הפתיחה הצפויה של מעבר רפיח ומתן המנדט לניהול עזה ל'ועדת הטכנוקרטים' תחת 'מועצת השלום' של טראמפ מסמלים את סופו של עידן הסכסוך הדו-צדדי בין ישראל והפלסטינים, כך אומר ד"ר עופר גוטרמן, חוקר בכיר בתוכנית "מסכסוך להסדרים" במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS): "השורה התחתונה היא שעזה 'בּוּנאמה', וישראל הופכת רק לעוד קול".

פנחס ענברי, מזרחן ואנליסט של הזירה הפלסטינית מוסיף: "מערכת היררכית ורב-שכבתית מערבת מדינות רבות בעיצוב עתידה של עזה, מה שמעלה שאלות על האופן שבו יוכתב העתיד הביטחוני מדיני של ישראל. פתיחת רפיח זה הסוף של חלום גוש קטיף". לדבריו, מי שבאמת יכריע על עתיד עזה הוא ארדואן. עם חילוץ גופתו של החלל החטוף רס"מ רן גואילי ז"ל והסכמת ישראל למעבר לשלב ב' של תוכנית טראמפ בעזה, מסבירים גוטרמן וענברי בריאיון ל'דבר' על 'היום שאחרי' המסתמן ברצועה.

"זה לא שטורקיה מבקרת אותנו מבחוץ, אלא שאנחנו רק עוד קול לצידה"

אז מי ינהל את עזה מעכשיו?
גוטרמן: "יש פה מבנה היררכי שקשור לעזה רק בדרגה השלישית. בראשו נמצאת מועצת השלום – ה'בורד אוף פיס', שנועדה ליצור מנגנון גלובלי חדש לניהול קונפליקטים. בעצם טראמפ בונה תחליף למועצת הביטחון. תחתיו תפעל המועצה המבצעת בראשות טוני בלייר, מקבילה לרשות המבצעת שתוציא לפועל את החלטות מועצת השלום. רק מתחתיה ממוקמת 'המועצה המבצעת לעזה' בראשות ניקולאי מלאדנוב, שיחד עם 10 נציגים ושרים מקטאר, טורקיה, האמירויות ועוד מקבלים החלטות. תחת הגוף הזה יש 4 גופים שונים.

"השורה התחתונה הכי מרכזית היא שעזה 'בּוּנאמה'. אם לאורך עשרות שנים, מאז 1967, זה תמיד היה סיפור דו-צדדי שלנו מול הפלסטינים, בין אם שלטנו בשטח או פעלנו מול הרשות או חמאס, כיום המצב השתנה לחלוטין. אנחנו כבר לא המרכז ומקבלי ההחלטות. בעצם הוקמה מעין 'ועדה קרואה' בינלאומית שלקחה לידיה את האחריות על קבלת ההחלטות. ישראל היא כיום רק חלק ממנגנון קבלת החלטות בינלאומי, ולא מקבלת ההחלטות הבלעדית. זה לא שטורקיה מבקרת אותנו מבחוץ, אלא שאנחנו רק עוד קול לצידה".

אילו גופים יפעלו בשטח?
גוטרמן: "גוף אחד כבר קיים ופועל, לא בעזה עצמה אבל מפקח על עזה. זו המפקדה האמריקאית בקריית גת, והמטרה שלהם היא לפקח על כל התהליך. הם עושים את זה כבר מהשלב הראשון של הפסקת האש והם גם ימשיכו לפקח על הפעילות הביטחונית והשיקום.

"גוף שני הוא ה-ISF, כוח הייצוב הבינלאומי. יש לו מנדט מהאו"ם לאכוף את תהליך הפירוז ברצועה, אבל יש שאלה גדולה לגבי האפקטיביות שלו ולכן מדינות מהססות מאוד לאייש אותו.

"הגוף השלישי הוא כוח שיטור של הרשות הפלסטינית, כוח של 250 שוטרים פלסטינים שעברו הכשרה במצרים ואמורים כבר בימים הקרובים לפקח על מעבר רפיח.

"והגוף הרביעי הוא ועדת הטכנוקרטים, שמורכבת מ-15 עזתים 'בלתי מזוהים פוליטית' ומקצועיים, והם אחראים רק על ניהול חיי היום-יום ברצועה: חלוקת מזון, סיוע הומניטרי, טיפול במערכות ביוב, חשמל, חינוך וכו'. הם אחראים על עבודות השיקום של כל הרצועה. בפועל רובם קשורים בצורה כזו או אחרת לרשות הפלסטינית.

מה היכולת של הוועדה הזו למשול בפועל?
גוטרמן: "בפועל גם חמאס וגם ממשלת ישראל צפויים לאתגר את פעולת הועדה. בעיקרון בחתימתו חמאס הסכים להעביר את השליטה בעזה ולהעביר את הנשק לידי ממשל פלסטיני, אבל לכולם ברור שחמאס לא יוותר על הנשק בלי תמורות שיחזקו את האחיזה שלו, ומהצד הישראלי, בגלל שהצלחת הועדה קשורה ליכולת שלה לגייס אלפי פקידים עזתים לפעולת השיקום, אם ישראל לא תסכים שאפילו פקידים שהיו 'ירוק בהיר', נגיד אחראים על הביוב בתקופת חמאס יורשו להמשיך בתפקידם ותסנן באופן מוחלט כל מי שעבד תחת חמאס, הוועדה תישאר בלי אנשים ובלי יכולת ביצוע.

"יש פה משחק כזה שבו הכול נעשה עם קריצות. לכאורה הכניסה של הרשות הפלסטינית תהיה רק אחרי שתעבור רפורמות וישראל דרשה שבוועדה החברים לא יהיו קשורים לפת"ח, אבל בפועל האבטחה של רפיח הם פלסטינים, וראש הועדה עלי שעת' הוא שר לשעבר ברשות. אז כביכול יש פה הכנסה של הרשות לעזה תחת חותמת של ממשלת ישראל, ומצד שני ברור לכולם שהכניסה תהיה רק בהסכמה של חמאס, גם אם לא אומרים את זה. המנדט של האו"ם מאפשר ל-ISF לפרק את חמאס מנשק – אבל ברור למה מדינות לא עומדות בתור לשלוח חיילים להילחם בחמאס".

העזתיים המקומיים עם פת"ח, הפליטים עם חמאס

מי הם הפלסטינים שמיועדים למשול בעזה?
ענברי: "חשוב להבין את החלוקה הסוציולוגית: חברי הוועדה הם 'עזתים עזתים'. אלו משפחות ותיקות שחיו בעזה לפני גלי הפליטות של 48'. חמאס, לעומת זאת, הכוח שלו במחנות הפליטים. הפליטים מזוהים עם חמאס כי הוא מבטיח להם 'חזרה הביתה' ליפו ואשקלון, ולא יתפשר על חלוקת פלסטין אפילו באופן זמני. המשפחות הוותיקות, שתמיד נטו לפת"ח, רוצות להיפטר מחמאס כדי להחזיר לעצמן את הרכוש והמעמד שהוא לקח להם, יש להם חשבון לא פתור איתו עוד הרבה לפני המלחמה.

"אחד הגורמים האלו הוא מוחמד חלס, קצין בכיר בדימוס ממנגנוני הביטחון של הרשות. הוא איש של חמולת חלס, זו חמולה של עזתיים מקומיים שמזוהה עם פת"ח ונמצאת ביריבות ארוכה עם חמאס. הוא אחד הגורמים שיכולים לדחוף את הועדה להתמודד אקטיבית מול חמאס".

"דמות נוספת היא אחמד אבו רמדאן, ראש לשכת המסחר, הוא יכול לשמש כצינור להשפעה הסעודית. סעודיה מנסה לשמור על פרופיל נמוך, עוד מהשקת מועצת השלום בקהיר שממנה נעדר מלך סעודיה. סעודיה גם מאוד מסויגת מהרשות הפלסטינית ורואה בה מושחתת. אבו רמאדן, שמקורב לממלכה, יאפשר להם לתמוך ישירות בסוחרים ובכלכלה דרך לשכת המסחר של ריאד ולעקוף את המנגנונים המושחתים וכך לחזק את ההשפעה הסעודית, מה שממשלת ישראל מנעה לאורך כל המלחמה, כי מטרת המלחמה האמיתית לא הייתה להפיל או להחליף את שלטון חמאס אלא להקים התנחלויות, אבל ברגע שיפתח מעבר רפיח זה הסוף של חלום גוש קטיף".

איך הממשלה מנעה את ההשפעה הסעודית?
ענברי: "בזמן המלחמה לפני שנכנסנו לרפיח, הסעודים, האמירתים האינדונזים כבר נכנסו לשם והתחילו להקים בתי ספר ותשתיות. ברגע שנכנסו לשם גירשנו אותם ואחר כך לא אפשרנו להם להיכנס, ושיטחנו את כל רפיח. עכשיו כשנפתח מעבר רפיח, כל העולם הערבי נכנס לעזה מחדש, אבל הפעם בהובלת האחים המוסלמים עם טורקיה וקטאר. למעשה הם כבר שם עם עמותות והדגלים שלהם, אז הם גם בהנהלה וגם בשטח".

אז העתיד של חמאס מובטח?
ענברי: "לא בטוח. מצד אחד טורקיה היא המדינה היחידה שמוכנה כרגע לשלוח כוחות, אבל זה רק כי לחיילים הטורקים אין שום בעיה לעמוד לצד אנשי חמאס חמושים. ארדואן הוא היחיד שיכול לשבור את המשוואה של 'צבא מול חמאס', פשוט כי הוא לא בא לפרק אותם בכוח. הוא והקטארים רואים בחמאס שותף אסטרטגי בתוך האחים המוסלמים שהם רוצים להשאיר בחיים, לפחות כגוף פוליטי. אם החמאס מעביר את הנשק לטורקים זה לא להתפרק מנשק, זה להעביר אותו למשמורת.

"מצד שני, יכול להיות שיש פה בלוף טורקי שאולי ארדואן לא באמת רוצה לשלוח חיילים לעזה, מה שהוא באמת רוצה זה נמל. הוא רוצה להכניס את הארגונים שלו לעזה, אבל הוא לא מוכן שהקשר איתם יעבור דרך ישראל; הוא רוצה לעבוד ישירות דרך הים ונמל טורקי בעזה פשוט ישנה את כל מאזן הכוחות באגן המזרחי של הים התיכון. יכול להיות שהטורקים, יחד עם הקטארים, באמת יכריחו את חמאס להתפרק מנשקו, יש להם את הכוח. אבל המחיר יהיה נוכחות טורקית על הגבול עם ישראל".

שיקום מול פירוז

מה בידיים של ישראל מול המצב הזה?
גוטרמן: "אחרי שבפועל הסכסוך בונאם, צריך להכיר בכך שאת החודשים והשנים הקרובות ילווה מתח מובנה בהפעלת המנגנון הבינלאומי לכיוון השיקום והפירוז. אנחנו צריכים להיות מוכנים לכך שהקטארים והטורקים ינסו למשוך את המשוואה לכיוון אחד. הם יטענו, ולא בלי היגיון מסוים, שבשביל שיהיה פירוז חייבים להתחיל בשיקום, בטענה שחמאס לא יתפרק מנשקו ביום בהיר מתוך טוב לב; הוא חייב לראות תמורות מוחשיות לוויתור על הכוח שלו.

"מול זה אנחנו חייבים לצאת מהעמדה הפסיבית שגילינו ולהעביר מסר חד וברור, אין שום שיקום לפני פירוז מלא של השטח. קודם אנחנו חייבים לראות שהשטח מנוטרל מאיומים, ורק אחר כך ניתן לדבר על בנייה מחדש. בשביל זה אנחנו חייבים להתעקש על מנגנון אימות קשוח ובלתי תלוי, שמאפשר לקבוע בוודאות: האם תא השטח הזה באמת מפורז? האם המנהרות טופלו?

"ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לקנות סיפורים והבטחות מעורפלות. התחלת שיקום באזור שאינו מפורז לחלוטין היא פשוט מתנה לחמאס, ואת הטעות הזאת אסור לנו לעשות. וגם אחרי שמתחיל השיקום, האינטרס שלנו הוא לשכפל בעזה את 'מודל איו"ש'. זה אומר להעביר סמכויות ניהול אזרחיות לוועדה הטכנוקרטית או לכוחות שיטור מקומיים, אבל לשמור בידינו את האחריות הביטחונית הגוברת. ישראל חייבת לשמור לעצמה את הזכות המוסכמת להיכנס, לסכל טרור ולהסיר איומים בכל מקום שבו המנגנונים האחרים ייכשלו או יעצמו עין.

מה התרחישים האפשריים לפנינו?
גוטרמן: "בטוח שמשחק ההאשמות ההדדיות ימשיך. יש סיבות טובות לחשוד ששני הצדדים, גם ישראל וגם חמאס, לא באמת רוצים להתקדם בתוכנית טראמפ ובחזון שמבטיח את החזרה של הרשות הפלסטינית ובניית מסלול למדינה, אבל אף אחד מהם לא רוצה להיתפס כמי שתוקע את המהלך. אז כולם משחקים את המשחק. חמאס מציג נכונות סמלית, ישראל מקימה מנגנונים, וכל אחד מחכה שהשני ימצמץ ראשון ויחטוף את האש מהבית הלבן.

"אפשרות אחת היא שישראל תשכנע את טראמפ שחמאס מכשיל את היכולת להתקדם, אולי בטענה: 'אתה רוצה להוציא לפועל את עסקאות הנדל"ן והריביירה שלך בקו החוף של עזה?  אז אנחנו חייבים לגמור את העבודה'. תחת טענה כזו ישראל עשויה לקבל אישור למבצע מוגבל בזמן, מעין 'מרכבות גדעון ג", שמטרתו היא פירוק יסודי של המסגרות הצבאיות בעיקר במקומות שמהם נמנענו במהלך המלחמה, כדי לאפשר חזרה לתוכנית טראמפ בתנאים משופרים.

"יש תרחיש אחר שבו חמאס דווקא יפגין נכונות לפירוז ויצא במפגן של מסירת נשק כבד או טילים באופן שייראה מספיק משמעותי לעולם, והפטרונים שלו טורקיה וקטאר יחליטו לשמור עליו כגוף פוליטי. דווקא זה יכול להיות התרחיש המסוכן ביותר לישראל, כי הוא עלול להשאיר את חמאס דומיננטי מתחת לפני השטח, בזמן שידינו קשורות בגלל מצג של שקט.

"אופציה נוספת היא התקדמות הדרגתית ודינמית. בשטחים שבשליטת צה"ל, ב'שטח הצהוב', יתבצע פיתוח הדרגתי תחת פיקוח בינלאומי, בעוד שבאזורים ה'אדומים' ישראל תמשיך לסכל איומים באופן אקטיבי. גם כאן המפתח המשמעותי הוא התעקשות על 'אחריות ביטחונית גוברת', היכולת של ישראל להיכנס ולפעול בכל רגע שבו היא מזהה התפתחות של איום.

"כל תרחיש של הצלחה או התקבעות המודל עשוי להוביל לשכפולו ליהודה ושומרון. לכן במציאות שבה מדינות זרות ואף עוינות מנהלות את הסדרי הביטחון, ישראל חייבת לעמוד על הקווים האדומים של שמירה על ביטחוננו".