוותיו ולסיפור יציאת מצרים. אחרי מכת בכורות ממשיכה מסירת החוקים הנוגעים לפסח, שגולשת לעיסוק בעבדים, בגרים ובזרים.

המצווה הראשונה שניתנת במעמד זה נראית מעט משונה: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב ב). על פניו זה עניין טכני, האל מחליט שתחילת השנה תהיה בחודש המסוים הזה. המצווה לא קשורה להגנה על בתי היהודים מפני מכת בכורות, ולא נאמרת בהצמדה להוראת חגיגת הפסח.

מדרשים רבים ופרשנויות רבות ראו בפסוק הוראות טכניות לגבי קביעת תחילת החודש לפי מולד הלבנה. חלק מהפרשנים, ביניהם רב סעדיה גאון, רבי שמואל בן מאיר (הרשב"ם) ורבי מנחם בן שלמה, המשיכו פרשנות זו וקבעו כי חלק משמעותי מכינון עם ישראל כאומה מובחנת היה על ידי ייסוד ראש שנה חדש, ושיטה חדשה לקביעת מולד החודש.

"זֶה הַשָּׁעוֹן שֶׁמְּדַכֵּא אֶת הָעִקָּר"

יצירת חברה חדשה דורשת פעמים רבות שינוי בקביעת הזמן. במהפכה הצרפתית, לדוגמה, ייסדו הרפובליקנים המהפכנים לוח שנה חדש. הם התחילו את ספירת השנים במהפכה; שינו את מבנה החודש ל-3 שבועות בני 10 ימים; ואף ניסו להתאים את שעות היממה לשיטה העשרונית, רעיון שלא התקבל בציבור. ניסיון דומה לעיצוב מחדש של לוח השנה ומבנה השבוע והחודש אירע גם במהפכה הקומוניסטית ברוסיה.

המהפכנים תבעו שינוי רדיקלי כל כך, משום שלתפישתם הזמן היה שייך עד אז למלוכה ולמוסדות הדת. יש לכך משמעות כפולה. ראשית, יחידות הזמן כמו שבוע, חודש ושעה הוגדרו בידי בעלי הכוח, גם אם התבססו בחלקן על תופעות הטבע. שנית, זמנם של פשוטי העם היה נתון לשליטת בעלי הכוח הצבאי, הסמכות האלוהית או ההון ואמצעי הייצור (תלוי במהפכה).

עמדה זו מזכירה פרשנות ייחודית לפסוק הנידון שהציג הפרשן האיטלקי בן המאה ה-15, רבי עובדיה ספורנו. הוא התמקד בצירוף המילים "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם", שאותו הוא מפרש באופן שנראה לעיניים מודרניות כמעט סוציאליסטי. "מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם", כותב ספורנו, "אבל בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, היו לעבודת אחרים ורצונם. לפיכך ראשון הוא לכם לחדשי השנה – כי בו התחיל מציאותכם הבחיריי".

בפשטות, לפי ספורנו האל לא מתייחס לניסן, חודש יציאת מצרים, כחודש הראשון בשנה. אפילו לא בהכרח כחודש הראשון ללוח השנה "המהפכני" של עם ישראל. הוא אומר לעם כי זה החודש הראשון שהוא שלהם, החודש הראשון של החופש, שבו זמנם יהיה ברשותם ולא בשליטת אחרים.

בנקודת הזמן של פרשת בא, הזמן היחיד שעם ישראל מכיר הוא "זמן מצרים". זמן גלותי, במקום שאינו שלו, ובמשך מספר דורות גם זמן עבדות. לכן העובדה שהזמן חוזר לשליטת העם, נתון לכוח הבחירה שלו, היא כל כך מרחיקת לכת.

בהמשך אותו הפרק נכתב על רגע יציאת מצרים: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָֹה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". בכך נחשף פרט מטלטל: בני ישראל היו בגלות מצרים 430 שנה. הקורא עשוי לתהות – למה מתואר כל כך מעט על תקופה כל כך ארוכה? אולי התשובה היא שזה היה סוג אחר של זמן. זמן גלות שבו העם לא מחובר לעצמו, זמן עבדות שבו שעות עבודתם לא היו ברשותם, זמן "שֶׁמְּדַכֵּא אֶת הָעִקָּר".