שי עטיה, איש חינוך, היה המחנך שלנו בתחילת המלחמה בכיתה י'. הספקנו להיות איתו כחודש בלבד לפני שגוייס למילואים אבל הוא עדיין חלק מאיתנו.

שי גר במושב דוב"ב על גבול לבנון שנמצא 250 מטר מבתי המושב, עם משפחתו – אשתו רחל וילדיהם – שקד בת השש, אליה בן הארבע, וליבי-הודיה התינוקת שנולדה לאחר שעזבו את המושב.

בשבת של השבעה באוקטובר, עוד לפני שהתבררה התמונה המלאה, שי לא לקח סיכון ויצא עם המשפחה מהמושב, במחשבה שיחזרו הביתה תוך ימים ספורים. בהמשך פונה כל המושב במסגרת מלחמת חרבות ברזל.

ישבנו עם שי לשיחה על החיים לפני ואחרי השבעה באוקטובר. ניסינו להבין מדוע עזב את המושב, והאם הוא מתחרט על ההחלטה שלו. מה גרם לו לקבל את ההחלטה הזו? האם היה עושה משהו אחרת? שוחחנו על הבחירה המורכבת ועל איך היא שינתה את מסלול חייו לטוב ולרע.

שלום שי איזה כיף לראות אותך. התגעגענו. מוכן להתחיל?
גם אני התגעגעתי, בשמחה.

יש לכם בדוב"ב משפחה בדם?
חמי וחמותי היו שכנים שלנו, דודים של אשתי גרים בישוב וגם בני דודים. כולם קשורים לכולם בדרך זו או אחרת.

מה השתנה במושב מתחילת המלחמה?
רוב הצעירים החליטו שלא לחזור ונשארה בעיקר אוכלוסיה מבוגרת, מהמשפחות הצעירות בהתחלה לא היו הרבה. כאשר הם עברו למקום והילדים השתקעו כבר, הם בחרו שלא לעשות עוד הפעם שינוי ולחזור למושב. אנחנו שלוש משפחות צעירות שבחרנו לא לחזור, מה שגרם לכך שהפתיחה של מסגרות החינוך: גן ומעון לא נפתחו. לאחרונה נפתח מעון אבל אין מספיק ילדים בשביל לפתוח גן, אחוז הילודה בדוב"ב מאוד מאוד נמוך רוב התושבים כבר סבים וסבתות.

איפה הילדים הולכים לגן?
הילדים הולכים לגן בישובים אחרים באזור מה גם ש החינוך הבלתי הפורמלי שם לא חזר לפעול יציב גם לנוער שנשאר בדוב"ב כשהייתי שם רכז בנוער.

גרת בעוד מקומות חוץ מדוב"ב? איך היה לגור שם?
לפני שהתחתנתי גרתי בבר יוחאי גדלתי שם. יישוב מאוד קהילתי, נהנתי לגדול ולגור בו. שהתחתנו היה לנו הזדמנות לקנות בית בדוב"ב, קנינו את הבית ובשנה הראשונה גרנו בכלל בצפת והיום גרים במצפה אילן. החוויה בדוב"ב היא חוויה מיוחדת כי זה מושב חקלאי וזה כמו שבט או משפחה גדולה, כולם מכירים את כולם, פחות קהילתי ויותר משפחתי וכולם מזמינים אותך אליהם ומציעים אוכל, מכירים סיפורים על כולם, דובב זה מושב ממש משפחתי.

מאיפה המשפחה שלך מגיעה?
ההורים שלי מבר יוחאי, ההורים של אשתי גרו בדוב"ב כל החיים שלהם

זה למה החלטתם לעבור לדובב? כדי להתקרב למשפחה?
לא, האמת אשתי לא הייתה כל כך בעד ואני התלהבתי מהרעיון של לגור במושב בבית קרקע בשבילי זה היה כיף, המחירים של בתים היום ממש יקרים אבל אז שקנינו את הבית המחירים היו מאוד נוחים בשביל לרכוש אותו והייתה לנו הזדמנות אז לא ויתרנו עליה.

הבית עדיין שלכם ואתם משכירים אותו או שמכרתם?
כן אנחנו משכירים את הבית לעמותה שעוזרת לחקלאות, זה בנות מכל הארץ שבאות ומתנדבות בחקלאות בישובי הצפון.

מה אהבתה במושב?
אהבתי את הירוק של הצפון ואת הטבע שיש מסביב, שאני יכול לעשות הכל. לעבוד, את הבעלי חיים שיש מסביב, שזה היה בית וגם אם היינו צריכים עזרה ממשפחה זה היה מיידי. הכרתה את כולם ומאוד אהבתי את הבית שלי, את הגינה, את זה שאני יכול כל יום שישי לצאת לבנות, לעבוד בגינה, לשתול ולחפור. בניתי דקים, ספסלים, גדרות, אהבתי את זה וגם זה לא היה נראה מוזר במושב כי כולם עושים את זה.

למשפחה שנשארה במושב יש ילדים בגיל של הילדים שלכם?
לא, הגדולה שלי כבר בת שש וגיסתי שגרה עדיין אצל ההורים של אשתי היא בת 16/17, בכיתה יא עכשיו, יש לה חברות בגיל שלה במושב.

איך היה הפינוי?
האמת שכבר בשביעי באוקטובר, בבוקר השבת אני למעשה קם לתפילה ושאני מתארגן אני שומע מהמוצב שממש צמוד למושב את המוצב קורז לכולם "הקפצת אמת, הקפצת אמת." בעבר שלי הייתי מ"פ בגזרה הזאת ואני יודע מה המשמעות של הקפצת אמת. באותו בוקר אשתי והילדים ישנים והנשק שלי בדרך כלל לא עליי רוב הזמן. באותו בוקר אני נערך ומוציא את האקדח, מוציא את המחסניות שלי, מוציא תחמושת, יש לי גם מהשירות הצבאי שלי כלי לחימה קרים אז אני מוציא אותם ואני אומר שאני נערך לכל מה שעתיד להגיע. אני מכיר את המציאות שמה גם מההיכרות הצבאית שלי ולמעשה מה שקרה בדרום היה אמור לקרות גם בצפון בצורה יותר קשה. הגדודים שמה של חיזבאללה שהיו מיועדים להיכנס היו מצוידים וערוכים הרבה יותר טוב מחאמס אז ידעתי לקראת מה אנחנו הולכים ובאותה שבת לקחתי את אשתי והילדים, העלתי אותם על האוטו ויצאנו מדוב"ב, לא ידענו שאנחנו הולכים לצאת לתקופה כל כך ארוכה… ארזנו תיק לשבוע שבועיים ופשוט הוצאתי אותם. בהתחלה נסענו לבית של אמא שלי בבר יוחאי, אמרנו שאם תהיה חדירה יהיה זמן מרווח כדי לברוח לפחות מרחק מסוים ולמחרת כבר אשתי והילדים נסעו לזיכרון יעקב ואני גויסתי למילואים. בשביעי לאוקטובר כבר קיבלתי הקפצה למילואים ואחרי שוידאתי שאשתי נסעה לזיכרון בשמיני לאוקטובר גויסתי ולמעשה מה 7.10.23 עזבנו את הבית והתפננו.

מה הייתה הבחירה לא לחזור? הביטחון של הילדים?
העניין הביטחוני לא היווה שום נקודה מכרעת לאם לחזור או לא לחזור לדוב"ב. מה שהיווה נקודה עיקרית זה הנושא של אם הילדים שלי יגדלו עם ילדים נוספים. בדוב"ב בסופו של דבר בגיל של הבת שלי יש עוד שלוש בנות, בגיל של הבן שלי יש עוד ילד אחד זאת אומרת שהילדים שלי היו גדלים בלי ילדים בני גילם ושהגענו לישוב שבו אנחנו היום, מצפה אילן, לשקד הבת שלי בשכבת הגיל שלה כמעט שלושים בנות. מחזורי הילודה מאוד גדולים ולאליה יש המון המון חברים וזה מה שגרם לנו להישאר ההבנה שיש לילדים שלנו חברים ולא רק זה, יש המון משפחות צעירות ביישוב שהם בני גילנו ולא רק שלוש משפחות ואתה מתראה עם עוד משפחות ואז הקשרים החברתיים שלך גדלים ואתה לא מצומצם רק לשלוש משפחות, רואים עוד חברים וזה אחד הדברים שמאוד רצינו שיקרה לילדים שלנו ולנו.

איך הילדים קיבלו את המעבר?
לשקד היה מאוד קשה המעבר. היא הייתה בת ארבע ואליה היה בן שנתיים, המעבר הפתאומי "חוזרים לבית?" ואז עוברים למשפחה בזכרון יעקב ומשם נוסעים למלון, ואז מפונים ממלון וגרים בקראוון וכל התזוזה הזאת ופתאום שכל הציוד בקראוון שיש לנו היום זה ציוד שאו שתרמו לנו או שרכשנו יד שניה, מיטות וארונות זה היה הכל להתארגן מאפס אז הם הגיעו לקראוון רק עם מיטה וארון ולאט לאט כל פעם להביא משהו ועוד משהו ועוד משהו וזה יהיה תהליך ארוך בישבילם ואני גם אגיד שאחד החששות ששקד אמרה במלחמה עם איראן שהיו אזעקות זה "מה עכשיו נעזוב גם את מצפה אילן?" בגלל המלחמה היה לה מאוד חשש כי היא נקשרה כבר לחברות שלה והחשש הזה להיפרד עוד פעם ממקום קיים אצלה מדוב"ב. היה להם מאוד קשה התהליך, גם זה שאני לא הייתי נוכח למעשה רוב הזמן כי הייתי במילואים, יצאתי פה ושם מעט מאוד כדי לפגוש אותם והם לקחו את המעבר הזה מאוד לא פשוט וזה התבטא בהתנהגויות מסוימות, עם שקד עשינו תהליך של טיפול, היו עמותות שעזרו לתושבי הצפון לקבל טיפולים לילדים להתמודד עם המצב. עם שקד ממש נעזרנו וגם עם אליה, בעקבות הפינוי הוא התחיל לחרוק שיניים בלילה וזה סימן של חרדות. הוא היה קטן מדי כדי לבטא את זה בהתנהגויות אבל זה התבטא אצלו בלילה, זה אחד הדברים המאתגרים ואחת הסיבות שאנחנו לא חוזרים גם, חוץ מהפן החברתי זה גם לא להעביר אותם עוד פעם את התהליך הזה של לעזוב מקום בפתאומיות כאילו.. נגמר המלחמה אז חוזרים. לא אנחנו משתקעים.

איך היה להיכנס לקהילה חדשה ולהתחיל חיים חדשים?
אני אגיד שבאמת הישוב שקלט אותנו הוא קלט אותנו בזרועות פתוחות, הייתה כניסה ממש נוחה כי הוא היה מכוון לקלוט משפחות מפונים. היינו המשפחה המפונה הראשונה שהגיעה ופשוט עטפו אותנו, עטפו אותנו במלא מובנים. הגענו ודאגו לנו לקראוון, אירגנו לנו מיטות הגענו ביום הראשון דאגו לנו לשבוע של אוכל, עטפו אותנו לאורך כל הדרך דאגו לעשות תורנות לשחק עם ילדים, שיבואו לשחק עם הילדים שלנו וזה היה ממש מדהים. הזמינו אותנו להמון ארוחות בשבתות בתקופה הראשונה וחיברו אותנו עם הקהילה, הקהילה ממש עטפה וחיבקה אותנו וזה היה מדהים ממש וזאת הייתה אחת הסיבות שבחרנו להישאר שם, עכשיו אנחנו כבר חלק מהקהילה ועוזרים לקבל משפחות חדשות ומארחים בשבתות גם.

אתה מרוצה מזה שבחרתם דווקא את הישוב הזה?
כן. בחרנו להתפנות למצפה אילן וכן אני מרוצה מאוד כי זה ישוב בוייב שלי, זאת אומרת ש אני אגיד את זה ככה, אני סוג של דתי אבל אני לא דתי כבד אני דתי לייט כזה מה שנקרא, אני מקיים את הדברים. אשתי הולכת עם ג'ינסים ואני לובש גופיות לפעמים ורץ, הישוב הוא ליברלי כזה בוייב טוב וייב ממש טוב ואני שמח נורא שבחרנו את הישוב הזה. אם זה היה ישוב דתי יותר או דתי פחות אז היה לי קצת יותר קשה, זה באמצע- בול בשבילנו.

ספר על משהו שאתה אוהב ולא אוהב בישוב החדש?
כמו שאמרתי אני מאוד אוהב את הקהילה ואחד הדברים שמאוד קשה לי זה החוסר ודאות, אני מאוד רוצה בית פרטי רגיל, היום אנחנו משכירים קראוון וקראוון זה מבנה זמני, הוא נחמד והכל אבל זה עדיין לא הבית שהוא שלך וזה משהו שהוא חסר לי. אני רוצה כבר מקום שאני יכול להשקיע בו ואני יודע שהוא ישאר, שזה משהו שהוא אצלי בבית, בדוב"ב הייתי כל הזמן יוצא, עובד, בונה ופה במצפה אילן זה משהו שמאוד קשה לי לעשות כי שוב פעם זה לא משהו שהוא שלי קבוע זה משהו שהוא זמני. אז זה לא בדיוק משהו שאני לא אוהב זה משהו שמאתגר אותי מאוד החוסר ודאות וברגע שיפתחו קרקעות אנחנו נוכל לבנות פה בית.

יצאנו מהשיחה עם שי לא עם תשובות חד-משמעיות, אלא עם הבנה עמוקה יותר של המורכבות. של ההחלטות שאין בהן נכון או לא נכון, אלא אחריות, הקשבה ופחדים שקטים של הורים בזמן מלחמה. הסיפור של שי הוא לא רק סיפור על עזיבה של מושב, אלא על ניסיון לבנות יציבות בתוך מציאות לא יציבה, ולבחור כל יום מחדש מה הכי נכון למשפחה. והוא משאיר אותנו עם שאלה פתוחה: מה זה באמת אומר “לחזור הביתה”?