בטקסי זיכרון רבים לשואה נהוג להקריא את שירו של הכומר הפרוטסטנטי הגרמני מרטין נימולר "תחילה לקחו" כמשל לאדישות החברה הגרמנית לגורלם של נרדפי הנאצים. "תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים, ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי קומוניסט", כתב נימולר, "ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים, ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי סוציאליסט", המשיך, "ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי, ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי. ואז הם באו ולקחו את היהודים, ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי יהודי. ואז הם באו ולקחו אותי, וכבר לא נותר אדם לדבר בעדי."
מעבר לתובנה אוניברסלית על אדישות, שירו של נימולר ממפה את הקבוצות המרכזיות בגרמניה שנרדפו על ידי הנאצים, ובתוכן מנהיגי האיגודים המקצועיים וחברי האיגודים עצמם. למעשה, הדיכוי האגרסיבי של האיגודים היה אחד המהלכים המרכזיים להשתלטות הנאצים על החברה הגרמנית, וניטרול כל בסיס אפשרי של התנגדות לדיקטטורה שלהם. התגובות בעולם לדיכוי האיגודים בגרמניה יכולות ללמד אותנו שיעור מאלף בסולידריות של איגודים מקצועיים ברחבי העולם, וגם בדינמיקה ובאינטרסים של הפוליטיקה הבינלאומית.
איום על המשטר הנאצי
בינואר 1933, ערב עליית הנאצים לשלטון, מנו האיגודים המקצועיים בגרמניה כ-7 מיליון חברים מתוך 66 מיליון אזרחים. מדובר בעשרות איגודים חופשיים ודמוקרטיים, בעלי מסורת של עשרות שנים, שלחבריהם היתה תודעה מפותחת של מעמד פועלים. לאיגודים היתה עוצמה לא מבוטלת – הם יכלו להשבית את המשק, ונהנו מעצמאות כלכלית בזכות דמי החבר שגבו. היטלר, שתכנן להפוך את גרמניה לדיקטטורה ריכוזית, סימן אותם כמטרה לחיסול.
במהלך מתוחכם הכריזה הממשלה על יום חופש בתשלום ב-1 במאי 1933, חג הפועלים הבינלאומי, ויזמה מצעדים וחגיגות בכל רחבי גרמניה בהם השתתפו האיגודים. יצירת הרושם שהמשטר הנאצי מכיר בקיומם של האיגודים היתה רק סיפור כיסוי למבצע מעצרים המוני שהחל למחרת, ב-2 במאי 1933, במסגרתו נעצרו אלפי ראשי האיגודים ונכלאו במחנה הריכוז דכאו. האיגודים עצמם הוצאו אל מחוץ לחוק, וקרנות החיסכון שלהם הולאמו.
יצירת הרושם שהמשטר הנאצי מכיר בקיומם של האיגודים היתה רק סיפור כיסוי למבצע מעצרים המוני שהחל למחרת, ב-2 למאי 1933, במסגרתו נעצרו אלפי ראשי האיגודים ונכלאו במחנה הריכוז דכאו
במקביל הקימו הנאצים במהירות הבזק את החלופה הנאציונל-סוציאליסטית לאיגודי העובדים החופשיים – "חזית העבודה הגרמנית", שנשלטה על ידם. כל העובדים בגרמניה חויבו להיות חברים בחזית, שהפכה למנגנון שליטה מרכזי של הממשלה במשק הגרמני. בניגוד למקובל בכל ארגון עובדים, ב"חזית העבודה" העובדים לא הורשו לבחור את נציגיהם, ובראשם הועמדו אנשי המפלגה הנאצית. שביתות הוצאו אל מחוץ לחוק, וסכסוכי עבודה הוכרעו בבתי דין של המדינה. כך הוחלפו האיגודים המקצועיים הדמוקרטיים והסוציאליסטיים במסגרת נאצית טוטאלית. בראש החזית הועמד רוברט ליי, פעיל נאצי שהשתתף במלחמת העולם הראשונה והחזיק בדעות ועמדות אנטישמיות. לאחר המלחמה הוא הנהיג בריוני רחוב, היה אלכוהוליסט וישב בכלא לאחר שתקף שוטרים וכן את מנהיג הסוציאליסטים. עם הקמת חזית העבודה הכריז ליי כי מטרתה היא "ליצור קהילה סוציאלית ופרודוקטיבית אמיתית".
וועידת ה-ILO: נקודת מבחן להכרה בינלאומית בנאציזם
ביוני 1933, חודש בלבד לאחר חיסול האיגודים, הועמד המהלך למבחן בינלאומי ראשון: הוועידה השנתית של ארגון העבודה הבינלאומי, ה-ILO, התכנסה בז'נבה, בהשתתפות משלחת מגרמניה הנאצית. השלטון החדש בגרמניה ניסה לטשטש את פעולותיו כנגד העובדים ולהציג את עצמו כמשטר ששם את הדאגה לעובד במרכז ("נציונל-סוציאליסטי"), ואת "חזית העבודה" כארגון עובדים לגיטימי. הניסיון הזה לא הצליח, בזכות מאבק עיקש של ארגוני עובדים ממדינות אחרות, וכן בגלל התנהלות שערורייתית של רוברט ליי, ראש חזית העבודה. תרמה לכך גם מחאתם השקטה של שני מנהיגי עובדים גרמנים שהשתתפו במשלחת – וילהלם לושנר וברנארד אוטה. אחד מהם, לושנר, המשיך להתנגד לנאצים ושילם על כך בחייו.
ארגון העבודה הבינלאומי הוקם בשנת 1919 כחלק מהסכמי השלום שנחתמו לאחר מלחמת העולם הראשונה. הארגון בנוי על עקרון השותפות בין מדינות לבין ארגוני העובדים והמעסיקים. הגוף המושל של הארגון, המוסמך לקבל החלטות על פעולתו, מורכב במחציתו מנציגי המדינות החברות בארגון, והמחצית הנותרת מתחלקת שווה בשווה בין נציגי ארגוני העובדים לבין המעסיקים. בכל שנה מתכנסת ועידת העבודה השנתית, המוסמכת לאשר אמנות בינלאומיות בנוגע לחוקי עבודה.
עבור גרמניה היתה הוועידה נקודה חשובה לביסוס הלגיטימיות של המשטר הנאצי מול הקהילה הבינלאומית. לאחר המשבר הכלכלי אליו נקלעה רפובליקת ויימאר, הכריזה הממשלה הנאצית על כוונתה להעניק אלטרנטיבה לעובד הגרמני, להחזיר לו את גאוותו, ליצור מקומות עבודה חדשים ולשקם את גרמניה דרך העבודה. מכיוון שלגרמניה היה חלק מרכזי בכלכלה האירופית, המשך הסחר והקשרים הכלכליים היה אינטרס ראשון במעלה. בראש המשלחת הגרמנית עמד רוברט ליי, שהגיע כראש "חזית העבודה הגרמנית", ודרש את מקומו ב"קבוצת העובדים" – החלק בוועידה המורכב מנציגי האיגודים המקצועיים.
המתנגדים העיקריים למשלחת הגרמנית היו נציגי ארגוני העובדים, שביקרו בחריפות את מעצר ראשי האיגודים וחיסול האיגודים עצמם רק חודש לפני כן. בנוסף, הם לא הסכימו שרוברט ליי יהיה חלק מקבוצת העובדים בוועידה, מכיוון שלא הכירו ב"חזית העבודה" כארגון אותנטי של עובדים. המחאות התחילו מיד עם תחילת הוועידה, בהצבעה לבחירת יושב ראש האסיפה הכללית. ליי תמך "בשם 10 מיליון עובדים גרמנים" בנציג איטליה הפשיסטית ג'יוספה דה-מיכליס. נציג האיגודים הצרפתים, בארון ג'והקס, קרא לנציגי העובדים להתנגד למינוי, וקרא לליי "הקומיסר של הרייך למעקב אחר עובדים". דנזיג אלברט פורסטר מהמשלחת הגרמנית השיב לו בשפה עממית "סתום את הפרצוף שלך".
נציגי העובדים מחו מהרגע הראשון
לאחר כנס הפתיחה נפגשה קבוצת העובדים בנפרד כדי לבחור יושבי ראש לדיונים ולוועדות. ליי התעקש שלגרמניה תהיה נציגות גבוהה בהובלת הדיונים, כפי שהיה נהוג בוועידות הקודמות, וזכה לתמיכת נציגת האיגודים האיטלקים, אך לאחר ויכוח הרעיון נדחה. על פי הודעה לעיתונות שהוציאה קונפדרציית האיגודים המקצועיים הבינלאומית, הויכוח התלהט כאשר "ליי הרשה לעצמו להעיר הערות שהעליבו את מעמד העובדים הגרמני ואת נציגי העובדים של המדינות האחרות. נציגי העובדים הביעו באופן אנונימי את הזעם שלהם והצליחו להשתיק את ד"ר ליי, שההערות שלו הם זלזול בכבוד העבודה ולעג לסולידריות הבינלאומית". בעיתון של 'חזית העבודה הגרמנית" התפרסמה פרשנות אחרת לאירועים, לפיה ליי ביקש את הגנת היו"ר מפני העלבתו, ויו"ר הקבוצה אמר שאינו מוכן שנציגים גרמניים יטיפו לו מוסר. ליי הצהיר ש"כבוד ארצו לא מאפשר לו לקחת חלק בדיון יותר".
הוויכוח על בחירת יושבי הראש לדיונים נמשך גם ביומה השני של הוועידה. כאשר ליי אמר ששיש נגדו "אפליה", ענה לו ג'והקס הצרפתי כי "אין לו זכות לייצג אסירים", והתכוון לחברי האיגודים המקצועיים שנמצאים במחנות הריכוז ובבתי הכלא. כשזעמו של ליי עלה, הוא אמר שהנאצים "מחזיקים שם רק פושעים, וכאלה שניסו לשרוף את הרייכסטאג". לאחר מכן הוסיף ליי בלעג כי הוא מוכן לממן לג'והקס את הביקור בגרמניה. מיד החלו קריאות משאר הנציגים – "תחזיר את הכסף שגנבתם במקום", בהתייחס לקרנות שהנאצים החרימו מהאיגודים המקצועיים.
לבסוף חברו להם המשלחות הממשלתיות של יפן, איטליה וגרמניה בשיתוף עם קבוצת המעסיקים למינוי מספר ועדות, כאשר קבוצת העובדים עמדה בהתנגדותה ומספר מדינות נמנעו. המהלך הזה מדגים את המבנה המורכב של ארגון העבודה, שבו קבוצת המעסיקים יכולה למנות נציגים לקבוצת העובדים כאשר אין הסכמה בין נציגי העובדים.
אבל הקרב העיקרי החל כאשר ארגון IFTU, המאגד בתוכו את כלל האיגודים בעולם, החליט להגיש ערעור על מינויו של ליי ויכולתו לייצג בוועידה את עובדי גרמניה. הערעור אמור היה לעלות דיון בוועדה, וכן להצבעה בפורום הכללי. ליי ניסה למשוך זמן, וטען שהעמדה שמגבה אותו מברלין תגיע בתוך כמה ימים.
ראש "חזית העבודה הגרמנית" יוצר משבר דיפלומטי
בינתיים הקצין ליי את התבטאויותיו הגזעניות לרמה שהמדינות המשתתפות כבר לא יכלו להתעלם מהן. בתדריך עיתונאים שבו השתתף דיבר ליי על "נציגים משבטים כושים שבאו לכאן בגלל שהבטיחו להם כמה בננות". בנוסף הוא צוטט בעיתונות כאומר "איך זה שלמדינות כאלה אידיוטיות יש את אותן זכויות כאן כמו לגרמניה או איטליה. רק תדמיינו: קובה! אורוגוואי! בוליביה! איך אני אמור לדעת איך כולן נקראות, האידיוטים האלה מדרום אמריקה! (…) ואיזה סוגי אנשים יש להם שם! בהשוואה אל האנשים המתורבתים שלנו, הגרמנים והאיטלקים! ולדברים כאלה אמורים להיות אותם זכויות כמו לנו! זה מרקסיזם נקי ופשוט, הסלוגן המטורף הזה שכל מה שיש לו פרצוף אנושי אז הוא שווה! העיתונות חייבת למתג את זה ככה פעם אחר פעם! אתה יודע, כשהיינו מסתכלים ממול על ספסלי הקומוניסטים ברייכסטאג, הייתה לנו הרגשה שהם כולם אסירים לשעבר. וזאת הייתה גם ההרגשה היום בקבוצת העובדים."
ליי צוטט בעיתונות כאומר "איך זה שמדינות כאלה אידיוטיות יש את אותן זכויות כאן כמו לגרמניה או איטליה. רק תדמיינו: קובה! אורוגווי! בוליביה! איך אני אמור לדעת איך כולן נקראות, האדיוטים האלה מדרום אמריקה!". הדברים הציתו סערה
פרסום הדברים הצית סערה, ונציגי העובדים מדרום אמריקה דרשו הסבר. ליי הכחיש את הדברים, אך עיתונאי אחר פרסם הערה גזענית נוספת ששמע מליי. קבוצת העובדים החליטה להיפגש באופן לא רשמי ללא נוכחות הגרמנים והאיטלקים, ופה אחד החליטה שלא לשתף את המשלחת הגרמנית בפגישותיה, ולהעלות את העניין במליאה הכללית. הביקורת כבר התרחבה מעבר לקבוצת העובדים, ומחאתם של נציגי מדינות דרום אמריקה החלה להתגבר.
מיד לאחר התקרית הדיפלומטית טסוליי לברלין יחד עם הנס אנגל, בכיר במשלחת הגרמנית. בברלין הם נפגשו עם היטלר במטרה לחשוב כיצד לצאת מהמשבר. לאחר הפגישה יצאה הודעה רשמית מברלין שחברי המשלחת הגרמנית לא העליבו עובדים ממדינות אחרות. במקביל עסקה העיתונות הגרמנית בביזיון של ז'נבה.
אנגל חזר לז'נבה, ולאחר פגישה עם יו"ר הוועידה די-מיכליס הובהר לו שבמאזן הכוחות שנוצר נדרש להחליף את ליי ולפרסם התנצלות רשמית של גרמניה. אך ליי לא היה מוכן לפרוש, וראה בכך תבוסה להיטלר ולמשטר הנאצי בכלל. היטלר זימן דיון שני בנושא עם בהשתתפות ליי, שר ההגנה, שר העבודה ואנגל שחזר שוב לברלין. הוחלט כי לא ייעשו ויתורים ושהעמידה צריכה להיות קשוחה. במכתב שכתב ליי אמר כי "הפיהרר דיבר באמפתיה לטובת הישארותי בז'נבה, בדיוק בגלל שהמתנגדים שלנו רוצים שאני אוחלף".
למחרת שבו ליי ואנג'ל לז'נבה, ובפגישה בערב עם המנהל הבריטי של ארגון העבודה הארולד באטלר הם הציבו בפניו מספר דרישות שבלעדיהן איימו לעזוב את הוועידה, בראשן שההתנהגות של ליי לא תהיה עוד מושא לדיון בוועידה, והקרדיטציה (זכות הייצוג) שלו לשבת בוועידה תתקבל. כמו כן דרשו נציגי גרמניה הנאצית כי יו"ר קבוצת העובדים יתנצל על הפגיעה במשלחת הגרמנית ועל מה שנעשה בדיון ביום הראשון. לאחר מספר שיחות היה ניכר שרוב המדינות לא ייכנעו לסחיטה. ב-19 ביוני הודיעה המשלחת הגרמנית שהיא מושכת את השתתפותה בוועידה, בטענה שהעליבו אותם, ושהתנהגות קבוצת העובדים חסמה אותם מלפעול. הועידה המשיכה, ויומיים לאחר מכן, באופן חסר תקדים, נשללה מליי הקרדיטציה שלו בהיעדרו. התעמולה הנאצית תרגמה את הכישלון הפוליטי הזה לגאווה גרמנית, והעיתונות בגרמניה בירכה את החוזק הגרמני.
"המחאה השקטה" של ראשי האיגודים הגרמניים
סיבה נוספת להצלחת המחאות בוועידה הייתה "שתיקתם הרועמת" של נציגי ארגוני העובדים האמיתיים – וילהלם לושנר וברנרד אוטה. לושנר, פסל עץ בהכשרתו ופעיל איגודים מקצועיים עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה, עמד בראש הפדרציה של האיגודים המקצועיים בגרמניה עד שפורקו. חודשים לפני הוועידה, בטרם פשטו הנאצים על האיגודים, מינתה הפדרציה את לושנר כנציג העובדים הגרמנים בגוף המושל של ארגון העבודה, והוא השתתף בהכנות המוקדמות לוועידה. הנאצים אמנם עצרו את לושנר יחד עם כל ראשי האיגודים ב-2 במאי, אך לאחר זמן קצר שחררו אותו ושלחו אותו לוועידה על מנת לשדר "עסקים כרגיל". אוטה עמד בראש האיגודים המקצועיים הנוצריים, שלא פורקו בשלב ראשון, כחלק מהסכמים של הנאצים עם הכנסייה.
הנאצים ציפו מלושנר ומאוטה להביע תמיכה פומבית במדיניות שלהם – אבל שניהם סירבו לדבר. אין כל עדות על בקשה לדיבור, הצהרות, פרוטוקול או שיחות. הם אמנם לא סיפרו את האמת על מה שקורה בגרמניה, אך עצם שתיקתם התפרשה כמחאה וערערה את ההכרה במשלחת הגרמנית. מדובר בהתנגדות שהיה ברור שיהיה לה מחיר. לושנר, שהתנגד בחריפות לנאציזם, החליט לפעול מתוך גרמניה. הוא ידע שאם ידבר בוועידה הוא יוגלה או יירצח, ולכן הסתפק בשתיקת המחאה.
אפילוג: משבר דיפלומטי, סמל למחאה
גרמניה אמנם ספגה מפלה בינלאומית בוועידת ארגון העבודה, אך הכשלון מונף ליצירתה של גאווה לאומית. ליי הכריז כמה ימים לאחר הועידה שעזיבת המשלחת הגרמנית סימנה את "תחילתה של מדיניות חוץ חדשה של גרמניה" שאמורה "להוביל את גרמניה חזרה לכבוד, גדולה וחופש". בכל מקרה, הכשלון הפוליטי לא מנע מהנאצים להמשיך ולפעול כנגד האיגודים המקצועיים, היהודים, הקומוניסטים, וכל מי שנחשדו כמתנגדי השלטון – והסוף ידוע.
ומה עם שלושת גיבורי הסיפור? לושנר, שסירב לגבות את המדיניות הנאצית, חזר לאחר הוועידה לגרמניה. הוא נכלא, עונה ובילה שנה בבתי סוהר ובמחנות ריכוז. לאחר ששוחרר החל להקים רשת של התנגדות לנאציזם, וסדנת ייצור הכלים שהקים הפכה במהרה למרכז של התארגנויות כנגד הנאצים. בין השאר חבר לושנר למדינאי הגרמני קרל פרידריך גרדלר, מראשי "קשר ה-20 ביולי" – נסיון להתנקש בהיטלר ולהפיל את המשטר הנאצי. הנסיון נכשל ולושנר נעצר באוגוסט 1944, נשפט ונגזר עליו גזר דין מוות. הוא הוצא להורג בספטמבר 1944. אוטה, מנהיג האיגודים הנוצרים, מצא את מותו בתאונת דרכים באוקטובר 1933. הסברה שמדובר במוות "מבוים" על ידי הנאצים לא נשללה מעולם.
אם ליי היה מתנהג בצורה יותר "מנומסת", ייתכן שהמדינות היו חיות בשלום עם המשלחת הנאצית ולא נאבקות על עמדה מוסרית.
ליי המשיך להנהיג את חזית העבודה, במקביל לתפקידיו כראש המנגנון הפוליטי של המפלגה הנאצית וסגן ראש הרייכסטאג. הוא נודע כמושחת גם באמות המידה הנאציות, והשתמש בכספי החזית כדי לבנות לעצמו אחוזות מפוארות ברחבי גרמניה. עם תחילת מלחמת העולם השנייה נדחק לעמדות פחות משפיעות, אך היה מעורב בניהול עבודות כפייה לאסירים תחת הנאציזם. לכל אורך הדרך הוא נשאר חלק מהמעגל הקרוב להיטלר. במאי 1945 נלכד ליי על ידי בעלות הברית והועמד לדין במשפטי נירנברג בגין פשעי מלחמה. הוא התאבד בתאו.
סיפור הוועידה ב-1933 יכול ללמד אותנו שיעור ביחסים בינלאומיים, ולשפוך אור על ההבדל בין פוליטיקה של מדינות לפוליטיקה של איגודים. בזמן שהמשטר הנאצי היה מציאות חדשה עבור שאר מדינות העולם, היו חברי האיגודים המקצועיים אלו שהתנגדו מלכתחילה ל"חזית העבודה הגרמנית" והובילו את גרמניה הנאצית לאחד המשברים הבינלאומיים הראשונים שלה. זאת בעוד עמדתם הראשונית של נציגי המדינות היתה מתונה בהרבה, והם נגררו לוויכוח רק כאשר ראש המשלחת הגרמנית השמיע הערות גזעניות ופוגעניות. אם ליי היה מתנהג בצורה יותר "מנומסת", ייתכן שהמדינות היו חיות בשלום עם המשלחת הנאצית ולא נאבקות על עמדה מוסרית. בפרפראזה משירו של נימולר, ארגוני העובדים בעולם היו מהראשונים להשמיע את קולם.
*
לקריאת מחקר שפירסם ארגון העבודה הבינלאומי על הוועידה ב-1933 הקישו כאן.
