נווה כספי ושיראל יומורן מתארחים אצל משפחת זוהר מקרית שמונה: קריית שמונה שלפני המלחמה, התאפיינה בקהילה חמה ומלוכדת, בקצב חיים שקט ובתחושת בית חזקה. על אף אתגרי תעסוקה והגירה שלילית מתמשכת, רבים מתושביה – ובעיקר צעירים – בחרו להישאר בה מתוך חיבור עמוק למקום, לטבע ולחיי קהילה פשוטים וקרובים, וכמובן בל נתעלם מההטבות הכלכליות שהאזור מציע.

מעבר להיותה בית לתושביה, קריית שמונה שימשה עיר – עוגן אזורית ליישובי הגליל העליון ואצבע הגליל. היא היוותה עבור הקיבוצים, המושבים והיישובים הקטנים סביבה מרכז חיוני לשירותים יומיומיים ולחיים אזרחיים: שירותי בריאות, מסחר ותעסוקה, חינוך והשכלה, שירותים מוניציפליים וממשלתיים, וכן תרבות, ספורט ופנאי. עבור רבים, היא הייתה ה״עיר הקרובה לבית״ – המקום שבו עובדים, לומדים, מטופלים, קונים ונפגשים – ולכן מצבה משפיע ישירות לא רק על תושביה, אלא על מרקם החיים של הצפון המזרחי כולו.

יצאנו צפונה לפגוש את משפחת זוהר, משפחה שורשית בקרית שמונה. אב המשפחה שאול. גדל בעיר מילדותו , והביא אליה את אשתו קרין. אשר נולדה בהולנד "אתם מבינים לאן הוא הביא אותי? לקריית שמונה," היא צוחקת, הם בנו בעיר את ביתם וגידלו בה ארבעה ילדים שהצעיר בהם מסיים השנה תיכון.

אחרי הפינוי: קריית שמונה והצפון בין פחד, נטישה וחוסר אופק

מאז 7 באוקטובר והפינוי ההמוני של יישובי גבול הצפון, הולכת ומעמיקה תופעה מדאיגה: תושבים רבים – ובעיקר צעירים ומשפחות צעירות – מחליטים שלא לחזור לצפון גם לאחר סיום הלחימה. מה שהיה בעבר חשש ביטחוני זמני, הפך עבור רבים להבנה עמוקה שהמציאות השתנתה – ואיתה גם תחושת הבית. חן. בת המשפחה, מחזקת נתון זה ומספרת כי "צעירי העיר שפונו למרכז נחשפו לשפע של מקומות עבודה, פרנסה טובה יותר, בטחון, תרבות , אפשרויות לבילוי עד עלות השחר – אז למה להם לחזור"??

כ30%- מתושבי קריית שמונה טרם חזרו, עסקים רבים נסגרו או מדשדשים והעיר סובלת ממחסור חמור בהזדמנויות תעסוקה. צעירים רבים, שכבר מצאו עבודה במרכז והשתלבו במסגרות חדשות, מתקשים למצוא סיבה ממשית לשוב לעיר. עבורם המעבר אינו רק בריחה מהפחד – אלא גם פתיחת דלת להזדמנויות שלא קיימות בצפון.

מאז החזרה לעיר מתוארת חוויה אישית ורגשית של תושבים שנעקרו מבתיהם. הצפייה בזוועות עוטף עזה יצרה אצל רבים תחושת איום קיומי: אם זה קרה בדרום – זה עלול לקרות גם בצפון. הפחד מפני מתקפה של חיזבאללה, לצד בומים, נפילות ואזעקות שמגיעות לעיתים מאוחר מדי, יצרו מציאות שבה החיים הפשוטים הפכו לבלתי אפשריים. שאול. עונה לשאלתנו על החיים לצד הפחד: " זו לא שאלה של האם? זו שאלה של מתי. כן! אנחנו חיים בפחד ומתח מתמיד. זה ברור לי שיקרה משהו, רק לא ידוע מתי. אני לא ממציא את זה מפחדי הלב, הכל נחשף בתקשורת – כתבות ותוכניות וצילומים מהגילויים על המוכנות של כוחות רדואן לפרוץ את הגבול ולהשתלט על מדינת ישראל – אופנועים מתודלקים, כלי נשק ואינסוף תחמושת."

שאול. מוסיף ומספר על חוויותיו כילד במלחמת יום הכיפורים אז ממש חי במקלט תקופה ארוכה ובכלל לא יצא ממנו. הוא משווה את המצב לימים אלה ומספר על התחושות שלו מהמלחמה האחרונה "פעם אחת שהגענו לבקר בעיר בדיוק כשבאנו לצאת אל דירת הפינוי, בעודו עומד  ברמזור נשמעה אזעקהוהייתי בהתלבטות  אם לעבור באור אדום לכיוון המיגונית שבתחנה או לסכן את חיי"  בנוסף לכך הוא מוסיף,  "בתכלס – אני חי מילדותי לצד הפחד ואי הוודאות, וכך אני מגדל גם את הילדים לצערי."

על הפינוי מספרים בני המשפחה שהם פונו לשני אזורים שונים – הבנות הגדולות קיבלו חדר פינוי בטבריה: חן. "היה כיף להתעורר כל בוקר מול הכנרת, יצאתי להליכות אבל אין כמו לישון בבית

שלך, אין כמו ארוחות שישי שאמא מבשלת וכולנו סביב השולחן." ש. מתייחס לאירוע כניסיון אישי

ומשפחתי, "מי זוכה לעצור את החיים לשנה וחצי באמצע החיים ולחוות משהו אחר…? אני רוצה להודות על הטוב, על החוויה השונה, על זה שלא היינו בבית כשנפל עליו הטיל."

באחד ממטחי הרקטות שנורו לעבר העיר ספג בית המשפחה פגיעה ישירה. החדר שנפגע הוא החדר אליו עברה הבת ש. בתקופת הקורונה, זהו חדר ששימש כחדר משחקים בקומה השלישית של הבית ושאול. אימצה אותו.

תספרו לנו על שיקום הבית, איך זה קורה? מי שילם על התיקונים?

שאול .צוחק: "בפעם הראשונה שהגיע לבית שמאי , היה זה תחת מטחי טילים ואזעקות. הוא

הסתובב בבית במהרה, לא בדק את הפגיעות באופן יסודי, והוציא דוח תיקונים. בדיעבד הסתבר שלא בדק ולא הבחין בפגיעות בצנרת המים, פגיעות פנימיות במערכת החשמל ועוד כל מיני השפעות שלא נראות לעין במבט ראשוני. היה מאד קשה להגיע לקבלנים באזור. כולם היו עמוסי עבודה בשל הפגיעות הרבות בעיר ובאזור. במזל מצאתי חבר שהוא גם קבלן שיפוצים שהסכים לפנות זמן ולהגיע על בסיס חברות. אבל היה פער מאד גדול בין מה שנראה בהתחלה לבין היקף

הנזק במציאות. בהתחלה שילמנו לו מכיסנו 100 אלף ₪ והגשנו קבלות לרשויות ורק אחרי

הרבה זמן קיבלנו החזרים שאיתם יכולנו להמשיך את התיקונים הנדרשים."

לצד כל זאת, בתוך תחושת התסכול ממדיניות הממשלה, מהפחד לגור בעיר, מהחשש שללא תוכנית שיקום ממשלתית אמיתית, העיר תחזור עשרות שנים לאחור, מדגישים במשפחת זוהר את הקשר

והאהבה לעיר הצפונית, החלום לשקם ולהחיות את העיר קיים והם מקווים שמישהו שם למעלה

יאפשר יציבות ביטחונית, כלכלית, תרבותית ואופק שיאפשר לחיות בעיר ולא רק לשרוד. הם מאמינים כי "אנשים בונים בתים, אבל בתים לא בונים אנשים" ומחכים ליום בו תחזור אוכלוסייה איכותית ונעימה לעיר שתצליח להפריח את השקט הנוכחי.