כשעומדים בפסגת החרמון והפתיתים הלבנים נופלים על המעיל, לרגע מרגישים אירופה. האווירה מסביב באמת נהדרת, בליל של שפות זרות מפי התיירים הרבים שממלאים את ההר, עברית וערבית מכל הארץ. נוף לבן ומיוחד ותחושה של חופשה בחו"ל.
השנה ללבן הזה יש משמעות נוספת. אחרי ימי המלחמה הקשים שעברו על הצפון, יש משהו מרגש ומנחם בלראות את האזור שוקק חיים. לראות את התיירים חוזרים, את העסקים נפתחים ואת השגרה המבורכת שחוזרת לגבול הצפוני.
עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהשפיות הזו נעצרת בכביש הגישה. נדמה שדווקא כאן שום דבר לא השתנה כבר שנים. הדרך ל"אירופה" עוברת דרך סיוט לוגיסטי מייגע: פקק של שעתיים רק ממג'דל שמס לשער הכניסה, ותורים בלתי נגמרים באתר עצמו. תור לשירותים, תור לרכבל, תור לקפיטריה ואפילו תור להזמנת מזחלת. המקום פשוט פקוק, והתחושה היא שהזמן עמד מלכת בתשתיות האתר. אומנם בשנים האחרונות אפשר לרכוש כרטיס רק מראש, אבל זה עדיין לא משחרר את תורי הענק של הכניסה.
בסופו של דבר, מדובר בחוויה חמוצה-מתוקה. הלב מתמלא שמחה לראות את הצפון חוזר לעצמו ואת האווירה התיירותית הכיפית, אבל הראש מתעייף מהעמידה הממושכת במקום.
יכול להיות שהטכנולוגיה יכולה לסייע בעמידה בפקקים, כמו עובדים נוספים שיסרקו את הברקוד בעמידה בחוץ בין המכוניות, או הרחבת שעות פעילות האתר. השלג של החרמון נשאר מרהיב ומרגש, וחבל שעל כל רגע של קסם כזה, המבקר הישראלי צריך לשלם בשעות של המתנה מתישה. ואם כבר בתשלום עסקינן, 60 שקלים כניסה ועוד 40 שקלים עלייה לרכבל – זה יוצא 400 שקלים למשפחה של ארבעה נפשות. לרוב הבעיות האלה יש פתרונות מהירים שלא דורשים שיפוץ תשתיות ארוך שנים, אלא רק יוזמה ונכונות להפוך את הביקור בחרמון לחוויה שכל המשפחות בישראל יכולות ליהנות ממנה.
