"לחיות תחת אש זה פחד, חוסר יציבות, אין לך שליטה עליו, הרגשה נוראית" מספרת קרן תושבת קריית שמונה משנת 2009, קולה רועד מעט, אך יש בו גם משהו אחר- נחישות שנרכשה ב-15 שנים של חיים בעיר. קריית שמונה, העיר הצפונית ביותר בישראל, נוסדה ב-1949 כעיר פיתוח לקליטת עולים. העיר, שוכנת כ-5 ק"מ מהגבול הלבנוני, עברה לא מעט תקופות מתוחות מבחינה בטחונית.
באוקטובר 2023, עם פרוץ המלחמה, חיזבאללה החל בהפגזות שיטתיות. הרקטות שנשלחו אל העיר לא היו אירוע חד-פעמי- הן הפכו לשגרה מטלטלת. "היו אזעקות ללא הרף, זה היה נוראי – כל שעות היממה, גם באמצע הלילה," מתארת קרן. "הרגשתי קשה, נאלצתי לגור במקלט."
מי נשאר, מי עזב – ומדוע?
בניגוד לרוב התושבים, קרן בחרה להישאר. "גם אם לא היה צורך משפחתי – הייתי נשארת בבית, כי לא מצאתי צורך להתפנות," היא מסבירה. אבל היא היתה יוצאת דופן: "אף אחד לא נשאר- כולם פונו."
עודד, תושב אחר, מגלם את הקול השני- זה של התסכול וחוסר התקווה. "אני גר פה בקריית שמונה, בהזדמנות הראשונה אני בורח," הוא אומר בראיון לכאן 11 בחודש דצמבר האחרון. המשפט נשמע כמו גזר דין על העיר, אך גם כזעקה נואשת של מי שרוצה לאהוב את המקום שלו- אך לא יכול יותר.
השאלה המרכזית שעולה היא: מה גורם לאדם להישאר במקום שהפך למסוכן? קרן מדברת על שייכות, על בית, על שורשים. אבל מאחורי המילים האלה מסתתר גם משהו אחר- תחושה שאם היא תעזוב, היא מוותרת. לא רק על הבית הפיזי, אלא על הרעיון של חיים בצפון שאותו היא כל-כך אוהבת.
שנה אחרי: העיר שלא התאוששה
שנה אחרי תחילת הפינוי, התושבים אמורים לחזור. אבל העיר שמחכה להם היא לא העיר שעזבו. "המון הריסות, הרבה תושבים לא חזרו בעקבות המצב של הבתים שלהם, בעקבות מצב העסקים והמצב שהמדינה לא עוזרת," מעידה קרן על המצב בעיר.
אביחי שטרן, ראש העיר, מתאר תמונה כואבת: "העיר לא ערוכה לזה שיוחזרו תושבים, זו הסיבה שהתנגדתי לחזרה" מציין באותו ראיון בכאן- 11. הוא מתאר מצב של הזנחה, וחוסר תשומת לב של מקבלי ההחלטות.
פרוספר אזרן, ראש העיר המיתולוגי לשעבר, זועק גם הוא "תחיו את המקום הזה, אחרת אי אפשר להמשיך לגור פה." מציין גם הוא בראיון בכאן.
הפחד שלא נגמר
"אנחנו חיים בפחד, מצפים למהדורה שנייה שהולכת לקרות בקרוב," אומרת קרן בראיון. זו לא פרנויה – זו מציאות מבוססת ניסיון. כשאתה חי בקריית שמונה, אתה יודע שהשקט הוא זמני. שהרגע הבא יכול להביא שוב את צפירות האזעקה, את הריצה למקלט, את השאלה: האם הבית שלי יהיה שלם כשאצא?
החיים תחת אש אינם רק סכנה פיזית. הם מצב נפשי מתמשך- חוסר שליטה, תחושת נטישה, ניתוק מהשגרה הרגילה. "זו הרגשה נוראית," מסכמת קרן פשוט.
בין חוסן לוויתור
הכתבה הזו אינה רק על קריית שמונה. היא על שאלה גדולה יותר, למה לחיות על גבול? האם אפשר לנהל שגרת חיים שכזאת במצב בטחוני כה מורכב ובתחושה שהמדינה לא רואה אותך.
קרן נשארה, עודד רוצה לברוח, אביחי שטרן מתריע ופרופסור אזרן מבקש פשוט שיחיו את העיר. כל אחד מהם מייצג קול שונה במציאות המורכבת של החיים על הגבול- בין שייכות לייאוש, בין נאמנות לתחושת נטישה, בין הרצון להישאר לצורך לעזוב.
