"בוא נדבר דוגרי", אומר ארטיום, כשהוא לוקח לרגע הפסקה מהידוק קורות הפלדה ומסיר את כפפות הבד, "בנייה זה לא סיפור סקסי". הצעיר בן ה-23, שנולד במזרח הרחוק, מאבק קצת את בגדי העבודה ומביט על העצים הירוקים של קיבוץ רעים. אין ספק, החלק הזה של התמונה יותר סקסי מהשלד האפור והמאובק של המבנה שנפגע קשה בידי מחבלי חמאס.

את חצר הבניין הפגוע מכסות עשרות שלדות פלדה בגוון חלודה. המבנה עצמו, אחד מאלה שנבנים מחדש, נראה כמו מבוך של בלטות ולבנים. הרצפה מכוסה באבק אפור וקמחי של בטון, ושרידי כלים – דלי שבור פה, שקית קרטון קרועה שם. כמו המבנים האחרים שעליהם עובדים ארטיום והחברים בקבוצה שלו, גם הבניין הזה נחרב ב-7 באוקטובר, בקרב הקשה על רעים.

"אני, ב-6.10, בדיוק חגגתי יום הולדת", מספר ארטיום סוריץ. הוא עלה לבדו מרוסיה בגיל 14, ושירת בפלס"ר נח"ל. "למוחרת הקפיצו אותנו לכפר עזה, פה ליד. היה כאוס, נלחמנו במשך שעות". במהלך הקרב נרצחו 62 מתושבי הקיבוץ, ונפלו 18 חיילי צה"ל, בהם גם יותם הלל ז"ל. "הוא היה חבר טוב שלי, ההרוג היחיד מהפלוגה". המחבלים נבלמו בסופו של דבר ונסוגו מכפר עזה. "בתכל'ס", ממשיך סוריץ, "היינו פה בקרבות רק יומיים וחצי, ואחר כך עברנו למשימות יותר עורפיות, אבל זה נשאר איתך. זו הייתה סיבה גדולה שבחרתי לבוא לפה ללמוד בנייה ולבנות מחדש את הבתים פה".

סוריץ הוא לא היחיד בחבורה הזו שהשתתף בקרבות הקשים בעוטף. "הם כולם יוצאי המלחמה, מילואים ארוכים, דברים לא פשוטים", מספר זאב שפריר, "זאביק", כמו שקוראים לו החבר'ה מהקבוצה בת 20 הצעירים שהוא אסף לתוכנית מיוחדת במינה – שנתיים של לימודי בנייה, עבודה ומגורים משותפים בקיבוץ מפלסים. באפריל 2025 יצאו לדרך.

זאביק בן 73, עם מבנה גוף של אדם שלא היית רוצה להסתבך איתו. עבור הצעירים בתוכנית הוא כל מיני דברים, אבל לפני הכול, הוא הבחור שהקים את הקבוצה יחד עם רויטל שבירו. כן, השבירו האלו שמלמדים את מקצועות הבנייה. "רצינו לייצר מסגרת לחבר'ה שהשתחררו", הוא מספר, תוך כדי נהיגה ברוורס, מביט אחורה עם כל הגוף, "לתת להם מקצוע אבל גם משמעות".

זאביק: "כאן באים ללמוד לעבוד מקבלנים"

היום אנחנו נוסעים מקיבוץ לקיבוץ, מצפון הרצועה עד דרומה, עוברים באתרי הבנייה שבהם החבר'ה שלו מפוזרים. הוא שואל אותם לשלומם, מדבר עם הקבלנים, ואיכשהו מספיק לשתות קפה שחור כמעט בכל אתר.

על השביל ההיקפי בניר עוז, טרקטור ענק מפר את השקט. מכל המקומות שבהם עובדים החבר'ה שהצטרפו לתוכנית, זה נראה המקום הנטוש מכולם. למעט הטרקטור, אין כמעט רמז בשולי הקיבוץ לפעילות אנושית, ואת אתר הבנייה מקיף עשב גבוה. רוב התושבים עדיין לא חזרו לניר עוז, אחד הקיבוצים שנפגעו קשה מאוד. 47 מחבריו נרצחו ו-76 נחטפו לעזה.

בתוך המבנה המשתפץ, מעגל של צעירים לבושים בגדי עבודה ארוכים וקסדות מקשיבים לקבלן שמתדרך. "חלק חשוב מהתוכנית", מסביר זאביק, "זה שכאן באים ללמוד לעבוד מקבלנים. בחוץ יש מלא הנדסאים שלומדים שנתיים ניהול בניין ואז אף קבלן לא רוצה אותם, כי אין להם ניסיון. פה אצלנו הם עובדים בבוקר ולומדים בערב. בסוף הם יוצאים עם ניסיון וגם עם תעודה".

כשהקבלן מסיים לדבר, זאביק מבקש את החבר'ה לכמה דקות. הבקשה מתקבלת בהבנה, וארבעת הפועלים הצעירים יוצאים מהמבנה ועומדים בחצר ההרוסה. "איך העבודה?" שואל זאביק ומצ'פח את אחד מהם בחוזקה. המצ'ופח, עידו קסלמן, מחייך. "בסדר גמור", הוא אומר בטון רגוע. הקסדה הלבנה שלראשו יוצרת סט ייחודי עם עגילי הזהב הארוכים שבאוזניו. "הוא בדיוק הסביר לנו איך נעשה את הגג".

אף שהשעה רק 12:00 בצוהריים, החבר'ה נראים שמחים על ההפסקה. "אנחנו ערים משש בבוקר, עובדים עד ארבע, ואז בשש בערב מתחילים לימודים", מספר לידור לוי, בן 26 מבית שאן. "לא פשוט, אבל מסתדרים", אומר ראובן, גם הוא לוי, אבל מקריית אתא, ומבוגר בשנה. "החלק שאני הכי אוהב ביום שלי זה לישון", הוא צוחק, ומגניב חיוך אשם לזאביק, כאילו אמר משהו רע. זאביק לא מוטרד. "תכל'ס, לפעמים אתה נשב"ז", אומר לידור, "הקפה הוא החבר הכי טוב שלך".

העבודה: "אבא שלי קורא לי פלסטיני"

העבודה הפיזית קשה. במהלך היום עובדים בבניין, "בלי חוכמות ובלי פלסטרים", כמו שזאביק מגדיר את זה. מרימים בלוקים, מרצפים, מרתכים, יוצקים גבס, מטייחים, צובעים. "זה נראה לך קשה?" שואל יונתן רובס, בן 23, מחדרה. "נסה לקום לשיעור אחרי זה". ואיך מסתדרים עם העומס? "הרבה שינה", הוא אומר, וראובן מהנהן; קסלמן אומר שעוזרים אחד לשני. "ואלכוהול", מוסיף לידור. הם צוחקים בקול רם.
"עבודה קשה, אין מה להגיד. אבא שלי קורא לי פלסטיני", מספר ראובן בגילוי לב, "הוא לא עף על זה. אבל בעיניי זה מקצוע וגם ציונות. צריך שהבונים יהיו יהודים".

החברים מהנהנים. "רק אתמול סיימתי מילואים", מספר לידור. כמו כל החברים בתוכנית, הארבעה מגיעים לכאן אחרי שירות מילואים ארוך בקרבי, ורובם עדיין משרתים במילואים פעילים. עבור לידור יש קשר ישיר בין הדברים. "ככה הכרתי את המקום הזה", הוא משחזר. "הגענו בימים של הקרבות. היה מקום הרוס, הרגשתי מחורבן לראות". גם רובס זוכר בדיוק: "היה ריח של מוות, גופות, במשך כמה ימים".

זה מה שהחזיר אותם לעוטף, כשבחרו להצטרף לתוכנית, דרך חבר או מודעה. "לא הכרתי את האזור הזה בכלל", מספר לידור, "אבל צריך שמי שישקמו כאן בידיים, לא רק בכסף, יהיו האזרחים. לא עובדים זרים, לא מהשטחים". החברים מהנהנים. "כיף גם לעזור לחבר'ה מהקיבוץ", אומר קסלמן, ומתכוון לקיבוץ מפלסים, שבו הם גרים. "זה לא תמיד פשוט", ממשיך אותו לידור, "אבל אנחנו משקמים שם את השכונה, בונים כל מיני דברים. זה יד רוחצת יד".

רויטל שבירו: "כדי להשתקם צריך לעבוד פיזית, להזיע"

המתח בין לאהוב את העבודה ולהתרגש מהשיקום לבין "להישב"ז" חוזר בשיחות עם החבר'ה. "אפשר לזלזל בדור הצעירים, אבל הם הוכיחו את עצמם כהכי ציונים", אומרת רויטל שבירו, השותפה של זאביק להגשמת החלום המופרע הזה. "אנחנו מדברים על בחורים שיצאו מהמלחמה, רובם מלב עזה או לבנון, חלקם בלי בגרות או כיוון, שצריכים לעמוד בתוכנית סופר דורשת, ועוד להיות שם אחד בשביל השני".

שבירו אינה מגזימה. אף שהתוכנית נותנת לבחורים תעודות מנהל בנייה וניסיון מעשי בחינם, השילוב של עבודה אינטנסיבית ולימודים אינו פשוט לכל אחד, בטח לא לחיילים שעוד מתאפסים על עצמם. "יותר מפעם מישהו הולך לישון שנ"צ ולא קם", מספר זאביק, "אז אני מתקשר, שולח את החבר'ה להעיר אותו, לפעמים נותן קצת שטיפה".

מבחינת שבירו, זה חלק מהתוכנית. "אנחנו רוצים לבנות אותם. כשזאביק הגיע מטעם העמותות הצבאיות וחיפש תוכניות שיקום למשוחררים, שיתפתי אותו במשנה שלי – כדי להשתקם צריך לעבוד פיזית, להזיע, ללכת לישון מוקדם, כי חייבים לקום בבוקר".
בעיניה, השיטה עובדת: "עושה להם טוב להעיר אחד את השני בבוקר, לשפץ את השכונה שלהם בזמן הפנוי, כדי שיהיה כיף לגור בה, להתחכך ולקשור קשרים בקיבוץ. זו ציונות על אמת, מלוכלכת", או כמו שהיא אוהבת להגיד לחבר'ה: "רק מי שמערבב את הטיח, לא יערבבו אותו. החבר'ה האלו יהיה מנהלי הבניין הכי טובים".

רויטל שבירו: "כשזאביק ואני הבנו שיש פה צעירים שנתנו הכול למדינה וצריכים כיוון ועתיד, חשבנו שיש פה איך לחבר את זה עם מה שהמדינה הכי צריכה. אני מאמינה בעבודה עברית"

שבירו, בת 62 ממיתר, מנהלת את רשת המכללות עוגן-שבירו לבנייה. במקור היא מגיעה מחינוך. "צמחתי בצופים, ואי אז בשנות התשעים ריכזתי את החינוך בפוריה, ומצאתי את עצמי עובדת עם הגרעינים הראשונים של הנוער העובד. בהתחלה לא הסכמתי ללבוש חולצה כחולה, אבל איכשהו מצאתי את עצמי מרכזת את מחוז צפון שלהם, ואז עושה שם עוד המון פעילויות".

גם להקמת המכללה התגלגלה כמעט במקרה: "אחרי שנים שעבדתי בחינוך הבלתי פורמלי, ואז בתיירות בגולן, חזרתי לעסק המשפחתי". כפי ששמה מרמז, היא משתייכת למשפחת הבנאים המיתולוגית. "עסקתי בין היתר בהכשרת עובדים. יום אחד אבי סיפר לי על מבנה שהתפנה בבאר שבע, ותהה מה נעשה איתו. אמרתי לו: 'נקים מכללה'". איכשהו זה מה שקרה, "והיום אנחנו 17 שנה אחרי, עם פעילות ענפה בתחומי הבניין, הבטיחות, התחבורה ועוד, עובדים עם חברות ביטחוניות, מכשירים עובדים".
לדבריה, כשהיא וזאביק הגו את התוכנית, היה לה ברור שהכיוון הוא בנייה פיזית של העוטף, ולא רק לימודים: "גם לפני המלחמה השתדלתי למצוא איך להכשיר עובדים שהיו צריכים יותר דחיפה וכיוון. כשזאביק ואני הבנו שיש פה צעירים שנתנו הכול למדינה וצריכים כיוון ועתיד, חשבנו שיש פה איך לחבר את זה עם מה שהמדינה הכי צריכה. אני מאמינה בעבודה עברית".

דאגה: "זאביק הוא קצת הסבא שלנו"

התפיסה הזו של מדריך בלתי פורמלי מלווה גם את זאביק. אף שרשמית הוא איש הקשר עם הקיבוץ המארח, סדרן העבודה עם הקבלנים וחברת ההשמה שדואגת לבחורים למקומות עבודה, ברור שכשהוא מדבר עליהם הוא מדבר על חניכים.

בדרכים ממקום למקום, נראה שהוא לא מפסיק לרגע לחשוב עליהם בפרטים הכי קטנים – זה ביקש עזרה עם הרופא, "ההוא נפרד בדיוק מחברה שלו", האחד מצוברח ממה שקורה בבית, ועוד ועוד. קצת כמו שבירו, גם הוא צמח בנוער העובד, ריכז את גרעיני "עודד" והדריך בתנועת יהודה הצעיר העולמית, ומילא עוד כמה תפקידים חינוכיים, אי אז, בראשית הביוגרפיה העמוסה שלו. אומנם חלפו מאז כמה עשורים ואינספור תפקידים, אך ניכר שהוא עדיין נהנה לשלב בין לחיצת יד חזקה להפליא לשיחה.

ארטיום סוריץ: "זאביק עוזר לך בהכול. לפעמים הוא מארגן ערב בירה גם כשאנחנו ממש עייפים, ולפעמים הוא חופר לכולם בהודעות עד שיוודאו שקמת בבוקר"

או כמו שסוריץ ניסח את זה: "זאביק עוזר לך בהכול. לפעמים הוא מארגן ערב בירה גם כשאנחנו ממש עייפים, ולפעמים הוא חופר לכולם בהודעות עד שיוודאו שקמת בבוקר. הוא קצת הסבא שלנו".

סוריץ מסיים את דבריו כשזאביק חוזר משיחה עם הקבלן שלו. "הוא עף עליך", זאביק אומר לו ומכה בכתפו. סוריץ מגחך, ושואל לשלומו. "עזוב, ספר על החברה שלך", אומר לו זאביק בהתלהבות, ובצירוף מקרים משונה הטלפון מצלצל. "מי זו, אוליאנה?", שואל זאביק, וסוריץ מהנהן. "שים אותה על ספיקר. 'אוליאנה, מתי אני מגיע אליכם לחרמון להעביר מורשת קרב?'" בצד השני של הטלפון, אוליאנה, בת זוגו של סוריץ וקצינה בחרמון, צוחקת. "זאביק, מה שלומך? מה דעתך על עוד שבועיים?"

סוריץ הכיר את אוליאנה כשנשלח, לא מרצונו, לקורס מכונאי רכב. "הייתי ממש שבור מזה, אבל כשהייתי שמה ראיתי את אוליאנה רוקדת", הוא מספר בעיניים בורקות, "היא הייתה בקורס קצינות, והן עשו הופעה עם ריקוד. ישר כשהיא סיימה ניגשתי אליה והחמאתי לה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון".

ציונות: "אתה בונה בידיים את מה שהבני זונה האלו הרסו"

עמוק יותר בניר עוז, בחור צעיר מרתך מסגרת ירוקה לחלון. באזור הזה של הקיבוץ יש סוף סוף סימני חיים. כמה בתים נעימים לעין עומדים שם, וצעירים עוברים ביניהם בנחת. "את אלו החניכים שיפצו", אומר זאביק בגאווה, ומראה תמונה של אחד המבנים הרוס לחלוטין. הוא ניגש לבית שעדיין עומד פתוח למחצה, ולוחץ יד לבחור עם החלון הירוק. בשונה מחבריו, ניכר שיאיר אחי, בן 25 מבית שמש, שקוע עמוק בעבודה ועוצר לפטפט רק לרגע. "עבדתי קצת בתחום כשהייתי קטן", הוא מספר. בסדיר הוא שירת בגדוד נצח יהודה בכפיר. "לפני שהגעתי הייתי אחרי מילואים של חודשים, קצת בעזה, הרבה בסוריה ובלבנון. חשבתי שהרעיון של עבודה בבוקר ולימודים בערב מדבר אליי". למה? התשובה שלו פשוטה: "ציונות, חד-משמעית".

לשיחה מצטרף מאור נורי, בן 26, מחדרה, שעובד גם הוא באתר. "באנו לכאן לפני שלושה חודשים", הוא מספר, "אתה רואה הכול שרוף, ואז אתה בונה בידיים את מה שהבני זונה האלו הרסו. זה נותן תחושה אמיתית שניצחנו". אחי מהנהן. "הכי חשוב זה לשקם את הקיבוצים".

נורי מספר ששמע על התוכנית מחבר. "יש אנשים שחשבו חודש, חודש וחצי, אני תוך יומיים הגעתי. באתי בשביל ללמוד עבודה, והתאהבתי בשקט. אני חושב להישאר לגור פה עם בת הזוג והחבר'ה". גם אחי נהנה מהחברה. "אני אוהב את האנשים, חבר'ה טובים. ואתה גם יודע שבזכות זה שהם מקצועיים, יום אחד יהיו לך קשרים טובים".

אביסרור הקבלן: "חשוב לי שיישארו בונים עבריים"

"זה לא מובן מאליו שעפים עליהם", אומר אביגדור אביסרור, בעודו חולק עם זאביק קפה שחור וקצת אורז חם שקיבל באופקים. "להרבה אנשים יש חשש מפועלים יהודים, דימוי שהם עצלנים, עדינים".

אביסרור, בן 57 מירושלים, קבלן ועובד כפיים זה שנים, מדבר בחיבה על ה"ילדים". "הייתה לנו בעיה להתאים את כל הריתוך", הוא מספר לזאביק, "אז הורדנו את כל הריתוך לשטח, והם השתלטו על זה יותר מהר מאיתנו". זאביק צוחק. גם יוחאי, חברו ושותפו של אביסרור, שעזב את ההייטק כדי לבנות איתו, מחייך. "הוא זחל איתי יחד בצבא", מספר אביסרור ומצביע על הגבר השקט, משולב הידיים, שהכין את הקפה. זאביק בתגובה חושף עוד פרט בביוגרפיה המפתיעה שלו, ומספר להם על שני הקרבות על החרמון שהשתתף בהם כלוחם בפלס"ר גולני.

"אני דווקא מעדיף לעבוד עם יהודים", אומר אביסרור, שאישתו הייתה בת קיבוץ ניר עוז לפני שחזרו בתשובה. "גם כי כיף לי פשוט לעבוד עם אנשים שאני יכול להרגיש איתם נוח, אבל גם כי חשוב לי לדעת שמי שיבנה מחדש את המדינה שלנו יהיו יהודים".

לדעת אביסרור, זה לא עניין של גזענות. "הרב שלי אמר לי פעם: 'יש לך כבוד גדול לשמר את התורה הזו של הבנייה, להעביר אותה הלאה'. חשוב לי שיישארו בונים עבריים, והם עושים עבודה מעולה".

ואכן, בדרך לאוטו, חבורה של צעירים שגרים בבית המשופץ מזמינים את זאביק למרק. הם חברי תנועת הבוגרים של השומר הצעיר שעברו לגור בניר עוז. "אתה אחראי על החבר'ה של אביגדור?" שואלת אחת מהן, גיל אדאטו לוי, בהתלהבות. "הם עזרו לנו מלא, אפילו אחרי שהבית היה מוכן, עזרו לי סתם ככה להעביר רהיטים, להתקין מכונת מים". טל הכט, חברתה, צוחקת. "הם עזרו לי להוריד את החתול שלי שנתקע על העץ, תראה", היא אומרת ומראה לזאביק סרטונים בטלפון שלה.

שליחות: "להיות חלק מהתיקון"

עם רדת הערב, בחזרה במפלסים, הבחורים מתחילים להיאסף לאט לכיתת הלימוד, לערב כיף שזאביק ארגן. "תזכור להביא גם בירה שחורה, יש לנו שיעור אחר כך", אמר לו אחד החברים, וזאביק לא מאכזב. הם נכנסים אחרי יום עבודה ומקלחת במקרה הטוב, או רק יום עבודה במקרים אחרים, ומתיישבים במעגל, שותים בירה ("תודה על השחורה") ומפצחים גרעינים.

הערב אין לימודים, אבל הכיתה תשמש לשיעור של כיתת הכבאות הקיבוצית. גם בה יש חברים מהקבוצה. אחד מהם הוא ארז רבינוביץ', בן 27, והנשוי היחיד בחבורה. "חשוב לי להיות מעורב ביישוב. עברתי לפה עם אישתי", מספר רבינוביץ', שהתחתן לפני חודשים ספורים. "נלחמתי פה בשביעי ורציתי לחזור ולהיות חלק מהתיקון".

רבינוביץ', קצין באגוז, מדבר בהתלהבות: "בסוף באנו להיות חלק מקהילה, לבנות משהו, וזה מרגש אותי להכיר את האנשים פה". החברים צוחקים. "אבל למי יש זמן להכיר אותם, זה בגלל שאתה נשוי", אומר נתיב אוחנה, בן 25 ממגדל העמק. רבינוביץ' צוחק: "זה נכון, אני כל היום בעבודות, אבל אישתי כל היום מארגנת ארוחות, מפגישה אנשים, מדברת עם השכנות".
"תכל'ס" אומר אוחנה, "האנשים פה נחמדים, אבל אין לנו המון זמן להיות חלק מכל האירועים שלהם", "וגם", מוסיף עמית אפרסיאן (שכולם קוראים לו מיקו), "מה לעשות שבהתחלה לא באנו להם טוב בעין".
"חוץ מאשר לעליזה", אומר סוריץ. "אחלה עליזה", הם מהנהנים.

עליזה רסקין: "הם למדו איך לחיות בקיבוץ"

עליזה היא עליזה רסקין, רכזת הדיור של מפלסים. "בהתחלה היה להם קשה", היא מספרת, "היום, אנחנו גאים מאוד שבחרנו להתאמץ ולפנות להם מקום. אבל אז, חודשיים בלבד אחרי שחזרנו הביתה, האנשים לא היו ממש במקום לקבל תושבים חדשים, בטח לא כל כך הרבה".

רסקין לא מתביישת לשים את הדברים על השולחן: "אנחנו קיבוצניקים, ארגנטינאים. הם חבר'ה צעירים, מהערים, ערים שונות מאוד משלנו. בהתחלה גם התנאים שלהם היו מאוד קשים, המון לימודים, המון טראומות שצפו, והמגורים שנתנו להם עוד לא היו במצב טוב".

עליזה רסקין: "הם ממש מכבדים, ולמדו איך לחיות בקיבוץ, ואנחנו למדנו אותם. בקיבוץ אנחנו קוראים להם 'הלוחמים שלנו', וחלק מהם כבר ביקשו להיקלט אחרי התוכנית. זה מרגש"

מיקו: "זה לא נעים, אבל אתה נכנס להם לקיבוץ, והם מארחים אותך. אתה לא נראה כמוהם. אז אתה הולך לבריכה ושואלים אותך: 'מה, אתה מפה?' אח שלי, אני כבר 15 פעם פה".
אוחנה: "מה לעשות שאני מזרחי".
מיקו צוחק: "אני גם מבין אותם. סך הכול אנשים טובים, אבל אתה לא מפה. זה מעליב, אבל לוקח זמן עד שמכירים".
זאביק: "מה אני אגיד לכם, אף אחד לא מושלם, אבל הלוואי והיו לי עוד קיבוצים כמו מפלסים שמוכנים ככה לפתוח את הלב ואת הבית. עכשיו אני מחפש בית לקבוצה שנייה, ואופקים לא רוצים לתת דירות. במפלסים מתבאסים שאין להם מספיק כדי לעזור לי".

החבר'ה מהנהנים. "אני רואה את עצמי גר כאן", אומר סוריץ. "אוליאנה עברה לגור איתי גם". הלילה, הוא מגלה, היא תיסע כל הדרך מהחרמון כדי לישון איתו בקיבוץ. הוא ורבינוביץ' לא היחידים שהביאו את בנות הזוג שלהם לגור איתם. למרבה המזל, היום לכל אחד כבר יש דירת חדר משלו.

רסקין: "בסוף נרקמו גם קשרים יפים. לאחד החברים אצלנו יש ילד בן 30 על הספקטרום, והילד ממש נקשר לאחד מהחבר'ה; ואחד הילדים פה ממש אוהב גלישה, ובחור של זאביק יוצא איתו לגלוש. אני חושבת שהם ממש מכבדים, ולמדו איך לחיות בקיבוץ, ואנחנו למדנו אותם. בקיבוץ אנחנו קוראים להם 'הלוחמים שלנו', וחלק מהם כבר ביקשו להיקלט אחרי התוכנית. זה מרגש".

שותפות: "מגניב לשקם ביחד את העוטף"

בחזרה בכיתה, החבר'ה מפצחים גרעינים. ניכר שיש ביניהם דרגות שונות של קרבה.
נתיב ומיקו, צמד חמד, גדלו שניהם במגדל העמק, "אבל הכרנו רק בצבא, כי אהבנו אופנועים. הכרנו על האופנועים והחלטנו לבוא ביחד לתוכנית".
מיקו: "אמרנו, זה פוש לצאת מהבית, שאחרת, לדעתי, הייתי בו נשאר עד היום. וגם חשבנו שזה מגניב לשקם ביחד את העוטף".
למרות הרקעים השונים של רוב החבר'ה, הם מתארים תחושה של שותפות.
נורי: "אנשים פה טובים, האווירה טובה, בוחרים לעשות שבתות ביחד, לצאת לברים".
אוחנה: "גם עוזרים הרבה אחד לשני, בשיעורים, בעבודה".
ראובן: "אותי מיקו ממש הרים, היה לי קשה, ומיקו לקח אותי, ישב איתי, אמר לי: 'אתה חכם, אתה יכול', זה עזר".

סיפוק: "הקבלן עף עלינו, זו תחושה של כבוד"

עד כה, הם מרגישים שהולך להם. "זה מרגש כשמבינים שאתה לא פחות טוב מסרי לנקים", אומר אוחנה. ומיקו צוחק: "בוא'נה, אבל, כמה למדתי אנגלית". אוחנה מגחך וחוזר לרצינות: "עכשיו הקבלן סומך עלינו, עף עלינו. זו תחושה של כבוד".

גם האחרים מרוצים מההתקדמות. "בהתחלה הקבלנים התייחסו אלינו כמו לחיילים", מספר נריה אשורי, בן 22, הצעיר בחבורה. הוא הספיק להילחם בעזה כמה חודשים לפני שהשתחרר והצטרף לתוכנית. "אבל זאביק נכנס קצת בקבלנים והסביר להם שצריך ללמד אותנו הכול. עכשיו אנחנו מתקדמים, נותנים לנו לעשות הרבה דברים גדולים. עשינו פרויקט בשדרות, איפה שנפגעו בשביעי לעשירי. תיקנו קירות, חלונות, הכול. צבענו עשרה בתים".
קסלמן: "הקבלן שלנו עכשיו בן אדם זהב".
רובס: "יש לו סבלנות, יושב איתנו, מסביר לנו".
זאביק: "שתדעו, היום אני מחפש בנרות עוד קבלנים שייקחו עובדים יהודים, ולא כולם מסכימים". הוא מעדכן אותם איך הולך בקבוצה שפתח בקריית שמונה. "האמון בעובדים יהודים נמוך מאוד", הוא אומר, "מסננים אותי חצי מהטלפונים מרוב שחפרתי. אבל זה בסדר, בגיל 17 נפרדה ממני בחורה, ומאז אני לא נעלב מפרידות".
"אבל הנה, אתה עדיין חושב על זה", אומר לו מיקו בחיוך מקנטר. רגע של דממה. "חחח, זה נכון", אומר זאביק ונותן כיף-לחיצה חם. החבר'ה צוחקים, ואוחנה מרגיע: "אל תדאג זאביק, כשאני אהיה קבלן, אני אעסיק לך את כל העובדים".