בשדרות רוטשילד מול כיכר הבימה בתל אביב עומדים בשורה מסודרת תשעה אוהלים בצבעי כתום לבן. צעירים מטמרה, טירה ושפרעם הקימו מאהל מחאה נגד האלימות והפשיעה בחברה הערבית. מול האוהלים כיסאות אחדים מסודרים במעגל. אנשים פה ושם משוחחים עם המבקרים או עוברי אורח.

"החלטנו להגיע לפה, ושלא הולכים עד שלא מנקים את כל הנשק הלא-חוקי מהחברה הערבית", מכריז דראר אמריח' מטמרה. "אף אחד לא רואה את כל ההפגנות ואת כל מה שעושים בתוך הכפרים והערים הערביות, אף אחד לא מתייחס. לא התקשורת, לא הממשלה".

אמריח' וחבריו נמצאים כאן מאתמול (רביעי) בצוהריים. חלקם צעירים בני כ-20, חלקם מבוגרים יותר, כמו אמריח' ושותפו תמים. "אנחנו, הילדים, חיים בפחד. אדם מאוים מעדיף לישון פה באוהל במשך שנים מאשר לישון מאוים בבית שלו כמה לילות".

אמריח' מספר כי התארגנו דרך הודעות בקבוצות ווטסאפ, ומוסיף כי הוא חבר במפלגת 'ביחד ננצח', מפלגה יהודית-ערבית, וכי תמים חבר במפלגת 'כל אזרחיה'. "המפלגה הזאת נוסדה כדי שיהיו לה הכלים לטפל בפשיעה", מסביר אמריח'. "המפלגה הגיעה מהרחוב. עד עכשיו המפלגות הערביות לא טיפלו בבעיות של החברה הערבית. לכן החברה הערבית גם לא מצביעה.

"הרוב רוצה שותפות יהודית-ערבית בכל דבר ועניין, כי הרוב מאמין שכל עוד אין שותפות רצינית, במיוחד בממשלה, לא נצליח לפתור את הבעיות". אמריח' מוכן להעמיד בראש המפלגה יהודי ציוני. "המפלגה תהיה חלק מהממשלה, שלא יגידו שזאת מפלגה ערבית". הוא אינו מוכן לתת הזדמנות לרשימה המשותפת. "אין לי זמן. אני חי בפחד, אני חי באיום. אין לי זמן, אין לי עוד חמש שנים לתת. עוד חמש שנים זה עוד אלף נרצחים. אנחנו לא יודעים, מתוסכלים. אין שום דבר. אנחנו מקווים שיהיה לנו כוח להמשיך. הכי קשה זה לעזוב את העבודה, לעזוב את הבית ולסבול את כל האמירות הגזעניות".

בלילה לפני כן נרצחו בירי שלושה צעירים תושבי טירה, אסיל קאסם, האדי נאסר וג׳ובראן נאסר. תמים, תושב העיר, מספר: "ליד הבית שלי בלילה שמעתי פיצוצים. אלה שירו הביאו את האוטו לשכונה שלנו ושרפו אותו. הוא פוצץ. לי אין ילדים קטנים בבית, אבל כל אלה שכאן… אתה מפחד ללכת למכולת. גם אם אתה לא מעורב, זה לא אומר כלום. הרבה נהרגו והם בכלל לא מעורבים". הוא מספר כי התחושה המרכזית בטירה היא כעס. "כועסים על הכול, אבל במיוחד על המשטרה ועל הממשלה".

"האזרח ערבי מרגיש שהמשטרה היא אויב", אומר אמריח'. "היא מחלקת דו"חות, אבל כשאני מתקשר כי מאיימים עליי – לא עושים כלום. אנחנו מבקשים יותר כוח למשטרה, אבל שתפעל במקום הנכון".

"יש בעיה ש-35% מהנוער מגיל 16 עד 28 לא עושה כלום. לא עושה כלום ולא יודע מה לעשות", מוסיף תמים. "אנחנו בעד שיתרמו לקהילה. שכל אחד יתרום".

אמריח' מבקש פעולה נחרצת של המשטרה, אך ראשית, "צריך החלטות. צריך החלטה מהממשלה. החלטה שתיתן כלים, משאבים ותקציבים. כנראה חסר לה כלים, למשטרה. לכן אין בעיה גם שהשב"כ ייכנס לזה".

תמים ספקן ממנו. "בכל פעם שהם מדברים על משהו, והם שמים לו תקציב, בערך חודשיים אחרי התקציב הולך למשהו אחר. ככה זה. הם משתמשים בנו כדי לקבל תקציבים, לא לעשות שום כלום".

קבוצת נערים מתעכבת לשיחה ליד אחד האוהלים. "יש הרבה תמיכה מהחברה היהודית", אומר אמריח'. "לא ציפיתי לזה, זה לא מובן מאליו. יש גם גזענות, אבל הרוב מאוד תומכים. יש הרבה שעברו, צעקו, קיללו. יש גם כאלה, זה מפחיד. כשיהודים מגיעים לפה ותומכים, זה מחזק. תודה לכל היהודים שתמכו, זה חיזק אותנו מאוד, זה נתן הרגשה טובה".

בשיחות אמריח' פגש גם בורות. "יש ניתוק גדול. זה עוד החלק מהבעיה, הניתוק בין החברה הערבית לחברה היהודית. אותה מדינה, אבל החברה הערבית, אנחנו מרגישים שאנחנו החצר האחורית. אני גר בטמרה. יש לנו 40 אלף תושבים. יש פה אנשים שלא יודעים מה זה טמרה. יש ניתוק בין שני עמים שחיים באותה מדינה, אני לא מבין למה".

אמריח' ותמים מפנים את האשמה לתקשורת. "התקשורת הישראלית לא מכסה את מה שקורה בחברה הערבית", אומר אמריח'. "בגלל זה גם אנחנו מגיעים לפה. הממשלה לא מקשיבה לתקשורת הערבית".

"היום נרצחו שלושה צעירים", כועס תמים, "וכל הכתבות על החלב ועל הרפתנים, ולא מעניין אותם הנרצחים. מי יותר חשוב? מחיר החלב או אנשים שנרצחים? הם מדברים על 40 אגורות במקום לדבר על שלושה ערבים שנרצחים. הם זורקים חלב לכביש. מה נעשה? נזרוק דם לכביש?"