האלימות הגואה בחברה הערבית אינה כותרת חולפת או רצף אירועים נקודתיים. זוהי מציאות יומיומית שממשיכה לגבות קורבנות רבים מדי, לערער תחושת ביטחון בסיסית ולפורר מרקמים קהילתיים שלמים. בשנים האחרונות נרצחו מאות אזרחים ערבים, וירי על בתי עסק שמסרבים לשלם דמי חסות הפך לשגרה לילית ביישובים רבים. והמעגלים מתרחבים: תופעה שבעבר זוהתה בעיקר עם יישובים מוחלשים ומופקרים, מחלחלת גם לערים וכפרים שעברו פיתוח כלכלי, חינוכי וחברתי משמעותי – כמו סח’נין ונצרת.

נדמה שהציבור הרחב התרגל למספרים, אבל מאחורי כל מספר יש משפחה, כיתה, קהילה שלמה שנפגעת.

אני כותב את הדברים כאיש חינוך יהודי שפועל בתוך בתי ספר ערביים בגליל. בשלוש השנים האחרונות אני מלמד בחטיבת הביניים 'אבן ח’לדון' בסח’נין; השנה הצטרפתי גם לחטיבת 'אבן ח’לדון' בעראבה, ולפני כן לימדתי שלוש שנים בחטיבת הביניים 'טהא חוסיין' בסח’נין. המפגש היומיומי עם תלמידים, מורים והנהלות אינו מאפשר לי לראות באלימות "בעיה של אחרים" – היא נוכחת בכיתות, במסדרונות וגם בשתיקות.

השתתפתי בהפגנות האחרונות לא כצופה מהצד, אלא מתוך מחויבות לעמוד לצד התלמידים והשותפים שלי. הזעם כלפי הממשלה והמשטרה מובן ומוצדק. תחושת ההפקרה אינה דמיון: אכיפה חסרה, נשק בלתי חוקי, ואי מימוש שיטתי של החלטות ממשלה שנועדו לצמצם פערים ולחזק תשתיות אזרחיות. כשהחלטות ממשלה מרכזיות כמו החלטות 549 ו־550 – שנועדו להזרים תקציבים לחיזוק תשתיות אזרחיות, חינוך, תעסוקה וביטחון אישי ביישובים ערביים – נשארות על הנייר או מיושמות חלקית בלבד, הפער בין ההצהרות למציאות גדל, והמחיר משולם בחיי אדם.

ובכל זאת, שיח שממוקד אך ורק בהאשמת גורמים חיצוניים עלול להוביל למבוי סתום. לא משום שהמדינה פטורה מאחריות – להפך – אלא משום שהתמודדות אמיתית מחייבת גם התבוננות אמיצה פנימה. הקורבנות הם אזרחים ערבים, אך גם מבצעי האלימות מגיעים מתוך החברה הערבית עצמה. ההכרה בכך אינה האשמה קולקטיבית, אלא תנאי לפירוק שורשי הבעיה: נורמות, דפוסים והיעדר חלופות.

אחת הסוגיות המרכזיות היא חוסר המעש של צעירים רבים. צעירים שאינם ממשיכים להשכלה גבוהה או למסלולי הכשרה נותרים לעיתים ללא אופק ברור. לפי נתונים שונים, שיעור הצעירים הערבים בגילאי 18–24 שאינם נמצאים בלימודים, בתעסוקה או בהכשרה מקצועית (NEET – Not in Education, Employment, or Training) גבוה מאוד, ומוערך בעשרות אחוזים – גבוה משמעותית מהשיעור המקביל בקרב צעירים יהודים. מדובר בקבוצת צעירים גדולה שחיה לאורך זמן ללא מסגרת יציבה וללא נתיב ברור לעתיד (מצב שמחקרים רבים קושרים לפגיעות גבוהה יותר לגיוס למסגרות עברייניות ולמעגלי אלימות).

הוואקום הזה מזין את התחזקותם של ארגוני פשיעה שמציעים מסגרת, זהות ותחושת כוח. כך נוצר מעגל סגור: היעדר הזדמנויות מגביר פשיעה, והפשיעה מרחיקה השקעות ותעסוקה. לצד אכיפה נחושה, חייבים לייצר אלטרנטיבות אזרחיות וחינוכיות: הכשרה מקצועית, תעסוקה מקומית ומסגרות מחייבות ובונות.

בהקשר זה, שירות לאומי-אזרחי בתוך הקהילות הערביות – במד״א, בכיבוי, בבתי חולים, במתנ״סים ובבתי ספר – יכול להיות כלי משמעותי. אני מודע להתנגדות הקיימת בחברה הערבית, שנובעת מחשש לזיקה ביטחונית או להחלת חובות עתידיים, אך בעיניי מדובר במסגרת אזרחית שמרחיבה אפשרויות ולא מצמצמת אותן. לא ככפייה ולא כסמל, אלא כהזדמנות: חיזוק תחושת שייכות, רכישת מיומנויות, וחיבור בין תרומה לקהילה לבין עתיד אישי חוקי ומכבד.

כמחנך, איני יכול להתעלם גם מתפקיד מערכת החינוך. אני מודע היטב ללחצים, לאילוצים ולחסמים שמקשים על יישום שינוי: עומסים, מחסור במשאבים ומציאות פוליטית מורכבת. ועדיין, חשוב בעיניי להציף את השאלות – האם אנחנו מציעים לכל תלמיד עתיד מגוון ומשמעותי או רק למי שמתאים למסלול צר של הצלחה? האם תלמיד שאינו מצטיין במתמטיקה או באנגלית מרגיש שיש לו מקום, ערך ודרך לתרום? חינוך שאינו מעניק תחושת אופק הוא קרקע פגיעה.

ולסיום – שני מסרים, שמבקשים אחריות משותפת.

לשותפיי הערבים: אתם לא לבד. יש יהודים רבים שרואים באלימות בחברה הערבית בעיה של החברה הישראלית כולה, ודורשים מהמדינה לפעול ברצינות, בעקביות ובאחריות. במקביל, המאבק מחייב גם שינוי פנימי של נורמות חברתיות, תרבותיות וחינוכיות – לא מתוך האשמה, אלא מתוך דאגה לעתיד הדור הבא.

ולשותפיי היהודים: אם זה כואב לכם – השמיעו קול. אל תאפשרו השתקה, גם כשסדר היום עמוס במשברים אחרים. דרשו יישום החלטות, הצטרפו ליוזמות אזרחיות ודברו על כך בבתי הספר ובמרחבים הציבוריים. אל תיתנו לאזרחים הערבים להרגיש בלתי נראים.

אלימות אינה בעיה מגזרית. היא מבחן אזרחי, מוסרי וחינוכי – לכולנו.

אבנר נצר הוא מורה במסגרת תוכנית שפה משותפת