במרחק של כ־500 מטר בלבד מגבול לבנון שוכן קיבוץ אדמית שבגליל המערבי. תושביו חיים במשך עשרות שנים במציאות ביטחונית מורכבת, המשלבת שגרה אזרחית עם תחושת אי־ודאות מתמשכת. לאחר אירועי ה־7 באוקטובר, מציאות זו החריפה והשפיעה באופן משמעותי על חיי הקהילה.

הכתבה מבוססת על ריאיון עם מאיר שקד, חבר קיבוץ אדמית ותיק, ובוחנת מדוע אנשים בוחרים להתיישב בגבולות המדינה וכיצד השתנתה המציאות לפני ואחרי המלחמה.

קיבוץ אדמית הוקם מחדש בשנת 1971, לאחר ניסיון התיישבות ראשון שלא צלח. הגרעין המייסד כלל צעירים יהודים מארצות הברית לצד ישראלים, שפעלו מתוך תפיסה ציונית של חיזוק גבולות המדינה באמצעות התיישבות אזרחית. במהלך השנים עבר הקיבוץ שינויים כלכליים וחברתיים, בהם המעבר משיתופיות מלאה לשכר דיפרנציאלי בסוף שנות ה־90. למרות השינויים, הקהילה המקומית שמרה על תחושת שייכות ואחריות משותפת.

מאיר הגיע לאדמית לאחר שירותו הצבאי, ובחר לקבוע בו את ביתו. לדבריו, הקשר למקום נבנה לאורך השנים: “כל מה שקרה לי בחיים קרה כאן”. עבורו, הבחירה להישאר בקיבוץ נובעת משילוב של חיים קהילתיים, זיכרונות אישיים ותחושת מחויבות למקום. עצם הנוכחות האזרחית באזור הגבול נתפסת בעיניו כחלק מהאחריות לשמירה על ההתיישבות.

עד לאירועי ה־7 באוקטובר הצליחו תושבי אדמית לנהל שגרה יחסית לצד האיומים הביטחוניים. אולם פרוץ המלחמה הוביל לפינוי הקיבוץ, ותושביו נאלצו לעזוב את בתיהם לתקופה ממושכת. מאיר ואשתו שהו מחוץ לביתם למעלה משנה. התקופה הזו לוותה בתחושות של חוסר יציבות וגעגוע לבית, וחידדה את המורכבות של החיים בגבול גם בתקופות של שקט יחסי.

לצד ההתמודדות הביטחונית, מאיר מדגיש את חשיבות השיח החברתי והלשוני בישראל. הוא מסביר: “אני יכול להגיד לך שאחד הדברים שאני מנסה להנחיל זה לא להשתמש במילה ‘שמאלנים’, אלא ‘אנשי שמאל’. כי ‘שמאלנים’ זה הפך לקללה.”
 לדבריו, לשפה יש תפקיד מרכזי בעיצוב היחסים בין אנשים וביכולת לקיים שיח מכבד גם במציאות מורכבת.

בתחילת שנת 2025 חזר מאיר לביתו באדמית, יחד עם תושבים נוספים. החזרה סימלה ניסיון לשיקום הקהילה ולבניית שגרה מחודשת, אך גם הבנה שהמציאות הביטחונית לאחר ה־7 באוקטובר שונה מזו שהייתה בעבר. תחושת הזהירות גברה, אך הרצון להמשיך לחיות במקום נותר בעינו.

סיפורו של מאיר משקף את סיפורם של יישובי הגבול בישראל: בחירה יומיומית בין קושי להתמדה, בין חשש לשייכות. עבור תושבים רבים, החיים על הגבול אינם רק אתגר ביטחוני, אלא גם ביטוי לקשר עמוק למקום, לקהילה ולערכים של כבוד ושיח אנושי. השאלה שנותרת פתוחה היא כיצד תיראה שגרת החיים בגבולות המדינה בעתיד, והאם תושבים אלו יוכלו להמשיך לבנות את חייהם במקום שבו בחרו לחיות.