ייתכן שהפליאה של הנשיא טראמפ על הדחף הפנימי המוזר של הישראלים להשיב את יקיריהם הנרצחים והחטופים לקבורה בארצם, היא שורש הצלחת האירוע הבלתי נתפס הזה, שבו אין יותר חטופים בעזה. רן גואילי, לוחם יס"מ שיצא בבוקר השבעה באוקטובר, כשהוא פצוע בכתף, והיה חלק מהמגן האנושי על תושבות ותושבי העוטף, הוחזר אתמול (שני), אחרי 843 ימים, והמלחמה הזו נגמרה.

"אבל מי לא שמע על האומץ של רן?", שרה שי לי עטרי, בשיר שנטען באינסוף משמעויות נוספות מאז השבעה באוקטובר, "הוא הכי מהיר בחול, הוא הכי חזק בגן". כל החטופים שלנו ילדים, והם כולם בבית.

"לא יכולה לקרוא לזה הקלה, אבל סוף סוף אין לנו חטופים בעזה"

בזמן שעשרות אלפים הורידו סיכות, שלטים וצמידים, שליוו אותם מאז אותה שבת ארורה, עמדו מאות מתושבי הנגב המערבי בצומת נחל עוז וחיכו עם דגלים לארונו של גואילי. היו שם חיילים בסדיר, תושבי הקיבוץ הדתי עלומים, עליו הגן גואילי, תושבי הקיבוצים החילונים של אשכול, תושבים מנתיבות ואופקים ושדרות, וגם יפה רודאיף, אחת שיודעת. ״אני לא יכולה לקרוא לזה הקלה, אבל סוף סוף אין לנו חטופים בעזה, לא האמנתי".

רודאיף היא אלמנתו של ליאור ז"ל, נהג האמבולנס האגדי של ניר יצחק, שיצא לסייע לתושבי הקיבוץ, נחטף ונרצח, וגופתו הושבה באוקטובר השנה. היא יודעת איך ההורים של גואילי מרגישים, והגיעה ביחד עם עשרות מהתושבים במועצה לחלוק כבוד אחרון. "הם יכולים לסגור פרק. כשאתה רואה את זה קורה סוף סוף, נופלים לך אסימונים. בלי אבל מושהה, כמו שצריך להיות. מקווה שירגישו את ההקלה הזו, כמו כולנו".

לאורך החודשים בהם חזרו חטופים חללים, מאז חזרת החטופים החיים, הקפידו תושבי האזור לעמוד כנרות זיכרון, בדומיה או עם שיר שקט, בראש מורכן או זקוף, ותמיד בלב כבד – כאשר הוחזרו הארונות. באמצע היום, כמו בחזרתו של הדר גולדין, באישון לילה באמצע השבוע, או מיד לאחר ארוחת שישי, כשהוחזרו שרידים שלא היו שייכים לחללים חטופים. התארגנות בקבוצות וואטסאפ, מי שיכול שיבוא. ותמיד היה מי שיכל, ומי שלא היה יכול שלא.

אימה אחת פחות

השיירה עם רני התעכבה, ובקור שנשב, התלבטו הזוכרים איזה שיר לשיר כשהיא תעבור. המתח בין הקיבוצניקים הדתיים לקיבוצניקים החילונים הגיע לשיא לא מדובר, האם שרים את 'הביתה' שהפך להמנון המקושר להחזרת החטופים, או שירים אמוניים יותר כמו 'הנה לא ינום' או 'עם הנצח לא מפחד'. אבל אלו מחלוקות לשם שמיים, ורק על פני השטח. מתחתיו, בלמטה של עוטף עזה, יש מנהרות של עצב תהומי, אמון שנשבר ופחד משתק שהכול ישוב על מקומו בשלום, והשומר ינום ויישן, ושהדרך תהיה קצרה וקטלנית, ושהבית אינו אותו הבית.

בסוף יצא איציק, אבא של רני, מאחת המכוניות שליוו את ארונו של בנו, אל הציבור. הוא אמר בהתרגשות את שהצליח להגיד. בלי שירים, רק סירנות מחרישות אוזניים של עשרות ניידות, וצ'קלאקות, שהזכירו בכיכר עם הכיסא הצהוב הענק במרכזה, את הפשע שנעשה בזירה הזו, ושעכשיו נעשה לו צדק פעוט.

מה שטראמפ לא מבין ולא יבין לעולם זו את אנחת הרווחה הקולקטיבית, המוחלטת, הנוראה שנשמעה בישראל בשעה שהודיעו לנו שאין יותר חטופים בעזה. אימה אחת פחות. אולי יהיו עוד, גרועות יותר, אולי כבר עכשיו אנחנו בעיצומה של מלחמה נוספת עם איראן, אבל האימה הזו, הספיציפית, שנמשכה 843 ימים, החלק הזה בסיפור שלנו, החלק הזה נסגר. והוא לא יכול היה להיסגר בלי האיש שלא מבין בכלל למה חשובות לנו הגופות של הילדים שלנו, ובלי האנשים האלו כאן בצומת, שנלחמו על זה.

"לא לכולם היה ברור הערך של להוציא יהודים מהשואה. התעקשנו על זה"

אחרי שעברה השיירה המשטרתית עם הארון של רני את כיכר נחל עוז, עבר המוקד לצומת הקשתות, צומת שער הנגב, שם נערכו בשנתיים האחרונות העצרות הקרובות ביותר לחטופים בכל מוצאי שבת. על הבמה המאולתרת, מתחת לכיסא הצהוב הענק, עלו למין במה פתוחה האנשים שהגיעו לשם בכל שבוע, ודיברו על כמה חשובה הייתה להם ההתכנסות, הביחד, המאבק המשותף על מה שחשוב.

"הסנטימנט בעם שאסור להשאיר אנשים מאחור הופנם", אמר אבי רוזנפלד, מי שהיה ממובילי העצרות. "שכשמחזירים את הערך הזה, יחזרו הערכים האחרים. לא לכולם היה ברור הערך הזה של להוציא יהודים מהשואה, התעקשנו על זה, חלקכם חזרו חיים חלקם לצערנו לא. 'לעולם לא עוד', זה לגמרי זה".

מה נעשה ממחר

מישהו עבר עם ערק, ומזג בכוסות קטנות למשתתפים בעצרת האחרונה כוסית לחיים. אם טראמפ היה רואה איך הישראלים מגיבים לחזרה של גופות, בטח היה משתגע. וגם אנחנו, אם היינו רואים עצמנו מבחוץ, היינו טוענים לשיגעון כזה או אחר. אבל החזרה של רני היא רגע מכונן בישראליות, בהבנה שלנו את עצמנו, בהתבוננות שלנו על עצמנו דרך עינו שלו. "אין לי מושג מה נעשה ממחר", אומרת אדוה ברזילי-משה, מהפעילות המרכזיות בפעילות המטה בנגב, "הבת שלי שאלה 'מה, תהיי בשבת בבית?'." מאות אלפי הישראלים שהקדישו את מרצם, זמנם, נפשם, תפילותיהם, ועוד הרבה יותר, שואלים את אותה השאלה. מה נעשה מחר.

ליאורה סלע-דוד, שהיתה ממובילי פעילות המטה במועצה האזורית אשכול, המועצה שספגה אין ספור אבדות בכל הצורות והכיוונים, מסמנת את הכיוון. "נחישות, עקביות", היא אומרת. "נלחמנו על הערכים שלנו והצלחנו. זה מרגיש מוזר, כי זו הצלחה עצובה, ניצחון של חללים שחוזרים. זה לא היה קורה בלעדינו, העם החזיר את החטופים נקודה. בזכות כל מי שלא התפשר על זה שלא משאירים אף אחד מאחור".