משגב עם הוא הקיבוץ הצפוני בארץ, הממוקם צמוד לגדר הגבול עם לבנון. במהלך מלחמת חרבות ברזל פונה הקיבוץ, וחבריו נאלצו לעזוב את בתיהם ולהתפזר ברחבי הארץ, בזמן שבאזור עצמו התנהלו קרבות קשים. כדי להבין איך נראים החיים על הגבול, ואיך חווים אותם בדורות שונים, ראיינו שתי נשים מהקיבוץ: אניה – אמא לשתי בנות ואשת הרבש"ץ לשעבר, שחיה במשגב עם כעשור, ואסתי – אלמנתו של סמי שני שנרצח בפיגוע בבית הילדים שהיה בקיבוץ ב-1980, חיה בקיבוץ כ-60 שנים.

למה בכלל לבחור לחיות במשגב עם?
אצל אניה, מהדור הצעיר בקיבוץ, הבחירה במשגב עם קשורה קודם כל לאורח החיים ולחיבור לטבע: "זה קצת מקרי ולא מקרי. לא הייתי פה לפני כן, בן זוגי היה כאן בשירותו הצבאי, הוא הכיר את המקום ואנחנו נורא רצינו לחיות בגליל העליון, בטבע. הגענו למשגב עם ופשוט התאהבנו. אני חושבת שזה הסיפור של משגב, או שמאוד אוהבים את המקום הזה או שלא מבינים מה הקשר של המקום הזה לעולם, כמו כוסברה."

לעומתה, אסתי מספרת שההגעה שלה למשגב עם לא התחילה מתוך אהבה או בחירה חופשית: "לא רציתי לבוא לגור במשגב עם, אני בת כפר גלעדי, לא רציתי לבוא כי כפר גלעדי היה קיבוץ מאוד מפותח ומפואר, באתי הנה כי התחתנתי ובעלי מפה, אבל כל יום הייתי מסיימת לעבוד ויורדת לכפר גלעדי. לא יכולתי להשלים עם זה שאני גרה במקום אחר. עם השנים למדתי לאהוב את משגב." מתוך דבריה של אסתי ניתן להבין שגם אם הדרך לקיבוץ התחילה מתוך אילוץ, עם השנים נוצר חיבור עמוק למקום- עד כדי כך שכיום היא מתקשה לדמיין חיים במקום אחר.

חשוב לציין שאסתי הגיעה לקיבוץ משגב עם כשהתחתנה עם סמי שני, בעלה לשעבר שנרצח בפיגוע בבית הילדים, בו מחבלים חדרו מלבנון לקיבוץ. סמי ז"ל הגן על הילדים בגופו. בפיגוע נרצח גם אייל גלוסקא, אחד התינוקות שהוחזק כבן ערובה, וחייל צה"ל נוסף.

כשאסתי נשאלה על למה לדעתה אנשים בוחרים לגור על הגבול היא השיבה "אף אחד לא בא היום מתוך שליחות, לפי דעתי האנשים מגיעים לכאן עכשיו בגלל שזה זול יותר. אין פה אידיאולוגיה לדעתי."

כשביקשנו מאניה להתייחס לדבריה של אסתי היא הגיבה "אני חושבת שזו תפיסה שונה משל הדור הצעיר בקיבוץ, אני כן חושבת שהדיור 'זול' יחסית למקומות אחרים, הוא בונוס ויתרון ופחות שיקול מרכזי במעבר לכאן."

למרות הקרבה לגבול, אניה מספרת שזה לא היה שיקול מרכזי בהחלטה לעבור לקיבוץ: "הקרבה לגבול לא עניינה אותי לא לכאן ולא לכאן. ממש בהתחלה כשרק עברנו, מצאתי את עצמי יושבת על איזו ספה, בחוץ אין נפש חיה ואז יש מואזין ואני כזה- 'אלוהים איפה אני גרה מה נסגר עם הבחירות שלי בחיים?'.

עם זאת, היא מדגישה שאי אפשר לקיים חיים מתוך פחד מתמיד: "אי אפשר לגור במקום שבו אתה חי בפחד. אני לא חיה בפחדים. אני חושבת שצריך לדרוש ביטחון ושלום ועוד המון דברים אבל מי שחי פה צריך לחיות בשלום עם הבחירה הזו. זו קהילה קטנה, אם מישהו אחד יסתובב ברחובות עם פחד קיומי של מחר ירצחו אותי אז כולנו נרגיש את זה."

אצל אסתי, הגבול הוא חלק בלתי נפרד מסיפור החיים: "הגבול בחר בי, השקט בחר בי. הרבה פעמים ניסיתי לעבור מפה, אפילו לחזור לכפר גלעדי. לא רציתי להכיר מחדש, שום דבר לא הרגיש כמו משגב."
החיים לצד הגבול, עם תחושת איום מתמשכת, היו חלק מהשגרה של הדור הוותיק הרבה לפני המלחמה האחרונה.

השבעה באוקטובר והפינוי: חוויה משפחתית וטראומטית

במהלך המלחמה, ארתור בעלה של אניה שימש כרבש"ץ הקיבוץ, והיא נאלצה להתמודד לבדה עם שתי בנות צעירות ובלי הקהילה סביבה: "בעיקרון בשפה המקצועית, ההרגשה בפינוי הייתה חרא, חרא בלבן. זה היה מאוד מורכב, קשה, מאתגר ומלמד. חוויה מטלטלת וטראומטית." מלבד הפינוי אניה העלתה קושי נוסף, "ארתור נעלם, במשך חודשים הוא כמעט ולא נכח בחיים שלנו. היה פה מאוד מורכב ומאוד מסוכן. הייתה פה מלחמה, שהייתה מושתקת לחלוטין. אף אחד לא ידע על הקיום שלה."

אסתי, שכבר חוותה בעבר פיגוע קשה בקיבוץ, משווה בין התקופות: "ההבדל בין הפיגוע למלחמה הוא  שבפיגוע לא פינו אף אחד, במלחמה אף אחד לא נשאר חוץ מכיתת הכוננות. בפינוי היינו מוגנים יותר מבחינה ביטחונית כי לא היינו כאן."

קהילה זה בית

למרות הפיזור והמעבר ממקום למקום, הקהילה ניסתה להישאר מחוברת, אניה מספרת על התחושה לנדוד בין קיבוצים כדי לחגוג ביחד: "זה היה בסופו של דבר שברון לב לעבור מקיבוץ לקיבוץ ולחגוג את החגים שלך ולפגוש את הקהילה שלך. חוויה מאוד יפה ומגבשת ומצד שני חוויה שוברת לב. כי אתה רוצה לבית שלך."

לעומתה, אסתי מספרת על הניסיון לשמור על מסגרת קיבוצית גם מחוץ לקיבוץ: "היה צוות שאירגן פגישות קיבוציות, זה היה מאוד נחמד." בנוסף, היא מתייחסת לכוח של הקהילה "הקהילה עברה בתקופת המלחמה שינוי גדול שהראה את החוסן שיש כאן. משגב עם הוא קיבוץ מצטיין בחוסן שלו."

החזרה הביתה: בין גאווה לעייפות

כשחברי הקיבוץ חזרו למשגב עם, התחושות היו מורכבות. אסתי מראה איך הבחירה לחזור הייתה ברורה ופשוטה- לא מתוך הרגל, אלא מתוך תחושת שייכות עמוקה: "חזרתי לפה כי זה הבית, אני לא אתחיל לחפש מקומות חדשים וחברה חדשה."

אניה מחזקת אותה ומראה את החוזק והחוסן של הקהילה, לצד תשישות: "בחזרה, היו לא מעט עייפות ותסכול, מצד שני, המון רגעים של חוסן ושל גאווה בקהילה." 

למרות השינויים שעובר הקיבוץ והביקורת שיש לחלק מהוותיקים, אסתי מביטה קדימה באופטימיות: "הגיעו המון אנשים חדשים. יש כאלה שהיום עוד נשענים קצת על הקיבוץ של פעם, אבל זה לא מה שהיה פעם. למבוגרים יש הרבה ביקורת על ההתחדשות של הקיבוץ, אני דווקא בעד הרוח הצעירה. ההרגשה שלי היא שהולך להיות פה טוב, יש פה אווירה מאוד טובה."

הסיפורים של אניה ואסתי מראים שהחיים במשגב עם נראים אחרת בעיני דורות שונים. אצל הדור הוותיק, החיים על הגבול שזורים בזכרונות של אובדן, נשק ואיומים ביטחוניים, אבל גם בתחושת שייכות עמוקה שנבנתה לאורך שנים. אצל הדור הצעיר, הבחירה לגור בקיבוץ נובעת מהרצון לחיות בטבע ובקהילה תומכת, וההתמודדות עם המציאות הביטחונית מגיעה כחלק מהחיים- לא כנקודת המוצא שלהם.  ובכל זאת, למרות נקודות הפתיחה השונות, אצל שתיהן התוצאה דומה: משגב עם הוא לא רק יישוב על הגבול, אלא מקום שנכנסים אליו בדרכים שונות- ומתאהבים בו עם הזמן.