ניצן הורוביץ, לשעבר שר הבריאות וחבר כנסת, פרסם לפני כמה חודשים את הספר "הבית בקצה המדינה" (הקיבוץ המאוחד, יד יערי ויד טבנקין), שמתאר את תקופת הפינוי של קיבוץ חניתה החל מ-7 באוקטובר ועד חזרתם של התושבים בחורף 2025. בספר הורוביץ חוזר להקמת הקיבוץ, למלחמת העצמאות, שגם בה פונו חלק מתושבי הקיבוץ, ולעשורים שאחריה, על האתגרים הרבים בחיי קהילה קטנה ושיתופית (וגם מופרטת) בקצה המדינה. הורוביץ עבר לאזור לפני כמה שנים וחי כיום במצפה הילה. מתוך החיים שם וכתיבת הספר על קהילה ספציפית, התגבשו אצלו תובנות על עתיד הצפון.

לפני הספר על חניתה כתב הורוביץ ספר על מיגונית המוות ברעים. "בתום הקדנציה שלי כשר והחלפת הממשלה, הבנתי שאני קצת שבע מפוליטיקה והתחלתי לכתוב. רציתי לספר סיפור על 7 באוקטובר, והחלטתי לכתוב על מיגונית המוות ברעים, שבה נרצח ענר שפירא ונחטפו אלון אהל והירש גולדברג פולין. לאחר מכן החלטתי לכתוב גם על הצפון".

למה בחרת לכתוב דווקא על חניתה?
"רוב הזמן אני גר בצפון. חוויתי את המלחמה חזק מאוד, אף שהיישוב שלנו לא פונה אך ספג לא מעט. בצפון יש מאות סיפורים ובחרתי מקום אחד ספציפי – חניתה. מקום שהייתי בו הרבה פעמים לפני, מקום שאני אוהב. אבל גם יש לו את הסיפור ההיסטורי – הראשונים על ההר, הפינוי הגדול של 1948 – הרגשתי שזה המשך של אותו סיפור".

הפינוי עכשיו מזכיר את הפינוי אז?
"הייתה אז סכנה ממשית, פחדו מפלישת צבאות זרים, והפינוי נמשך כשנה. הפעם לא הייתה פלישה, והפינוי לקח כשנה וחצי. זה מטורף כשחושבים על זה: מבחינה אישית, קהילתית, לאומית. שנה וחצי יישובים עומדים נטושים. למה? יש צבא, ממשלה. אנחנו לא ב-1948. גם אז, בעיקר ילדי הקיבוץ פונו. רוב חברי הקיבוץ נשארו. הפעם המדינה הפקירה את האזור".

היה סיכון לחיי אנשים. למה לפנות אותם זה הפקרה?
"ברור לי שהפינוי הראשוני נבע מפחד אמיתי. אילו גרתי בכפר גלעדי לא הייתי פועל אחרת. אבל לו הייתה לו שום סיבה להתארך מעבר לכמה שבועות. יש לנו מדינה, הביאו צבא, פרשו כוחות. למה היה צריך להשאיר יישובים נטושים שנה וחצי? זו הפקרה לא רק של אתוס הציוני, אלא של מציאות החיים של תושבי הגבול. לממשלה לא היה אכפת מאותם אנשים".

"בצפון יש מאות סיפורים ובחרתי מקום אחד ספציפי – חניתה. מקום שהייתי בו הרבה פעמים לפני, מקום שאני אוהב. אבל גם יש לו את הסיפור ההיסטורי – הראשונים על ההר, הפינוי הגדול של 1948 – הרגשתי שזה המשך של אותו סיפור"

הורוביץ מגדיר את הפינוי של תושבי הצפון כאחד האירועים הדרמטיים של המלחמה. "אני מסתכל על הפינוי הארוך הזה גם במובן הלאומי העכשווי – איזה תקדים הוא יצר לחיים שלנו פה בארץ? אז אם מחר יש פיגוע גדול בפתח תקווה, או בכלל בכל מקום בארץ, אז נקום כולנו וננטוש, ישלמו לנו והכול בסדר? זו מחשבה הרסנית. תחושת האמון במדינה ובצבא התרסקה. אתה פליט בארצך וחוץ מזה שנכנס לך כסף לחשבון – לא אכפת. לא הצליחו למנות פרויקטור שיקום יותר מחצי שנה. משרד החינוך היה באובדן ערך מוחלט. רק עכשיו הקימו מנהלת".

"הפינוי לא נוהל, זרקו על האנשים כסף ואמרו – תסתדרו". הורוביץ טוען כי קו המחשבה היה שההעברות החודשיות יפתרו את הבעיה האישית של המפונים, אבל זה יצר שתי בעיות הרבה יותר חמורות: ההשפעה הקשה של הפינוי הארוך על יחידים ועל קהילות; וההשפעה הקשה על צפון הגליל. "שטח עצום עמד ריק והפך הלכה למעשה לרצועת ביטחון, רק הפעם בשטח שלנו. זו הייתה טעות קשה ביותר. איוולת. ביטוי של אנטי-מנהיגות שתוצאותיה ניכרות עד עכשיו. תסתכלו על קריית שמונה, הפינוי נגמר לפני כמעט שנה – יותר משליש מתושביה לא חזרו, ומי יודע אם יחזרו?"

"הסדר מדיני זה הדבר הכי ריאלי ומפוכח"

להורוביץ חשוב להדגיש שאינו מאשים את התושבים, ושתפיסת הביטחון בצפון היא שהובילה לנטישה של יותר משנתיים. "מחדלי הביטחון בגבול הצפון הם תוצאה של תהליך של דברים שקרו במשך שנים קודם. הייתה התחזקות עקבית, שיטתית וגלויה של חיזבאללה על הגדר לאורך שנים שלא נעשה נגדה כמעט שום דבר. לא נבנו ממדים, לא נבנו תוכניות פינוי – כל הדברים שחשוב שיהיו למקרה שיפרוץ אירוע הוזנחו. ב-7 באוקטובר התושבים ראו שאין כמעט חיילים, שחיזבאללה מול החלון והגבול לא גבול. ברור שהם לקחו את הרגליים וברחו משם. אנחנו יותר משנתיים אחרי ולא קרה שום תהליך של הסקת מסקנות. וזה גם עניין, כי את כל הדברים האלו אני מספר דרך הסיפורים של התושבים. אבל המדינה לא התיישבה עדיין לבדוק".

היו אנשים בחניתה שלא הסכימו להתפנות ונשארו בקיבוץ?
"מיכל מאיר, בת להורים שהקימו את המקום, פשוט לא מצאה את עצמה בשום מקום. יש אנשים כאלו, שממש קשורים לבית עצמו. אבל כל המסרים היו נגד החזרה. זו באמת בעיה. אני יכול להבין אגב את חניתה, שהיא ממש על הגבול והיו שם עניינים של שריפות. אבל מה ההיגיון עם סאסא, בצת או מצובה, שלא על ההר ולא על הגדר?

"נשארה אצלם כיתת כוננות גדולה שכתבתי עליה הרבה בספר. הם היו מאוד מצוידים ומיומנים לשריפות, והם הלכה למעשה הצילו את הקיבוץ. הם גם שמרו עליו מפני הצבא והנזקים שהוא עושה. היו שם לא מעט דינמיקות בעניין. חשוב להגיד שגם היום, שנתיים למלחמה, המדינה עדיין לא הכריעה בעניין שלהם – אם היא רוצה שהם באמת יגנו על האזור, היא חייבת לשדרג מאוד את האמצעים שלהם. אם לא, חייבים להחזיק כוח צבאי גדול".

לטענת הורוביץ, העובדה שהפינוי המהיר שנמשך זמן ארוך מאוד לא נבדק מטעם שום גוף רשמי כמעט בוודאות יוביל לפינוי נוסף אם המצב הביטחוני יתערער שוב. "יעזבו שוב, ולא רק בחניתה. נכון, המצב הביטחוני בגבול הרבה יותר טוב ממה שהיה. חיזבאללה לא נמצא על הגבול. יש כוחות, יש ערנות, מודיעין, מכשול משודרג – אבל האמון לא שוקם. תסתכלו על השנתיים האחרונות, היחס לחטופים, המשבר הפוליטי. בלבנון אין יציבות ואין הסדר. כלומר לא מטפלים בבעיה מהשורש. המערכה נגד חיזבאללה הייתה טובה ותמכתי בה, אבל זה לא יכול להסתכם בזה". הוא חוזר ואומר שיש רק אפשרות אחת שהחיים בצפון יחזרו לגמרי לשגרה: הסכם. "חייבים לעגן ולבסס את זה בהסכם עם מדינת לבנון. זה גם אינטרס שלהם. לא מספיק הרתעה צבאית. צריך יחסים בין המדינות והם אפשריים".

אתה חושב שיש אוזן קשבת בחברה הישראלית לסוג כזה של שיח?
"הימין הצליח להכניס לאורך השנים להרבה אנשים בראש שהסדר זו חולשה. כניעה. התקפלות. אני אומר להפך – זה הדבר הכי חשוב, והוא זה שנותן יציבות וביטחון. בעזה לא היה הסדר, ובלבנון אין הסדר. ובמקום שבו אין הסדר, משגשגים ארגונים כמו חמאס וחיזבאללה. ההסדרים שיש לנו עם ירדן ומצרים, למרות הכול, מחזיקים. הסדר זה לא תמימות, או 'אמונה בערבים'. להפך, זה הדבר הכי ריאלי ומפוכח".

"יש סיכוי טוב שתקום ממשלה חדשה שתקדם תהליך של תיקון"

בעקבות עבודתו הצמודה עם קיבוץ חניתה בפרט, והיכרותו עם קהילות אחרות בצפון, הורוביץ אומר שקהילות מאורגנות עברו את הפינוי באפן טוב יותר מקהילות אחרות. "ברור שהקיבוצים, שהם יותר מאורגנים, מלוכדים ומאוגדים בתנועה ארצית, שיש בה גם הרבה סולידריות בין-קיבוצית, ידעו לתת מענים שביישובים אחרים לא ידעו לתת, או לקח להם יותר זמן לתת. בקיבוץ יש בעלי תפקידים ששמרו על הקהילות – דבר שקיים פחות במושבים, ובטח לא בערים. מבחינה חברתית המסגרת הקיבוצית הוכיחה את עצמה כבעלת ערך עצום. בטח בתקופה של קושי. חניתה היא יוצאת דופן מהבחינה הזו. הם התפזרו לכל קצוות הארץ, אבל גם שם אחרי חודשים הם הצליחו לרכז כמה מוקדי פינוי בצפון. בסופו של דבר, רוב התושבים גם חזרו".

אחרי שנים שחבטו בהם בכל מקום, הקיבוץ זוכה לעדנה במלחמה הזו.
"56 קיבוצים פונו ונפגעו במלחמה. זה כמעט רבע מהתנועה הקיבוצית! מישהו יכול לחלוק על הרלוונטיות שלהם בשמירה על הגבולות? כל מי שתוקף אותם על הרקע החברתי והפוליטי, כדאי לו לזכור את העובדה הזו. חוץ מזה, אנשים רצו ורוצים לעבור לקיבוצים. זו גם איכות המגורים, אבל גם כי אנשים רוצים קהילתיות – אנשים ראו את הכוח של הקהילתיות והחיים הקיבוציים".

אתה חוזה רנסנס לתנועה הקיבוצית?
"יכול להיות. זה לא יהיה פשוט. המדינה לא מעודדת את זה. אבל אני רואה שגם לקיבוצים יש את הכוח להתגבר על זה ולמשוך אנשים לתוכם".

אצל רבים הקיבוץ זה עדיין ועדות קבלה, 'השער הצהוב'.
"בניגוד לדימוי, כשאתה מגיע לקיבוצים אתה רואה שלא כולם זה אשכנזים שמאלנים. זה יותר מגוון. מצד שני, יש הבדל בין קהילה חרדית, חרד"לית, דתית וחילונית. זה בסדר שיהיו מסגרות חילוניות – על ההתנהלות הקהילתית, המסגרות, התרבות. אולי בעתיד נראה קהילות יותר מגוונות, אבל זה לגיטימי לחלוטין להגיד שיש יישוב עם צביון. בשורה התחתונה, צריך לחזק אותם. שיהיו תנועות של צעירים שיבואו. שתהיה מגמה של גדילה וצמיחה. אני מאוד מאמין בזה. נכון, בממשלה דוחפים גרעינים תורניים לכל מיני מקומות, אבל זה לא אומר שצריך לקבל את זה בהכנעה. לכולם יש מקום".

"אם הממשלה רוצה להחזיר את הצפון ולחזק אותו, זה לא עניין צבאי, היא צריכה לחזק את התשתיות והחינוך. בינתיים רק גורעים מהם תקציבים. זה לא מבשר טובות"

מה מצבו של הקיבוץ היום?
"חניתה לא ספגה פגיעות קשות מדי, וגם מהפגיעות שספגה לא נשאר זכר. סללו ושיפצו הכול. בהשקת הספר לפני חודשיים טיילנו בקיבוץ והוא נראה מצוין. הם קולטים משפחות חדשות. בתקופת הפינוי רבים אמרו לי שהם רוצים 'חברה יותר קיבוצית', שתהיה פחות הפרדה בין חברי הקיבוץ לאלו שחיים בו ואינם חברים. שתהיה יותר קהילה.

"הקיבוצים בדרך להיות בסדר, בגדול – הבעיה היא ביישובים האחרים שקיבלו מכה כלכלית וחברתית ולא ממש מתאוששים. אצלנו במועצה, בגוש היישובים של זרעית, שתולה, אבן מנחם, המצב לא טוב. אם הממשלה רוצה להחזיר את הצפון ולחזק אותו, זה לא עניין צבאי, היא צריכה לחזק את התשתיות והחינוך. בינתיים רק גורעים מהם תקציבים. זה לא מבשר טובות".

מה אפשר לעשות נגד ההפקרה הזו?
"ביישובי הצפון הבינו שיש אינטרס משותף – ביטחון, השקעה בשירותים, כמו שראו במקומות שפונו אליהם. הפער עצום. המונים נחשפו לאפשרות להפסיק עם החיים שלהם על הקצה באיזה ספר שיכול כל יום להתפוצץ. הם מבינים יותר טוב מכולם שאיפה שאין יציבות, שום אנבידיה לא תבוא".

אתה אופטימי לגבי מערכת הבחירות המתקרבת?
"כן. אני מרגיש שיש סיכוי טוב שתקום ממשלה חדשה שתקדם תהליך של תיקון. אני מאמין שזו תהיה ממשלה במסגרת של ממשלת השינוי שאנחנו הקמנו. שמאל, מרכז וימין. דתיים וחילונים. ממשלה שמייצגת הרבה ציבורים במדינה. אני מאמין שאפשר לתקן. המצב אינו בלתי הפיך. פה בצפון אנחנו צריכים קודם כול ניהול בסיסי. ממשלה מתפקדת שתדע לנהל. חלק גדול מהמצוקה של המלחמה הזו היא לא תקציבים או ביטחון, אלא חוסר ניהול בסיסי. בספר אני מזכיר שבמהלך המלחמה רצו לסגור את אתר מירון, ואז שר השיכון גולדקנופף התמרמר שאת מטולה לא סוגרים, אז למה לסגור את מירון? מטולה – מושבה מופגזת במשך חודשים שאין בה נפש חיה, ושר בכיר בישראל לא יודע את זה. יש דוגמה טובה יותר לניתוק?"