בשבת, בלב תל אביב, בכיכר הבימה, השמיעה החברה הערבית זעקה אמיצה, צלולה ורבת עוצמה. המסר היה חד וברור: די לפשיעה ולאלימות. לא נשתוק עוד מול ארגוני הפשע, ולא מול מדיניות של אדישות. ההפגנה והצעדה, שאורגנו על ידי ועדת המעקב העליונה, החלו ברחוב אבן גבירול והמשיכו אל כיכר הבימה.
עשרות אלפי מפגינים – כ-70 אלף ערבים ויהודים שעמדו יחד מתוך סולידריות – ועשרות ארגונים שלקחו חלק פעיל במאבק, הפכו את האירוע למפגן ציבורי מרשים ורב עוצמה.
במפגן סולידריות מרגש עמדו יהודים וערבים כתף אל כתף והדגישו ערך יסודי אחד: כולנו שווים, ולכולנו הזכות לחיות בביטחון, בשלום ובכבוד. כאזרחי המדינה אנו דורשים התייחסות מכובדת; איננו אזרחים סוג ב’, והילדים שלנו אינם מספרים – הם נשמות עם שמות. זעקת האימהות קרעה את הלב והדהדה בכל פינה בכיכר. האדישות הממשלתית כלפי ביטחוננו זועקת ומעוררת סימני שאלה קשים. נולדנו כאן, וזהו הבית של כולנו – של כל אזרחי ישראל.
העמידה המשותפת אתמול, מתוך כאב ערבי-יהודי משולב, אינה רק הזדהות אלא לקיחת אחריות אזרחית משותפת של כלל תושבי המדינה. הנוכחות היהודית המרשימה בכיכר, מול ההדרה וההפקרה, סימנה בעיניי נקודת מפנה בדרך לעתיד בטוח ושפוי יותר, הנשען על שותפות ואחריות הדדית.
במסגרת האירוע השתתפתי בפאנל שכותרתו: "במקום אלימות והשתקה – אמנות ושותפות”, לצד ד”ר אלעד ירון ועמנואל ויצטום, ובהנחייתה של אחינועם ניני. השתתפתי גם יחד עם חברותיי מתנועת “נשים עושות שלום”, שבה אני פעילה שנים רבות. התנועה תומכת זה שנים במאבק בפשיעה בחברה הערבית, ולקחה חלק גם באירוע תחת הכותרת המהדהדת: “אתם לא לבד – זה המאבק של כולנו”.
באירוע נכחו נשים, גברים וילדים, ושמחתי לראות את המגוון הרחב של הגילים – ובעיקר את הנוכחות המשותפת של ערבים ויהודים. אלימות פוגעת בכולנו, וזה הסיפור של כולנו. בסופו של דבר, כולנו חלק מהנוף של החברה הישראלית.
ההפגנה של החברה הערבית הייתה שקטה ותרבותית, והיא מסמלת את קולו של רוב החברה הערבית בישראל. גם אצלנו יש קיצונים, וגם אצלנו הם צובעים בצבעי מלחמה ופשע ציבור שלם – ואף מהווים איום קיומי עלינו ועל ילדינו. ההפגנה אתמול הייתה, בעיניי, הרגע שבו נולד כוחו של הקול הערבי-ישראלי הנורמטיבי, המעורב כל כך בחברה הישראלית.
איפה אנחנו מעורבים? בבתי חולים, בבתי מרקחת, במקומות עבודה רבים, בהוראה בבתי ספר, בעסקים, בתרבות, בחברויות ובאהבה למדינה ולאנשים. גם אנחנו הרוב השקט, הנורמטיבי, לומדים כעת את חשיבות ההתאגדות והרמת הראש – כדי להוביל את המגזר הערבי למקומות טובים יותר, ולא להיגרר לערוצי הפשע, האלימות והמוות.
אני מקווה שההפגנה החשובה הזאת הייתה קריאת כיוון וקריאת התעוררות: שחייבים לעשות משהו, ובעיקר – לא להישאר קורבן, אלא לקחת את גורלנו בידינו. לשאוף לשקט, לנורמליזציה ולחיים של שכנות טובה עם הציבור היהודי, כאלה ששני הצדדים ירוויחו מהם. השמיים הם הגבול.
הסיפור האישי שלי מוכיח שלמרות הקושי, אפשר להחליף קושי ביופי – וזה תלוי אך ורק בנו. יצאתי מהערב הזה עם תובנה ברורה: הכוח לשנות נמצא בחיבורים שאנו יוצרים וביכולת שלנו להפוך את האש שבוערת בנו – אש של כעס וכאב – לאש של עשייה ויצירה. האמנות והשותפות הן הגשר שלנו לעתיד בטוח יותר. אנחנו לא רק מוחים נגד הקיים; אנחנו מוכיחים שגם מתוך שברים ואלימות אפשר לצמוח, ליצור ולדרוש עתיד שבו הילדים שלנו יוכלו פשוט לחלום – בלי לפחד.
