פרשת 'בשלח', כראוי לשמה, מספרת על תולדות עם ישראל במדבר, לאחר שפרעה שילח אותו מארץ מצרים. הפרשה עמוסה בניסים רבים שבלעדיהם כנראה לא היה העם היהודי שורד, כפי שנהוג לשיר כל שנה בסדר פסח. עמוד ענן ועמוד אש הובילו את עם ישראל בדרכו במדבר; ים סוף נחצה לשניים, וצבא פרעה שקע במצולות; לחם ובשר הומטרו מהשמיים כדי להאכיל את העם; משה היכה בסלע, ויצאו ממנו מים.

אך בין האותות והמופתים המוכרים מההגדה, יש עוד מוטיב שחוזר. אמנם פחות פלאי, אך משמעותי במסע העם במדבר, מסורת ישראלית ויהודית חשובה מדורי דורות: התלונות.

רבים מהניסים בפרשה קרו רק לאחר שהעם זעק אל משה ואל ה'. כבר בתחילת הפרשה, כשחילו של פרעה דוהר אחריהם, הם קוראים למשה קריאה קורעת לב: "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר" (שמות י"ד יא).

אמנם, לאחר חציית ים סוף, נראה שתמה המחאה: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ ה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות י"ד לא). הפרק הבא אף מוקדש כולו לשירת הים, שבה משה ובני ישראל מהללים את האל שהצילם. עם זאת,  כמעט מיד עם תום שיר ההלל, העם הנבחר חוזר להתלונן.

בני ישראל פונים למשה ואומרים לו שמוטב שהיו מתים במצרים ולא במדבר, מרעב. כאן מופיע הדימוי המפורסם של "סיר הבשר" במצרים, שמשמש פעמים רבות כדי לתאר את הזיכרון המעוות של בני ישראל את שנות עבדותם. האל מוריד את המן מהשמיים, ורעב העם שוקט.

בסוף הפרשה הרטוריקה מחריפה. עם הגעתם לרפידים נוכחים בני העם כי לא נותרו להם מים לשתייה. הם אומרים למשה שהוא הביא אותם למדבר כדי למות, והנביא צועק לאל בבהלה של ממש: "מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי". אם לפרש את דבריו כפשוטם – הוא מפחד שהם עומדים להורגו בסקילה. גם האירוע הזה נגמר בנס, כשהאל מורה למשה להכות בסלע במטהו, ויוצאים מים רבים שמהם זוכה העם לשתות.

מפגינים אנושיות

השבוע מלא עשור לשיר הפריצה של האמן הידוע חנן בן-ארי, הלא הוא 'החיים שלנו תותים'. השיר נכנס לחיינו בסערה וכבש את המצעדים, והמשפט המרכזי בפזמונו הפך לפתגם של ממש בישראל: "אין לנו זכות בכלל להתלונן. הכל טפו-חמסה וברוך השם. החיים שלנו תותים". אמנם מדובר על שיר פופ קליל, אך הוא גם מביע בפשטות את מתח, או אולי אפילו קונפליקט, שקיים בין אמונה לתלונה.

על פניו, שורות התלונות והמריבות יכולות להעיד רעות על אופיו של עם ישראל. על פי פרשנויות אחדות, הדבר משקף שלב רוחני נמוך שעם ישראל היה בו בתקופה הזו, קרוב יחסית לתקופת עבדותם ובטרם מעמד הר סיני. סביר להניח שגם אמונתם באל עוד לא התבססה דיה, והיא אכן תמשיך להתפתח ולעמוד במבחנים בהמשך הסיפור.

אך אפשר לראות את הדברים אחרת, ולהתייחס לשלוש התלונות הקולקטיביות של העם כמעין הפגנות, שמביעות דרישות לגיטימיות. בני ישראל משוטטים במדבר כמעט ללא אמצעים לקיומם, ומגיעים למצבים מסכני חיים, בין אם הסכנה היא מחרב האויב, רעב או צמא. הם חסרי אונים: לא חמושים או מאומנים בקרב, לא מצוידים במזון רב או בשתייה, לא מכירים את תוואי הדרך ולא מורגלים באתגרי המדבר. לפניהם עומד אדם אחד שאמור להוביל אותם לחירותם, ורק הוא מתקשר עם האל שהוציאם ממצרים.

הצבת אתגר כלפי בעל הסמכות בזמן מצוקה קיומית לא מעידה בהכרח על חוצפה או חוסר בגרות. אפשר אפילו לראות בכך ביטוי לתהליך שעובר על עבדים משוחררים התובעים מחדש את אנושיותם, את זכותם לביטחון ולסיפוק צורכיהם היסודיים ביותר. יכול להיות שזו השתכללות גם בדיאלוג החדש יחסית בין העם לאל. שלב שבו יש לעם זכות, ואולי אפילו אחריות, להתריע במצבי משבר. אחריות להזכיר את הברית מימי אברהם, לסרב לדה-הומניזציה שחוו במצרים, ולתבוע לכל הפחות שחייהם יישמרו.

תגובתו של האל יכולה לתמוך בתפיסה שאין פסול בהתנהגות העם. לעומת משה, שמגיב בחוסר סבלנות, אי נחת ואפילו פחד, האל פשוט ממלא את בקשותיהם, כאילו רק היו צריכים לבקש. הוא לא מביע כעס על חוסר אמונתם.

בחנוכה של שנת 1920 השתתף הסופר והמנהיג הציוני, יוסף חיים ברנר, בדיוני ועידת הייסוד של ההסתדרות הכללית. ברנר נכח בדיונים על אף שלא נבחר כציר לוועידה, ונתפס כאורח מכובד. הוא הרבה להעיר הערות ביניים, עד שבשלב מסוים פנה אליו יושב הראש, יוסף שפרינצק, ואמר: "חבר ברנר, אינך ציר. אין לך רשות הדיבור". ברנר הפך את היוצרות בדרכו הייחודית וענה: "אין לי זכות הדיבור – אך יש לי זכות הצעקה!"

הסיפור מזכיר שלעיתים, גם אם לאדם אין את היכולת לשנות את גורלו בכוחות עצמו, אך יש לו את האוויר בריאות לזעוק ולדרוש מבעלי היכולת והכוח לעשות כן. בין אם הצעקה תשנה עולמות או תישאר באוויר כקול ענות חלושה, המחאה היא הרמת ראשו של החלש האומר: 'יש לי זכות לדבר מה בעולם'.